עין יצחק חלק א שפ

נשיקה ולא על הכנסת עטרה מ"מ כיון דהי' עכ"פ ביאת נשיקה והי' עמה במטה לכה"פ א"כ הוי זה כרגלים לדבר דבכה"ג נאמנת לומר טמאה אני לך. וכמש"כ הנו"ב כה"ג במ"ק סי' ע' דכיון דהבועל הי' עמה במטה מקרי רגלים לדבר ע"ש ונ"ד הוא כש"כ דהי' ביאת נשיקה עכ"פ וגם הודאת הנואף מצטרפת לא מבעיא דרך וידוי ואף בלא דרך ווידוי כמש"כ הב"ש בשם הרש"ל סי' קט"ו דבמקום דיש ע"א המסייע לה נאמנת האשה לומר טמאה אני לך משום רגלים לדבר ואף דשיטת הרשב"א דבאומר אני דניתי עם אשתך לא פלגינא דיבורא בזה. עכ"ז הא ידוע מש"כ הנו"ב בסי' ע"ב. ואף דהנואף לא פירש דבריו עדיין אם הי' בעילה גמורה או לא. מ"מ רגלים לדבר הוי זה הודאת הבועל והאשה שמאמין לה הבעל במקצת

ה) ובאמת יש מקום לומר דעיקר מה דאמרו דבמקום דיש ע"א המסייע לה וכה"ג דכיון דהוי רגלים לדבר נאמנת אז האשה. די"ל דלתי' הר"נ דמסיק דמשום דמשועבדת ע"כ אין להאמינה א"כ לפ"ז אף במקום ע"א המסייע לה וכה"ג הדין נותן ג"כ דאינה נאמנת דהא בממונא במקום דחב לאחרים כמו בהא דכתובות (דף י"ט) וח"מ סי' מ"ז דאינו נאמן לומר אמנה במקום דחב לאחרים: וודאי דאף דיש ע"א המסייעו אינו נאמן משום דאין ע"א קם בממון רק לשבועה והיכא דהעד והבע"ד מודים דחבירו אינו יודע כלל אין מקום לחייבו שבועה ולדון מתוך שאין יכול לישבע משלם כמבואר בסי' ע"ב וע"כ כיון דהא דאינה נאמנת זהו משום דמשועבדת לבעלה ואינה יכולה להפסיד לאחרים ע"כ אף היכא דע"א מסייע לה הדין נותן דאינה נאמנת ובאמת עיקר המקור דברגלים לדבר היא נאמנת מקורו הוא מן תה"ד סי' רכ"ב ושם מבואר בזה"ל דכיון שכתבו התוס' והרא"ש ביבמות (דף כ"ה) דלכן אינה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דרוב נשים האומרות כן משקרות לכן נראה לחכמים להתירן כו' ע"כ היכא דאיכא רגלים לדבר דליכא בזה רוב משקרות נאמנת מן הדין ע"ש: א"כ עיקר הדין דרגלים לדבר תלוי בפלוגתת התירוצים הנ' דלהר"נ אינה נאמנת אף בע"א מסייע לה וכה"ג

ט) וכן לתירוץ הרב ר"א דהובא בתוס' נדרים שם. וכמבואר בארוכה פירושו ברשב"א וכמש"כ כת"ר בארוכה לבאר היטב שיטה הנ"ל דכיון דהוא לא מוזהר בזה ע"כ אינה מוזהרת עליו ובאמת נלע"ד דשיטת הרא"ש בפירושו לנדרים ס"ל ג"כ כעין שיטת הרב ר"א הנ"ל והוא דלכאורה קשה מן מש"כ הרא"ש בפי' המשנה לנדרים (דף צ') עלה דהאומרת טמאה אני לך כו' דהאמינוה חכמים לאסור עצמה על בעלה כו' ומשמע מזה דס"ל דמן הדין לא מיתסרא על בעלה ולא מצי לשווי' נפשי' חד"א וזהו כסברת הר"נ דמשום דמשועבדת לבעלה לא מצית לעשות א"ע בחד"א. ואילו ביבמות (דף כ"ה) כתב שם הרא"ש דלכן לא מצית לאסור על בעלה משום דרוב נשים משקרות לפיכך נראה לחכמים להתירן כו' משמע דמן הדין מיתסרא משום חד"א רק מצד תקחז"ל לא מיתסרא א"כ סתרי דברי הרא"ש אהדדי. וידעתי מה דיש לדחוק בזה אבל העיקר מה שנראה לי לומר דהרא"ש ס"ל כסברת הרב ר"א הנ"ל דשאני איסורי כהונה דהתם דמיירי דאומרת טמאה אני באונס דכיון דאיהו לא מיתסר ע"פ אמירתה ע"כ לא שייך בזה חד"א להיות מיתסרא: לכן כתב שם בפירוש המשנה דהא דאומרת טמאה אני לך נאמנת למשנה ראשונה אין זה אלא מצד תקחז"ל משום דמן הדין לא שייך בזה לדון שווי' אנפשי' חד"א כנ"ל אבל בהנך עובדות דסוף נדרים דהובא ברא"ש ביבמות (ד' כ"ה) דמיירי בטמאה אני ברצון דלא שייך תי' הרב ר"א הנ"ל: ע"כ הוכרח הרא"ש לפרש דבאמת מן הדין מצית לשווי' אנפשי' חד"א. רק לפי דרוב נשים משקרות נראה לחכמים להתירן ולכן הביא הרא"ש שם ראי' לזה מהא דאוכלת בתרומה וכמו שהקשו התוס' בסוף נדרים מזה על הא דתי' הר"א כנ"ל משום דמהמשנה דסוף נדרים אינו ראי' די"ל בזה כתי' הר"א הנ"ל. ואתי שפיר דברי הרא"ש הנ"ל דלא סתרי אהדדי וקצרתי בכ"ז

י) וכיון דנתבאר דגם הרא"ש ס"ל כתירוץ הרב ר' אליעזר הנ"ל ע"כ שפיר יש לסמוך באשת כהן דמיתסר באונס דבזה אף במקום רגלים לדבר לא תהי' נאמנת דעיקר הכלל דרגלים לדבר לא שייך אלא היכא דמן הד"ת מצית לשווי' נפשי' חד"א רק מצד תקחז"ל אינה נאמנת בזה אמרו דבמקום רגלים לדבר נאמנת כיון דלא שייך בזה התי' דרוב נשים משקרות כנ"ל אבל באשת כהן באונס או בשוגג כיון דמן הדין אינה נאמנת בזה הדין הוא דאף במקום רגלים לדבר אינה נאמנת וכיון דהרא"ש ס"ל ג"כ כתי' הר"א הנ"ל ע"כ יש לנו לצרף זה לספק ספיקא דפלוגתא בזה. היינו ספק א' דילמא הלכה כתי' בתרא דהר"נ דמשום דמשועבדת לבעלה לא מצית למיסר נפשה בחד"א לעולם ואז אף במקום רגלים לדבר אינה נאמנת כלל ואת"ל כהחולקין דאף במקום שעבוד נאמנת ע"ע בחד"א עכ"ז ספק דילמא באשת כהן באונס לא שייך למיסר א"ע בחד"א דדילמא הלכה כהר"א והרא"ש הנ"ל ובזה אף במקום רגלים לדבר ג"כ אינה נאמנת וידוע דס"ס דפלוגתא עדיף טובא וקצרתי

יא) ומשום חומר הענין דעתי מסכמת שאין להתירה לבעלה רק באופן שיחקרו היטב את הבועל ובאיום כראוי עליו ואחר כ"ז יאמר הבועל שלא הי' ביאה בהכנסת עטרה אז יש להתירה אחר שיאיימו גם על הבעל שאינו מאמינה ובאם שמאמינה אסורה עליו וכמש"כ כה"ג הנו"ב במ"ק סי' ע' וגם הא כתב כת"ר דהאשה חוזרת עתה מדברי' הראשונים רק דאינה נותנת אמתלא נכונה לזה ואחר כ"ז דעתי מסכמת להיתירא וכמש"כ כת"ר בארוכה בטוב טעם להיתירא: סימן עג ב"ה יום ב ט"ז טבת תרל"ב. אל כבוד הרב הגאון וכו'

מה שהעיר כת"ר בנידון עוברת על השבועה שנשבעה שאם יארע לה חולי כזאת תהיה מחוייבת לקבל גט בע"כ וכיון שאינה מקיימת ואינה מקבלת הגט ברצונה א"כ דינה כעוברת ע"ד משה

א) הנני להשיבו כי כבר כתב כן הב"ש בסי' קט"ו ס"ק י"ז דאם תשבע שאם תעשה עוד מחוייבת לקבל גט ממנו ועברה על השבועה נראה דהשבועה חל דהא חר"ג היה לטובתה והיא יכולה למחול א"נ דהשבועה היה חל עליו ועברה על השבועה נמצא דהיא עוברת על הדת ויכול לגרשה בע"כ עכ"ל הב"ש. ולולי דברי הב"ש יש להסתפק דאפשר לדון כיון דעיקר הטעם דנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה משום דבעון זה בנים מתים א"כ י"ל דזה אינו בנודרת ונשבעת היכא דאינו ביד הבעל להסיר התקלה זו אבל הכא שנשבעה שמחוייבת לקבל גט בע"כ הא זהו ביד הבעל למחול לה השבועה כמבואר בח"מ סי' ע"ג סעי' ז' וביו"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ט דיכול לומר הריני כאילו התקבלתי וגם מבואר בח"מ שם סעי' ו' גבי שבועה דאינו חייב רק אם יתבענו חבירו וכ"ז שלא תבעו אינו מחוייב מכח השבועה וע"כ הא ביד הבעל שלא לתובעה שתקבל גיטה א"כ עכ"פ בידו להסיר התקלה דאמרו דבשביל דבני' מתים דינה כעוברת ע"ד משה. ומנלן דאף כה"ג אמרו כן: