עין יצחק חלק א שעט

ג) ולכן העיקר בזה לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל ע"פ מש"כ הר"נ בנדרים (דף צ') דלכן אינה נאמנת לומר טמאה אני לך ע"פ דין משום דמשועבדת לבעלה והא דנאמן לומר פ"פ מצאתי הטעם דהא בידו לגרשה משא"כ באשה דאינה בידה להפקיע א"ע מבעלה ושעבודה שמשועבדת לבעלה הוי שעבוד אלים ע"כ אינה נאמנת אף על עצמה לעשות עלי' חד"א ולכן במוציא ש"ר דמחוייב להיות עמה ואינו רשאי לגרשה ולהפקיע שעבודה ע"כ לא קרינן בזה בידו לגרשה ועיין במל"מ פ"ג ה' יבום ה"א לכן אינו נאמן במוציא ש"ר לשווי' אנפשי' חד"א דהא משועבד לה: דהתורה שעבדו לה בדין מוציא ש"ר ואתי שפיר דברי הרמב"ם וכן מוכח מהא דמכות (דף ט"ז) גבי אונס שגירש דאמרו שם דלא משכחת בזה בטלו דבהדירה ע"ד רבים הא לדבר מצוה יש לה הפרה וקשה הא משכחת לה באומר שראה אשתו זינתה דמהימן לאסור ע"ע בחד"א וגירשה משום זה דאף באמתלא אינו נאמן לחזור כיון דעשה מעשה דגירשה כמבואר כ"ז באה"ע בסי' קט"ו סעי' ח' ובתשובת שיבת ציון סי' ע"ד ואף באומר שזינתה ביום פ' ובשעה פ' ויש עדים המכחישין אותו ע"ז ג"כ מהימן לאסור ע"ע בחד"א כידוע וע"כ משכחת שפיר אונס שגירש דלוקה ואינו יכול להחזירה לאחר הגירושין אף ע"י אמתלא משום דביטלו להעשה דלו תהי' לאשה משום שווי' אנפשי' חד"א ולוקה משום לאו דלא יוכל לשלחה דהא איכא עדים המכחישין אותו בפירוש וגם בלא עדים הדין נותן דלוקה וקשה דאמאי קאמרי בגמ' שם בפשיטות דבאונס שגירש לא משכחת בי' בטלו אכן לפי שיטת הר"נ ניחא בפשיטות דבמקום דהתורה שעבדי' בע"כ לא מצי לאסור ע"ע בחד"א וזהו ראי' לסברת הר"נ הנ"ל

ד) שוב ראיתי דיש לסתור כ"ז ע"פ מש"כ הנו"ב במ"ק בסופו לבאר דברי הרמב"ם פ"ו ה' יבום היתה היבמה אסורה על היבם באיסור עשה כו' דהא דאין עשה דוחה עשה אין זה רק משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולכן אם בעל קנה ועפ"ז נכונים הם דברי הריב"א שכתב דאם עבר על זה אינו לוקה על הלאו דהלאו כמאן דליתא דנדחה מהאי העשה ונשאר רק עשה ועשה ואמרינן מאי אולמא ושפיר מיחשב קיום המצוה ולא מיחשב מצוה הבא בעבירה וכמו בכל עשה דוחה ל"ת כו' עכ"ל הנו"ב: ודברי טעם המה ולפ"ז י"ל דשא"ה באונס שגירש או במוציא שם רע דאף היכא דאומר הבעל פ"פ מצאתי או באומר שראה אשתו זינתה והיא מכחישתו דבזה כופין לו להיות עמה משום דאתי עשה דלו תהי' לאשה ודחי לל"ת דסוטה: ועל האשה ליכא איסור כלל לדברי' דמכחישתו ואיהו לא נאסר רק משום שווי' אנפשי' חד"א ולא שייך בזה לומר סברת הגמ' דכתובות (דף מ') דאי אמרה לא בעינא מי אי' לעשה כנ"ל ואף דאיכא עשה דונטמאה עכ"ז הא בזה מהני סברת דמשועבד לה לכ"ע וכעין סברת הר"נ דכתב דהיכא דמשועבד לא מצי לאסור ע"ע בחד"א ולהיות חב לאחרים ואף להחולקים על סברת הר"נ הנ"ל ולא ניחא להו בתי' הר"נ הנ"ל היינו משום דאוסר ע"ע בחד"א והוי זה כמו איסור ברור לגבי' דנאמן ע"ע ע"כ לא מהני מה דמשועבד לאחריני משא"כ היכא דבאמת לאחר דעבר ובא עלי' אין בזה שום עבירה כלל כמו בהא דאין עשה דוחה עשה רק משום מאי אולמא כו' דינו להיות בשב ואל תעשה וכמש"כ הנו"ב כנ"ל ע"כ אין זה שייך רק היכא דלא משועבד לאחריני משא"כ היכא דמשועבד לאחריני בזה לא שייך לומר מאי אולמא האי עשה מהאי עשה דהא משועבד לאחרים ואין אתה יכול לחוב לאחרים ע"י סברת מאי אולמא האי עשה מהאי עשה דהא משועבד הוא לאחרים ושפיר הוי אולמא כו' ודוקא במקום יבום דאפשר לו בחליצה ולא להיות משועבד לה יותר אמרו דחולצת ולא מתייבמת משום מאי אולמא כו' אבל לא במקום שעבוד גמור דאינו בידו להפקיע שעבודה כלל ובזה כ"ע מודו לסברת הר"נ דכיון דמשועבד לה לא מצי לאסור ע"ע בחד"א כנ"ל

ה) וראי' לזה מהא דפ"ג דבכורים משנה י"ב דבכורים כנכסי כהן ובע"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה וס"ת ג"כ גובין ממנו בע"ח בחובו כמבואר בטור ח"מ סי' צ"ז בשם הבעה"ת וש"פ דפירשו להמשנה הנ"ל דס"ת בע"ח וכתובת אשה גובין ממנו וכן פסק המחבר סעי' כ"ג וקשה לפי מש"כ התורת חיים בסנהדרין (דף כ"א) דמי שכתב ס"ת ונגנבה או נאבדה דצריך לכתוב אחרת לקיים כתיבת ס"ת. א"כ לפ"ז קשה איך מגבין לבע"ח בחובו מן ס"ת והא משמע דאף דאין לו ס"ת אחרת ג"כ גבינן מיני' ועיקר גוביינא ממטלטלי דאף דלאו בני שעבוד הוי ולכמה פוסקים אף מה"ת לא משתעבדי ואין זה רק מצד מצות עשה דפריעת בע"ח והא כשיגבו מהס"ת אז דינו כמו נאבדה ונגנבה ממנו דצריך לכתוב ס"ת אחרת כמש"כ התורת חיים א"כ קשה דמאי אולמא האי עשה דפריעת בע"ח מצוה מן עשה דמצות כתיבת ס"ת והא אין עשה דוחה עשה אך לשיטת הרמב"ם דנשים פטורות ממצות כתיבת ס"ת אתי שפיר משום דעשה דפריעת בע"ח ה"ל עשה השוה בכל ועשה דכתיבת ס"ת ה"ל עשה דאינו שוה בכל ובריש יבמות מבואר דעשה השב"כ דוחה לעשה דאינו שוה בכל אבל להשאגת ארי' סי' ל"ה דחולק על הרמב"ם והעלה דגם נשים חייבות במצות כתיבת ס"ת ואכמ"ל א"כ תקשה כנ"ל וע"כ מוכח דכיון דבכל בע"ח יש עליו שעבוד הגוף לשלם לחבירו כידוע. ובמקום שעבוד של חבירו לא אמרינן מאי אולמא האי עשה מהאי עשה להיות חב לאחרים וכנ"ל והדברים ארוכין ולא באתי רק בקצרה

ו) ובאמת כבר כתבו כל הפוסקים בתשובות דאף להתירוצים דלא ניחא להו בסברת הר"נ שכתב דמשום דמשועבדת לבעלה אמרו דאינה נאמנת ג"כ הדין נותן דאף היכא דהודית דרך תשובה לא מהימנא משום דחיישינן דאיערומי קא מערמת ועיני' נתנה באחר. ע"כ מצד הודאתה אין לנו לאוסרה על בעלה אך מה שיש לדון בזה הוא מצד דהאמין לה הבעל מתחילה הא כיון דאמר בסוף האמתלא דמתחילה סבר דבנשיקה מיתסרא ובסוף כשנודע לו הדין דבעי ביאה ממש אינו מאמין לה שהי' העראה דכיון דהי' על הבועל אימת הבעל דהי' ישן אצל אשתו כפי דבריו ע"כ אינו מאמין לה ע"ז א"כ זהו אמתלא נכונה וגם אף דנימא דמספקא להבעל אם הי' ביאה בהעראה ולא אומדנא ברורה ע"ז ג"כ אפשר לומר בזה דכיון דאף היכא דמאמין לאשתו אין כופין לו להוציא בדיני אדם אלא בדיני שמים חייב לגרשה כמבואר ברמב"ם פ' כ"ד ה"א הלכה י"ח ובאלפס והרא"ש קידושין ס"ו אלמא דאין זה דבר ברור דהיכא דמהימן לי' דתהי' אסורה עליו בוודאי: אלא דינו כמו ספק וגרע מן ספק דהא בכל ספק כופין לו ע"ז כידוע ולכן היכא דנצטרף עם הספק הנ"ל דאם יש ממש בהנאמנות שלו או לא ונולד לנו עוד ספק אם הי' ביאה גמורה או לא הוי זה ספק ספיקא גמור וזה מהני אף באשה שזינתה כמבואר בכתובות (דף ט') בסוגי' דפ"פ דס"ס מהני ואף דאינו מתהפך ושם א' עכ"ז הא דינו כמו ספק על הארי ואת"ל על שמא לא דרס וכמבואר בש"ך סי' ק"י ובחוות דעת בכללי ס"ס דהיכא דהוי ספק בעיקר הריעותא אז לא בעינן ס"ס מתהפך ושם א' וידוע מש"כ הנו"ב במ"ת להכריע בסי' כ"ג דלא מקרי כו' ואכמ"ל ולא שייך בנ"ד לומר דהא סגי משיראו כמנאפים דזהו משום דאמרינן וודאי גמר תאוותו וכמש"כ הנו"ב במ"ת סי' י"א דהיכא דנבעלת באונס וכה"ג לא שייך כלל זה וכמש"כ כת"ר בארוכה מזה

ז) אך מה שנלע"ד לחוש בנ"ד לפי המבואר בסי' קט"ו סעי' ו' דבמקום רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך' א"כ בנ"ד דאף דאינו מאמין לה רק על ביאת