עין יצחק חלק א לח

להך טעמא דוקראת לשבת עונג וכ"כ הר"נ שם בשם רב אחא ז"ל לה"ט ומצינו בביצה (דף ל"ד ע"ב) דשבת קובעת למעשר משום דכתיב וקראת לשבת עונג ומה"ט אף בפירות קובע למעשר כמבואר שם היה אוכל באשכול חשיכה לילי שבת לא יגמור וכן פסק הרמב"ם ה' מעשר הרי דאף אכילת פירות בשבת מקרי עונג להיות קובע למעשר ומשום הך קרא דוקראת לשבת עונג א"כ ה"ה דמקרי עונג גבי קידוש במקום סעודה דהא מחד קרא קא נפקי. א"כ שיטת הש"ג יש לה יסוד וזהו שכתב הש"ג דכל סעודת שבת נחשבת קבע וכוונתו להך דביצה הנ"ל דחזינן דגם אכילת פירות הוי בכלל עונג ועיין בביצה (דף י"ז ע"ב) ברש"י ד"ה במזיד לא יאכל כו' אלמא אחמור רבנן ואפילו גבי עונג שבת וקאי התם במעשר פירותיו בשבת הרי דשייך עונג שבת גם בפירות

ב) ואפשר דהטור ושו"ע דכתבו אבל פירות לא: טעמם דס"ל כטעם השני שכתב הרשב"ם בפסחים שם דלכן בעו קידוש במקום סעודה דכיון דאיקבע קידוש על היין מסתמא על היין שבשעת סעודה איקבע דחשוב עכ"ל הרשב"ם ולהך טעמא י"ל דבעינן דוקא סעודה גמורה מה שיוצאין בו משום סעודת שבת בזה דוקא יוצא משום קידוש במקום סעודה משא"כ במה שאינו יוצא בו משום סעודת שבת ממילא אינו יוצא בו משום קידוש במקום סעודה אך באמת ז"א ברור דלפ"ז לא יהיו יוצא ביין משום מקום סעודה דהא אינו יוצא ביין משום סעודת שבת ועיי' במג"א סי' רע"ג ס"ק י"א: וכיון דחזינן דעיקר טעמא דקידוש במקום סעודה הוא: כפי מש"כ הרשב"ם מתחילה משום וקראת לשבת ענג: ועיין בט"ז או"ח סי' רס"ט וכן כתבו הרבה פוסקים. דאילו לטעם השני של הרשב"ם לא יהיו יוצא ביין כנ"ל. א"כ הדעת נוטה לפ"ז כמש"כ הש"ג דאף בפירות יוצאין. וראיתי בחיי אדם שכתב דבעת הדחק יכולין לסמוך על הש"ג והביא כן בשם אלי' רבא וחפשתי בס' אלי' רבא בכל הסימן הנ"ל ולא מצאתי ואדרבה משמע דס"ל כשיטת הטור ושו"ע דאינו יוצא בפירות. ועכ"ז נראה לי להכריע ג"כ כהחיי אדם. דבעת הדחק יכולין לסמוך על הש"ג דיוצא בפירות ביום משום קידוש במ"ס

ג) וכיון דנתבאר דבעת הדחק יכולין לסמוך על הש"ג ויוצאין גם בפירות א"כ ה"ה יוצאין גם בשכר דלא גרע מפירות לדידן דהוי חמר מדינא דמקדשין עליו: וכן מצינו בעירובין דכ"ט דמערבין בשכר וכיון דלכתחילה בעינן דישתה המברך את הכוס של ברכה בעצמו ולא שיתן להתינוק וכמבואר ביו"ד סי' רס"ה בפ"ת ס"ק ז' בשם החמודי דניאל ובמקום דחק יכולין לסמוך על שתית שכר משום מקום סעודה

ד) ועוד דהא שיטת הראב"ד בפכ"ט ה' שבת דבקידוש היום יכול לטעום אף קודם שיקדש ורק בקידוש הלילה אסרו לטעום מקודם שיקדש וגם בר"נ בערבי פסחים משמע דס"ל כשיטת הראב"ד בזה ולא כשיטת הרמב"ם ע"כ יכולין לצרף זה לסניף ועוד דהא הובא במרדכי פ' ע"פ בשם הר"ר שמואל והשר מקוצי. דס"ל דאף דאין קידוש אלא במקום סעודה מ"מ מותר לשתות מכוס שקידש עליו אף בלא מקום סעודה רק דאינו יוצא בו משום קידוש ולכן יכולין לסמוך על כל צירופי דיעות הנ"ל בשתית שכר בבהכ"נ ולצאת בו באמת גם משום מקום סעודה כיון דהסברא נוטה כהש"ג ובקידוש היום יכולין לסמוך עליו בעת הדחק

ה) ולכאורה אפשר לדון לפי מש"כ הצל"ח בביצה (דף ל"ד) דיו"ט אינו קובע למעשר רק שבת קובע למעשר וכ"כ הפני יהושע משום דיו"ט אינו בעונג רק בשמחה וקרא דוקראת לשבת עונג אינו רק בשבת ולא ביו"ט א"כ לפ"ז יש לדון דביו"ט לא יהי' יוצאים בפירות משום מקום סעודה דהא עיקר הטעם דיוצא בפירות משום קידוש במקום סעודה לשיטת הש"ג הוי זה משום דחזינן דמקרי עונג גבי מעשר. וה"ה גבי מקום סעודה כנ"ל א"כ יו"ט דאינו בו משום עונג ה"ה דאינו יוצא בפירות משום מק"ס לפי דאין בם חשיבות כ"כ לגבי זה אכן זה אינו דהא עיקר קידוש דיו"ט אינו רק מדרבנן אף קידוש הלילה כמש"כ המ"מ ה' שבת פ' כ"ט ה' י"ח והובא במג"א סי' רע"א ס"ק א' א"כ לא מצינו טפל יהיה חמור מהעיקר דעיקר קידוש הוא בשבת וקידוש יו"ט אינו רק אגב גררא דשבת וכיון דשבת יוצאין בפירות משום קידוש במקום סעודה כש"כ ביו"ט דלא יהי' חמור יו"ט משבת וה"ל כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומה"ט אין לומר דביו"ט הואיל דאינו בעונג ולא קאי על יו"ט הך דוקראת לשבת עונג ע"כ לא יהי' מחויב ביו"ט בקידוש במקום סעודה דעיקרו הוא משום פסוק זה לפי טעמם. דז"א דהא כתב המג"א בסי' רע"א ובשם המ"מ דיש ליו"ט כל דין קידוש של שבת ע"ש וע"כ אין לחלק ביניהם כלל וזהו פשוט וע"כ אין להמערערים על כת"ר מקום לרדוף אותו מפני הוראתו בזה

ו) אמנם בעיקר הך דינא שכתבו הפוסקים דיוצא במיני תרגימא וכן ביין משום קידוש במקום סעודה תמהני עליהם אמאי לא הובא בשו"ע דעת הפוסקים החולקים ע"ז כאשר יבואר שיטת רבינו יונה בברכות פ"ז במאי דמבואר שם (דף מ"ט) טעה ולא הזכיר של ר"ח בברכת המזון אין מחזירין אותו וביו"ט מחזירין דלא סגי דלא אכיל פת. כתב שם רבינו יונה דעיקר מה דבעי פת ביו"ט ושבת זהו משום שיהיה הקידוש במקום סעודה יעו"ש וכן מבואר בפסחים (דף ק"א) בתוס' ד"ה טעימו מידי כו' דבעי לחם ואינו יוצא במיני תרגימא וכ"כ הרא"ש שם אלמא דס"ל להדיא דבעי לחם דוקא

ז) וראיתי בבית יוסף סי' רע"ג שכתב דאין סתירה מהתוס' והרא"ש על הגאונים דכתבו דגם ביין יוצא משום קידוש במקום סעודה משום דהתוס' נתכוונו דבשביל סעודת שבת אינו יוצא בלא פת אבל משום קידוש במקום סעודה ס"ל ג"כ דיוצא אף ביין ע"ש. לענ"ד תמוהים דברי הבית יוסף הנ"ל דהא התוס' כתבו שם אח"ז בד"ה ובקידושא דהכא כו' דלא הי' מקפיד רבה על סעודת שבת לפי שיוכלו לאכול למחר ג' סעודות או יוכלו לאכול במקום שיש נר ואין יין עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם אלמא דעיקר קפידא דרבה הי' משום מקום סעודה דבעי לקידוש וע"ז אמרו דדווקא טעימת לחם ולא מיני תרגימא אלמא דס"ל להתוס' והרא"ש דבעי פת דווקא לצאת ידי קידוש במקום סעודה ואין סברא לומר דיין עדיפא מן מיני תרגימא דהא כתב המג"א דיין גרוע ממיני תרגימא דלסעודת שבת חשיבי טפי מן יין יע"ש. ובוודאי אין לומר דהתוס' נתכוונו למיני תרגימא דפירות ובשר דהא לקמן (דף ק"ז ע"ב) בתוס' ד"ה מיני תרגימא כו' כתבו להוכיח דסתם מיני תרגימא הוי מחמשת המינים רק שסיימו שם דלחד תי' ביומא משני מאי מיני תרגימא פירי אבל הרא"ש לקמן (דף ק"ד) לא סיים להך דיומא רק הכריע דמיני תרגימא לא פירות נינהו יע"ש. ועוד דהא כתבו התוס' בפי' דטעימו מידי היינו לחם וכ"כ הרא"ש שם דהאי טעימו מידי היינו לחם אלמא דס"ל להתוס' דבעי לחם דווקא ואינו יוצא במיני תרגימא וה"ה ביין אינו יוצא ג"כ לפמש"כ המג"א דמיני תרגימא עדיף מיין וגם הא כתבו התוס' והרא"ש דבעי לחם משמע דיין לא מהני וכיון דמוכח מהתוס' והרא"ש ורבינו יונה דס"ל דבעי פת להיות יוצא משום קידוש במקום סעודה