עין יצחק חלק א שעז

עי"ז הכתובה דתהא נאמנת לומר טמאה אני ולהיות אסורה לבעלה דמהך ארלויי ונפטויי מוכח דאף היכא דלא יתנו לה הכתובה דבזה ג"כ אינה נאמנת לומר טמאה אני. ומותרת לבעלה וידעתי מה דיש לחלק עדיין בין הא דטוענת טמאה אני ברצון דאז מפסדת מיד הכתובה ואילו בטמאה אני בשוגג הא טוענת טענה דלפי דברי' מגיע לה הכתובה רק דאין מאמינים לה כו' אבל באמת זה אינו דהא עכ"פ איך שהוא דאם תהיה אסורה לבעלה ונאמינה לזה דנבעלה לאחר אז תפסדת הכתובה מחמת דאין מאמינין אותה לזה כנ"ל א"כ שייך בזה ג"כ לומר מתוך שהפסדת כתובתך כו', ואפ"ה חזינן דגם בכה"ג אמרינן עיני' נתנה באחר. ושפיר הוכיח המרדכי כן ובלא"ה הא כתב המרדכי בלשון וקצת ראיה כו' וכמש"כ למעלה

לו) אכן שיטת התוס' בכתובות (דף ס"ג) דכתבו דהיכא דיוצאת בלא כתובה נאמנת לומר טמאה אני לך וע"כ מוכח דס"ל בהנך אהלויי ונפטויי דהיתה נאמנת ליטול הכתובה ולא כמש"כ לעיל בשיטת המרדכי. וי"ל דאזלי לשיטתייהו בב"ב (דף קע"ה) דטעיתי במיגו דפרעתי נאמן והובא בש"ך סימן פ"א ס"ק ס' ודלא כמש"כ בגיטין (דף י"ד) עי"ש וא"כ לא הוי טעיתי כ"כ טענה גרועה ביותר וי"ל דבצרוף הסברה חזקה דלא מזלזלה נפשה וגם בצירוף ברי שלה נאמנת להוציא מהמוחזק ועוד דיש לחלק בין טענת טעיתי בחשבון בממון לטענת טעיתי וסברתי על אחר שהוא בעלה והחילוק פשוט ביניהם: ענף ח

לז) וכבר נתבאר לעיל דלשיטת התוס' דכתובות (דס"ג) הנ"ל מוכח דנבעלת בשוגג אף דמיתסרא לבעלה כהן מ"מ נוטלת הכתובה ואין סברא לאמר דמיירי דבדקה בקול וקול הבועל הי' שוה לקול בעלה וא"כ הוי ליה אונס דכל זה דוחק הוא דהו"ל לפרושי וכמש"כ הרא"ש שם דהיתה שוגגת ודברי הר"ן דכתב דמקרי אונס לאו דוקא הוא כמש"כ לעיל ולכאורה אפשר לומר בלא"ה דלכן בהנך אהלויי ונפטויי דנוטלת הכתובה משום דהאשה אינה מחלטת לדבריו דאחר היה דהא חזינן דהיא מסתפקת דהא האשה אמרה אי אנת לא דלמא חד מנהון וע"כ אינו נאמן להפסיד כתובתה בלא בירור כן היה אפשר לאמר אך מדברי המרדכי הנ"ל נראה דלא מפרש דברי הש"ס כן דלא נראה לו כן בפשט הגמרא

לח) וראיתי בחתם סופר חאהע"ז סימן צ"ח בסוף התשובה שכתב וז"ל ואון מצאתי לי בחדושי רשב"א שלהי נדרים שכתב דבכהן איירי א"נ בישראל ולמי שרוצה להחמיר ע"ע שאין אשה נאסרת אלא בעדים או בקנוי וסתירה מבואר מדבריו דס"ל דלא מחשיב אונס דאי ס"ד דמיחשב אונס אין לומר שיהיה ראוי להחמיר על עצמו אע"כ מיחשב רצון אלא מ"מ הואיל וליכא עדים וקינוי וסתירה הי' מותרת מן התורה אפי' הוא והיא יודעים שזנתה ועמ"ש התוס' כתובות (דף ט') ובזה ראוי להחמיר על עצמו וזה כוונת רשב"א ומבואר מדבריו דלא הוי אונס ומטעם שכתבתי לעיל עכ"ל הח"ס ועי"ש ובאמת לפי ביאורו לדברי הרשב"א אין הבנה לדברי הרשב"א למי שמעיין שם היטב ולפי ענ"ד נראה לפרש דברי הרשב"א על נכון והוא דז"ל הרשב"א שם הני עובדי דאמרינן הכא דלא תשגחון בה עיני' נתנה באחר באשת כהן נינהו: ועובדא דפרטי' נואף להוצא ודסליק בכלו בבא באשת כהן נמי נינהו וא"נ באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר על עצמו כו' עכ"ל ופשט דבריו נראה דהעובדות דנהלויי ונפטויי כתב באשת כהן נינהו אך בעובדא דפרטי נואף להוצא ודסליק ע"ז מסיק הרשב"א באשת כהן א"נ באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר כו' וכוונתו הוא כן לפמש"כ הרשב"א שם במשנה בשם הרב ר' אליעזר דמתני' דטמאה אני לך מיירי רק באשת כהן משום דאינה מוזהרת על ביאת אונס והא דנאמנת בתרומה מסיק שם דמיירי בתרומה דרבנן עי"ש א"כ הרשב"א נתכוין לתרץ לשיטת הר"ר אליעזר דלא תקשה עליו מהך סוגיא דפרטי' נואף להוצא ודסליק

לט) והנה העובדות דאהלויי ונפטויי בודאי מיירי רק באשת כהן כיון דנבעלה בשוגג לאחר דבאשת ישראל לא מיתסרא בשוגג וכן הא דפרטי' להוצא ודסליק דהתוס' ביבמות (דף כ"ה) פירשו דמיירי באומרת טמאה אני לך משום דבאומרת טהורה אני בלא הני טעמי מותרת לכן פירשו באומרת טמאה אני לך ואף דאינה נאמנת עכ"ז הא היכא דיש רגלים לדבר נאמנת וכמבואר כ"ז באהע"ז סי' קט"ו ובב"ש בשם התה"ד ושיטת הר"ן סוף נדרים דאף ברגלים לדבר אינה נאמנת ע"כ כתב שם בהנך עובדות דפרטי' נואף וכו' דלולי הנך טעמי היה ראוי לבעל נפש להחמיר ע"ע כו' וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' קט"ו ס"ק כ"ה ע"ש ולפי כ"ז אתי שפיר כוונת הרשב"א דנתכווין לתרץ למה דיש להקשות על שיטת הר' אליעזר דהביא במשנה שם דס"ל דבאשת ישראל נאמנת לומר טמאה אני לך משום דעיקר דין דאמרו דאינה נאמנת זה אינו רק באשת כהן א"כ הנך עובדות דפרטי' נואף וכו' דמייירי באומרת טמאה אני לך וכשיטת התוס' ביבמות (דף כ"ה) הנ"ל ותקשה על הר' אליעזר דס"ל דבאשת ישראל נאמנת ואף דבפירושו של הרשב"א בהמשנה הביא שיטת החולקים על הר"א וכן דעתו מ"מ י"ל כיון דהביאו בהמשנה שם ע"כ נתכוין לומר דהנך עובדות מיירי באשת כהן כדי דלא תקשה על הר"א ומיירי באומרת טמאה אני באונס דהא בעלה אתא לביתו בסוף. ואף שכתבו התוס' בכתובות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה אבל אמרה מאיס כו' דבהך דפרטי' נואף וכו' מסתמא ברצון היה כו' מ"מ י"ל דהרשב"א ס"ל דאין הכרח לזה כיון דבעלה בא לבסוף והבועל היה סגור עמה בבית וכפי' רש"י סוף נדרים וכן הרא"ש שם וכן י"ל בעובדא שניי' דסוף נדרים ומסיים הרשב"א וא"נ באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר ע"ע כו' די"ל דלא מיירי באומרת טמאה אני וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ס"ג) שם דעיקר כוונת הש"ס בהנהו טעמי דשם דלא נחמיר שם משום דבר מכוער דהיה שם וכמש"כ הרשב"א בחי' ליבמות (דף כ"ה) והר"נ בנדרים דאף בעל נפש לא יחוש לדבר מכוער דהי' שם משום הנך טעמי דהתם אבל בעובדא דמתחלה דאהלויי ונפטויי דנבעלה בשוגג לא מיירי רק באשת כהן וע"ז לא קאי הך אי נמי דמסיים הרשב"א וכמו דמסיים שם הרשב"א בדבריו ע"ז וז"ל וכבר כתבתי במס' יבמות פרק כיצד גבי הנטען מא"א עכ"ל הרשב"א ושם ביבמות כתב הרשב"א בחדושיו שם אך על הך עובדא דאתי גברא וסליק נואף כו' עי"ש וזה ברור בכוונת הרשב"א א"כ נדחה הוכחת הח"ס מהרשב"א הנ"ל ולכן שפיר כתבתי לעיל דאף דלא בדקה בקולו של הבועל ג"כ מקרי שוגג

מ) היוצא לנו לדינא דאשה שזנתה בשוגג אף דמתסרא לבעלה כהן מ"מ לא הפסידה הכתובה כמו בנ"ד דנבעלה בטעות שסברה על אחר שהוא בעלה. וכעת מצאתי בספר בני אהובה על הרמב"ם פכ"ד הלכות אישות הלכה כ"ג שכתב לעיין ג"כ בהך דינא באשת כהן שזנתה בשוגג אם יש לה כתובה או לא והעלה דזה תליא בפלוגתת הרמב"ם והמרדכי וקיצר בזה ולא העיר בכל מה שכתבתי אכן לדעתי נתבאר דאין הכרח מהמרדכי דיפלוג על הרמב"ם ולכן ברור לדינא דאינה מפסדת כתובתה אך בנבעלת בשוגג קרוב למזיד בודאי הפסידה הכתובה כפי שנתבאר לעיל: