עין יצחק חלק א שעו

דאשה שגלתה כו' דהא אף דנימא דגם בשוגג סתם מותרת לבעלה ישראל דלפ"ז פשט דברי הרמב"ם הנ"ל בא"כ שאומרת שגגתי מיירי אף בשגגה סתמא בכ"ז שפיר יש להביא ראיה מהא דאשה שגלתה כו' דהתם הא הוי שוגג סתמא דאל"ה אינה גולה: ענף ז

לא) אך מה דעומד לנגדינו דברי המרדכי בקדושין פ"ג סימן תק"ל שכתב שם וז"ל וקצת ראי' לדבר דהיכא דאין לה כתובה אפ"ה אינה נאמנת משום עיני' נתנה באחר מהא דהנהו אהלויי ונפטויי דמסתמא אם היה כדברי' אין זה חשוב אונס ולא יהיב לה כתובה לשון מ"י] דמשמע אין זה אונס דאם הי' כדבריה לא הוי יהיב לה כתובה ואפ"ה אמרינן שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת ומותרת לו כו' עכ"ל המרדכי הרי דס"ל דזינתה בשוגג אין לה כתובה ודלא כמש"כ לעיל דמשמע מהתוס' כתובות (דף ס"ג) דיסברו דיש לה כתובה בכה"ג והמרדכי יחלוק ע"ז וכן יהיה חולק המרדכי על דברי הרמב"ם ה' אישות פ' כ"ד ה' כ"ג דהובא לעיל דס"ל דבשוגג אף דנאסרת לכהן מ"מ יש לה כתובה אבל תקשה עליו מן הך דאשה שגלתה לערי מקלט כו' וכמש"כ לעיל וקשה לחלק ביניהם ואפשר דס"ל להמרדכי דשא"ה בהנך אהלויי ונפטויי דסוף נדרים דהיה שם נכרים מוכרי אהל ומוכרי נפט וכמש"כ הר"נ ורוב נכרים פרוצים בעריות והיו שם באותו חדר א"כ ה"ל זה כשוגג קרוב למזיד ואין בזה צד אונס כלל ודוקא בישראל שייך לומר אחרים הטעו אותה וכדאמרו בירושלמי ס"פ ג' דיבמות אבל בנכרים הי' לה לעיוני ונאסרת בכה"ג אף לבעלה ישראל ואין לה כתובה ובאמת מיירי הנך עובדא בבעלה ישראל לשיטת המרדכי אך לשיטת הר"נ והרא"ש והתוס' בנדרים שם שכתבו דהנך עובדות מיירי באשת כהן דבאשת ישראל לא מיתסרא עליו משום דהוי ביאת שוגג. והר"נ כתב דמקרי ביאת אונס וכמש"כ לעיל ואף דהיו נכרים שמה מ"מ ס"ל דאינה אסורה לישראל משום דגם זה מקרי שוגג קרוב לאונס דס"ל דכיון דהי' בעלה באותו החדר א"כ הוי כמו יוצא ונכנס דסברה דמסתמא יהיה מירתת אחר ולא יבעלנה וקרינן גם בכה"ג אחרים הטעו אותה כן י"ל לכאורה

לב) והעיקר מה שנלע"ד בכוונת המרדכי והוא משום דיש להעיר בהנך שלש נשים דאמרו דיוצאת ונוטלת כתובה וא' מהן האומרת טמאה אני לך באונס וקשה דאמאי נאמנת להוציא הכתובה בשלמא במה דהימנוה למשנה הראשונה דאסורה לבעלה דס"ל דכיון דשווי' חד"א דע"פ דין נאמנת ע"ע ע"כ תצא מבעלה. אבל במה דנוטלת הכתובה קשה אמאי נאמנת להוציא מן המוחזק ואף שכתב הרא"ש שם דמשום מדרש כתובה הוא דכשתנשא לאחר כו' מ"מ תקשה דניחוש דשמא לא זינתה כלל ועיני' נתנה באחר ומפקעת מבעלה בשקר ואבדה כתובתה או דשמא זינתה ברצון אך י"ל בזה דזהו משום איני יודע אם פרעתי וברי שלה בצירוף חזקת חיוב שהיה לה על בעלה הימנוה ועיין ברא"ש לכתובות בסוגיא דפ"פ דנאמנת משום ברי וחזקת כשרות אך כ"ז בטענת נאנסתי דהא מצינו בסוגיא דפ"פ דחשש אונס מצרפינן לספק ספיקא וכמש"כ התוס' שם בד"ה ואבע"א באשת ישראל כו' דהך רוב דרצון אינו רוב גמור אכן בהנך נהלויי ונפטויי דטעתה על אחר וחשבה שהוא בעלה דזהו בגדר טענת טעיתי בממון דהוי טענה גרועה ולא מהימן בלא מיגו לכ"ע וכמבואר בסימן פ"א סעי' כ"ג ובש"ך ס"ק ס' דלכ"ע לא מהימן לומר טעיתי בלא מיגו והסברה נותנת דכמו גבי ממון וכיוצא דטעיתי הוי טענה גרועה משום דודאי יודע היטב במה שנוגע לו בעניני ממון ובודאי מעיין בזה היטב וכמו כן בבעלה דמכרת ויודעת אותו ורחוק לומר דתטעה על אחר שהוא בעלה ע"כ אחליט דעתי לומר ביסוד מוסד דבטעתה על אחר שהוא בעלה דזה הוי טענה גרועה וכמו בכל טענת טעיתי גבי ממון דהוי חשש רחוק ביותר מרובא דהא אין הולכין בממון אחר רוב להוציא ואילו בטעיתי לא מהימן ומוציאים ממון מהמוחזק היכא דאין לו מיגו לכ"ע

לג) ולפ"ז הדין נותן דלא מהימנא לומר דשגגה דטעתה על אחר שהוא בעלה ולהוציא הכתובה מבעלה משום דלא מצינו כן רק בטענת נאנסתי דלא הוי רק בגדר רוב ובפרט דלא הוי רוב גמור וכמש"כ התוס' כנ"ל. ואף דיש לאמר דתהא נאמנת מטעם מיגו דנאנסתי דאין זה מיגו דאינה יכולה לטעון כן כיון דהבעל הי' עמה בבית וכשנאנסה היה לה לצעוק והיה הבעל שומע צעקתה וכמש"כ התוס' זו בכתובות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה אבל אמרה מאיס כו' וע"כ יותר טענה דטעיתי דסברה שהוא בעלה. ועוד הא שיטת המרדכי דטעיתי הוי טענה גרועה מהימן אף במיגו דפרעתי וכמובא בש"ך חו"מ סימן פ"א ס"ק ס' וע"כ המרדכי לטעמי' דטעיתי הוי דבר רחוק דאף במיגו לא מהימן משום דהוי בגדר דאנן סהדי ולכן אין סברא לומר דנאמנת להוציא כתובתה דאף דבטענת נאנסתי נאמנת לומר למשנה ראשונה ומוטלת כתובתה משום דלא עבידא לבזות נפשה כולי האי וכמש"כ הר"נ הטעם למשנה ראשונה. אבל בזה הסברה דחזקה דלא מזלזלה נפשה לא מהימנינן לה רק בטענת נאנסתי דהוי בגדר רוב ובפרט לדברי התוס' דלא הוי רוב גמור אבל בטוענת דטעתה שסברה על אחר שהוא בעלה דזהו טענה גרועה דאף במיגו לא מהימן לשיטת המרדכי כנ"ל וכן הדין נותן הכא דלהוציא כתובתה בטענה שטעתה אף בחזקה דלא מזלזלה נפשה כולי האי גם כן לא מהימנא

לד) ולפ"ז יש לומר בכוונת המרדכי דבאמת ס"ל להמרדכי ג"כ כהרמב"ם דהיכא דידוע או מאמינה דשוגגת היתה דאינה מפסדת כתובתה כמו שנתבאר ואין לנו להרבות במחלוקת וכוונת המרדכי כן הוא: דהמרדכי מוכיח דאף במקום דאינה נוטלת הכתובה ג"כ לא מהימנא לומר טמאה אני לך והוכיח כן מן הך דאהלויי ונפטויי דאמרו שם דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך ומותרת לבעלה כהן ואף דאינה נוטלת הכתובה בטענה זו דטעתה וסברה על אחר שהוא בעלה דכן היה נראה להמרדכי דבכה"ג הדין נותן דאינה נאמנת ליטול הכתובה דטענה גרועה למאד וכמו שס"ל להמרדכי דבטענה כעין זה אף במיגו אינו נאמן וכנ"ל וכן מראה פשטות דברי המרדכי לפי גירסת המרדכי בדפוס זיטאמיר וז"ל וקצת ראיה מהני נהלויי ונפטויי דמסתמא אם היה כדברי' אין זה חשוב אונס ולא יהיב לה כתובה ואפ"ה אמרינן שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת ומותרת היא לו עכ"ל המרדכי וכוונתו דלדברי' אין זה חשוב אונס אלא בגדר טענת טעיתי ולא יהיב לה כתובה ולא נקט בלשונו אין לה כתובה ורק נקט בלישני' ולא יהיב כו' ולפמש"כ מדוקדק לשונו משום דאם היה ידוע דהאמת כדבריה באמת לא היתה מפסדת כתובתה דבכה"ג ע"פ דין יש לה כתובה רק כיון דאין ידוע מפיה אין אנו חיין בטענה זו דטעתה ליטול הכתובה וע"כ נקט ולא יהיב לה דהיינו דלא מהימנא בטענתה. ואף דיש לדון בזה דאיתתא לאו דינא גמירי עכ"ז הא מצינו זה בכה"ג בכמה דוכתי דשייך בכעין זה דידעה מזה כיון דהוא טענה רחוקה ע"פ הסברא וגם הא המרדכי נקט בלשונו דזהו רק קצת ראיה

לה) ונתבאר דאין לנו הכרח דהמרדכי יפלוג על דברי הרמב"ם דכתב דשוגגת יש לה כתובה רק עיקר כוונת המרדכי דלא תטול הכתובה ע"פ טענת שגגתי וטעיתי. והוכיח מזה דה"ה באומרת טמאה אני ברצון דאף דאין לה כתובה לא אמרינן כיון דמפסדת