עין יצחק חלק א שעה

לזונה דמזונות תנאי כתובה וה"ה כתובתה דיש לה בשוגג: וכל מה שכתבתי לעיל לדון דדוקא קרוב לאונס מותרת לבעלה ישראל אינו אלא לרוחא דמלתא: ענף ו

כז) והנה לכאורה יש להעיר בסוגיא דפ"פ כתובות (ד' ט') דבאשת ישראל שקבל אבי' קדושין פחות מג' שנים ויום אחד דאינו אלא חדא ספיקא אסורה וכן הוא באהע"ז סימן ס"ח לדינא (ומשמע שם דאפי' היכא דבעל זמן רב אחר החופה ג"כ הדין כן וכמבואר שם סעי' יו"ד). והנה המהרי"ק סימן קס"ז העיר שם בנ"ד דהאומרת מותר לזנות הא בנתקדשה בפחות מג' שנים ס"ס הוי ספק אונס וספק שוגג באומרת מותרת ולא הוי שם אונס חד הוא דהרי יש נפ"מ בין המתירים שהרי באונס פטורה אפי' מקרבן ובשוגג שלא ידעה שיש איסור חייבת בקרבן וא"כ הוי ס"ס מעליא וכמש"כ הש"ך בסימן ק"י בכללי ס"ס דהיכא דיש נפ"מ בין המתירין דיינינן ס"ס אפי' בשם אחד ומזה הוכיח דבאמת שוגגת דאומרת מותר אסורה עי"ש במהרי"ק. אבל עדיין יש להקשות דהא אכתי יש לנו ס"ס אף בנבעלה תחתיו ספק שמא באונס גמור וספק שמא בשוגג דשגגה שסברה שהוא בעלה והי' אחר ואין זה שם אונס חד הוא דבאונס פטורה מקרבן ובהוחלפו בשוגג חייבת קרבן ואיכא נפ"מ בין המתירין ועדיין תקשה קושית המהרי"ק ע"ז. ובשלמא דהא דלא מספקינן בספק לומר שמא שגגה וסברה דלא היה לבעלה קדושין יש לומר דמיירי בסתם קדושין דרחוק דיפול לה בזה שום חשש ספק שתטעה בזה אבל ספק דהוחלפו שפיר יש להסתפק ואכתי יש ספק ספיקא

כח) ועוד דהא הקשו התוס' שם בד"ה ואי בעית אימא כו' דנוקמה בחזקת היתר לבעלה ותירצו אונסא קלא אית ליה ותקשה הא אכתי אית לן לאוקמי אחזקת היתר ולומר דשוגגת היתה דהיינו שסברה שהוא בעלה ובזה לא שייך סברת התוס' דאונסא קלא אית ליה והשתא דליכא קלא כו' וגם הא מצינו בכריתות (ד' י"ב) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכל ר"מ מחייב חטאת וחכמים פוטרין משום מיגו או דאדם נאמן ע"ע: וכן מבואר במכות (דף ב') בתוס' שם גבי גלות הרי דתלינן בו יותר בשוגג מלומר במזיד משום חזקת כשרות ולכן ר"מ מחייב חטאת ולא חשש משום חולין בעזרה וטעמייהו דרבנן משום מיגו וכנ"ל והכא בכתובות לא מספקינן כלל בשוגג והדבר ביאור

כט) אכן לפי מה דנתבאר דשוגגת בזנות אינה מותרת לבעלה ישראל רק כשהשגגה קרוב לאונס וכמו הך דהוחלפו ביבמות דזה היה טעות וכיוצא א"כ זה דומה להא דמבואר בח"מ סימן פ"א סעי' כ"ג ובש"ך שם ס"ק ס' ובשארי דוכתי דטעיתי הוי טענה גרועה יעוי"ש ע"כ לא מספקינן כלל בהא דכתובות בספק שוגג משום דזהו הוי כעין טענת טעיתי דל"ח לזה כלל דכמו דאין סברא דיפול טעות בענין ממון דיודע מזה כן מן הסברא לא תטעה בבעלה דיודעת אותו וזה עדיפא מרובא דהא מוציאין מהמוחזק אם טוען טעיתי ואינו נאמן ואילו לא היה רק כעין רוב א"כ הא אין הולכין בממון אחר הרוב וע"כ מוכח דטעיתי מקרי לא שכיח כלל דכה"ג מוציאין ממון מהמוחזק וה"ה בחשש דשגגה וטעתה בין בעלה לאחר דזה הוי טעות גמור דלא שכיח כלל ע"כ לא מצרפינן זה לס"ס כלל משא"כ בשוגג דחלב וגלות דהא בחלב לא בעינן דיהיה שוגג קרוב לאונס ובכל השגגות חייב קרבן חטאת דחלב ובגלות הא פטור בשוגג קרוב לאונס כמו שנתבאר וע"כ תלינן התם בשוגג., משום דשוגג סתמא הוי דבר המצוי אבל בשוגג דזנות דאינה מותרת רק בשוגג קרוב לאונס ע"י טעות באונס קצת זה הוי כעין טענת טעיתי דהוי טענה גרוע משום דאינו מצוי כלל וע"כ לא מספקינן בי' כלל אף להצטרף לספק ספיקא ולכן אמרו בכתובות (דף ט') דתחתיו לא הוי רק חד ספק ספק אונס ספק רצון וכעין זה ראיתי בנתיבות סי' כ"ה ס"ק ח' שכתב לתרץ קושיות התומים בהך דקידושין (דף ע"ג) דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי וליהדר ולידייני' דהקשה דנוקי דמיירי באומר דטעה בשיקול הדעת ותי' הנתיבות דטעיתי הוי טענה גרוע וה"ה טעות בשיקול הדעת: ובחידושי לסי' כ"ה סעי' ג' ענף ג' העליתי דלא כדבריו ע"ש] אך עיקר סברתו הוא סברא נכונה וע"כ ה"ה לדון דשמא טעתה והוחלף לה איש אחר שסברה דהוא בעלה דגם זהו הוי בגדר טעיתי דהוי טענה גרוע ואין הבע"ד נאמן ע"ז כלל ולכן לא מספקינן בשוגג כזה כלל ובמק"א כתבתי להעיר בהא דמבואר ביו"ד סי' קי"ט סעי' י"ז דאינו נאמן לומר שוגג הייתי וכעין זה הוא ביו"ד סי' ב' סעי' ב' בהג"ה: וביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב ובש"ך ס"ק כ"ה ובח"מ סי' ל"ד סעי' ה' ברמ"א בשם הרשב"א דאם יש עדים דעבר על השבועה אינו נאמן לומר שוגג או אונס הייתי ועיין בש"ך שם ויש להקשות ע"ז מהך דכריתות (דף י"ב) דאמרו לו שנים אכלת חלב דס"ל לר"מ דחייב חטאת דאמרינן דהיה שוגג ולא מספקינן בחשש חולין בעזרה ורבנן דפליגי הא טעמייהו משום מיגו וכו' וכש"כ היכא דאומר ברי לי דהי' בשוגג דהדין נותן דיהי' נאמן במכש"כ וכנ"ל והארכתי בזה והעליתי דמחלקינן דלאו כל הענינים והשגגות שוין וקצרתי כעת לפי שאין כאן מקומו

ל) והנה לפי מה שנתבאר דבשוגגת דמותרת לבעלה זהו דוקא בקרוב לאונס אבל שוגגת סתמא אסורה לבעלה וכמש"כ הרביד הזהב בפ' נשא ולפי הראי' שנתבאר לעיל מגיטין (דף י"ב) דאשה שגלתה לערי מקלט דבעלה חייב לזונה אף דשגגה בשוגג שאינו קרוב לאונס. דבקרוב לאונס הא אינו גולה וא"כ לפ"ז הדין נותן דשגגה בזנות אף שאינו קרוב לאונס יש לה כתובה ואין סברא לחלק בין ההיא דגלתה דשגגה דלא תוכל להיות במקום בעלה לבין היכא דזנתה בשוגג דזנות דמיתסרא על בעלה לעולם דזה דוחק לאמר כן אבל לפ"ז הא יש להעיר בנדרים (דף צ"א) דאמרו שם על האבעיא דאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או לא מתני' היא האומרת טמאה אני לך כו' אי ברצון כו' ואלא באשת כהן כו' ולפי מה שהעליתי הרי מצי הש"ס לאוקמי לעולם באשת ישראל וזנתה בשוגג סתמא דבכה"ג מיתסרא אף לישראל ובכ"ז כתובה יש לה וכמו בגלתה לערי מקלט וכנ"ל אבל באמת זה גופא תליא בהני צדדי דאבעיא דא"כ שנאנסה דאם יש לה כתובה או לא דלפי צד האבעיא דאין לה כתובה בא"כ שנאנסה כיון דמיתסרא לבעלה א"כ כש"כ בשוגג באשת ישראל דכיון דנאסרה אין לה כתובה ולהצד השני וכמו דפשטינן שם דא"כ שנאנסה יש כתובה הדין נותן דה"ה באשת ישראל בשוגג סתמא ג"כ לא מפסדת הכתובה דאמרינן בזה נסתחפה שדהו דהתורה גזרה עליו לאסור ולא קרינן בזה מעשי' גרמו לה כיון שלא פשעה במזיד וכמו שגלתה לערי מקלט דחייב לזונה ומש"כ הר"ן דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו הוא משום דמיירי באשת כהן ובאמת הוא לאו דוקא וה"ה בישראל הנ"ל ועפ"ז יש לדון בהראיה שהבאנו לעיל על נדון דמהרי"ק באומרת מותר דאסורה לבעלה דאין לה כתובה והוכחתי כן מההיא דנדרים הנ"ל והא דנקט האבעיא בא"כ שנאנסה יש לאמר דה"ה דמצי למנקט האבעיא גם באש"י שזנתה בשוגג סתם אלא אחז א"כ דהוא בכל גווני והא דלא פשיט הש"ס מן הא דגלתה דבעלה חייב לזונה זהו משום דעדיפא מינה מוכיח דהיינו ממתני' משא"כ ההיא דאינה אלא בריי': ובאמת כל מה שהעירותי באשת ישראל דמותרת לבעלה בשוגג זה דוקא קרוב לאונס לא כתבנו כל זה רק לרוחא דמלתא דבלא"ה אתי שפיר הראי' שהבאתי לדברי הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הכ"ג דאשת כהן בשוגג דיש לה כתובה מההיא