עין יצחק חלק א שעד

כו' כש"כ בשוגג קרוב לאונס כמו בנ"ד דבזה לא דיינינן לומר דאדם מועד לעולם כו' ולא הפסידה כתובתה ובפרט דבשוגג דיש בו צד אונס וקרוב לאונס כתבו התוס' בב"מ (דף פ"ב) וב"ק (דף כ"ז) ורק בשכר חייב באונס כעין גניבה ובודאי לא שייך לומר דמה דניטלת כתובתה הוי כמו בשכר עבור זה דא"כ לא הי' לו חייב לזונה היכא דגלתה לערי מקלט וע"כ מוכח דעי"ז לא מיפטר מתנאי כתובה וה"ה דלא מיפטר עי"ז מכתובתה כיון דהוטל עליו החיוב דמזונות וכתובה ולא אמרינן בזה אדם מועד לעולם היכא דלא הוי קרוב לפשיעה

כג) וראיתי בספר בית מאיר סימן ע"ח דהא דנשבית חייב לפדותה והביא שם פסק כתוב מדיינים מומחים וגאונים באשה שנשבית בשביל שגנבה דאינו מחויב לפדותה והקשה עליה' דאטו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לה עד שחלתה אטו נימא דאין הבעל מחויב לרפאותה כו' עכ"ל ותמהני עליו איך כתב זה לדבר פשוט באשה שחלתה בפשיעתה דיהיה הבעל חייב ברפואתה הא זה כבר מבואר פלוגתת הש"ך והב"ח בח"מ סימן קע"ז בחלה בפשיעה אי חייב הבעל ברפואתה או לא וב"ה מצאתי בהריטב"א לכתובות (דף נ"ב) דכתב בשם רבינו דאינו מחויב וכמש"כ לעיל בארוכה ועיקר דבר נלענ"ד לדון דהיכא דנשבית ע"י פשיעתה אינו חייב כנ"ל בשם הריטב"א אבל היכא דלא נשבית רק ע"י שוגג שאינו קרוב לפשיעה יש לדמות לגלות בערי מקלט דלא פקע חיוב מזונות ממנו וה"ה בחיוב פרקונה וכמו באכלה חלב דלהירושלמי דחייב בקרבן חטאתה. ועדיין יש להסתפק בזה לשיטת הסוברים דכתבתי לעיל דס"ל דבאכלה חלב אינו חייב כמבואר בספרי המובא בר"ש לנגעים ורא"ש שם כיון דאלולי אכלה חלב לא היה עליו שום חיוב קרבן ומשמע מהם דס"ל דאף באכלה חלב בשוגג שאינו קרוב למזיד ג"כ מיפטר הבעל א"כ ה"ה בחיוב פרקונה כיון דאילו לא היתה שוגגת לא הי' עליו שום חיוב פדיונה כלל ע"כ קשה להוציא ממנו חיוב פדיונה אף היכא דלא היתה שוגג קרוב למזיד אבל בחיוב כתובה הדבר ברור דזה דומה לגלות בערי מקלט דלא מיפטר מחיוב מזונות דהיה מחויב מכבר במזונות ע"י מה דשגגה דאינה יכולה להיות אצלו וה"ה בכתובה בנ"ד כנ"ל ובנידון שכתב הבית מאיר שנשבית משום שגנבה זה הוי כעין מזידה וקרוב למזיד לכה"פ דנשבית עי"ז בזה ודאי הדעת נותנת דפטור הבעל וכמו שכתבו הח"מ והב"ש בעברה במזיד על תקנת דפטור

כד) וכעת ראיתי בנדרים (דף ל"ו ע"א) דקפריך הגמ' אלא מעתה יביא חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כו' אשתו שוטה היכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה כו' ופי' רש"י בד"ה אלא מעתה כו' דמשמע כל קרבנות שהיא חייבת אפילו אם אכלה חלב עכ"ל. הרי להדיא בפשט הגמ' דאף קרבן על אכלה חלב מביא על אשתו. ותקשה על שיטת הר"ש בנגעים והרא"ש שם וסייעתם דס"ל דבאכלה חלב אינו חייב הבעל ואפשר לומר דיפרשו דלפי מסקנת הגמ' דהיכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה כו' דהוכיחו מזה דהא דאמר ר' יהודה דאדם מביא על אשתו דלא חטאת חלב קאמר אלא קרבן יולדת כו' וכמש"כ הר"נ והרשב"א לנדרים שם וכיון דמוכח מן הך דר' יהודה דלא קאי בחטאת חלב אלא בקרבן יולדת ממילא אין לנו מקום לחייבו בקרבן חלב דמנלן מסברא לחייבו שיביא אף חטאת חלב עבור אשתו כיון דר' יהודה לא מצי קאי בחטאת חלב וכפי' הר"נ והרשב"א

כה) נחזור לענינינו במה שכתבתי לעיל דשוגג דמותרת לבעלה ישראל דז"א אלא בשוגג קרוב לאונס וכמש"כ הרמב"ם דשוגג צד אונס יש בו וכמש"כ רש"י בסוטה (דף כ"ח) דשוגג מותר נפקא לן מהיא לא נתפשה ובפרט דעיקר המקור הוא לזה ממשנה יבמות (דף ל"ג) דבשעת כניסתן לחופה הוחלפו ואמרו בירושלמי תמן אחרים הטעו אותן. א"כ אין לנו מקור להתיר בשוגג שאינו קרוב לאונס ופירשתי לעיל דיש לומר דהוכיחו כן מהא דאמרו דכל אונס הוי סופו ברצון וכפי שפרשתי לעיל לולי דברי התוס' (דף נ"ו) ד"ה ואי זו זו כו' שכתבו דהך דרשא דכתובות דף נ"א) אינו אלא אסמכתא ואכתי יש להעיר בזה דא"כ תקשה לאבוה דשמואל דס"ל דסופה ברצון אסורה א"כ מנ"ל להתיר שוגג דהא לא שייך לומר כנ"ל ואף דאיכא למימר דהך ברייתא דסוטה (דף כ"ח) דלא עשה שוגג כמזיד ס"ל כהך ברייתא דתניא כוותי' דרבא דכתובות (דף נ"א) דסופה ברצון מותרת ויליף זה מקראי דהתם עכ"ז מה יענה בהמשנה דיבמות ספ"ג דמבואר שם ג"כ דשוגג מותר. ואפשר לומר דהך מ"ד ס"ל דהא דמתירין שוגג בזנות לישראל נפ"ל מהא דכתיב בסוטה ומעלה בו מעל כו' דמעילה אינו אלא מזיד כמש"כ התוס' בקדושין (דף נ"ג ע"ב) ד"ה אף במכר לא קנה כו' והובא במהרי"ק סימן קס"ז אך לדידן דס"ל דסופה ברצון מותר נפ"ל זה מהיא לא נתפשה כנ"ל. אבל אכתי תקשה דלפ"ז יהיה נפ"מ רבתא ביני' דלמאן דנפ"ל מן ומעלה בו מעל דאין מעילה אלא מזיד א"כ בכל שוגג אף שאינו קרוב לאונס מותרת לבעלה ישראל כיון דאינו במזיד ולמאן דנפ"ל מונתפשה בעי צד קרוב לאונס כמש"כ ואפשר לומר דעיקר הך מילתא תלי' בפלוגתת ר"מ ור"י בקדושין (דף נ"ג) דלר"מ דס"ל התם דהקדש במזיד מתחלל ובשוגג אין מתחלל א"כ ס"ל דמעילה משמע אינו אלא מזיד ע"כ ה"ה הך ומעלה בו מעל דסוטה אינו אלא במזיד ונפ"ל הך דרשא מזה אבל לר' יהודה דס"ל התם דהקדש בשוגג מתחלל ובמזיד אינו מתחלל א"כ משמעות הפשט דמעילה הוא על שוגג ועי' בתוס' קדושין (דף מ"ב ע"ב) ד"ה אמאי מעל כו' ע"כ אינו מוכח דשוגג מותר כי אם מן והיא לא נתפשה וכמש"כ וע"כ בכולי ש"ס לא נקטו רק דרשא דוהיא לא נתפשה. והא דכתיב דמעלה בו מעל דהיינו משמעו שוגג לר' יהודה היינו בשוגגת דמותר לזנות דאסור בכה"ג כנדון דמהרי"ק או באופן דלא היה השוגג קרוב לאונס לפי דברינו הנ"ל והעיקר הוא בפשטות דס"ל לי' להש"ס דשוגג כיון שיש בו צד אונס וכמש"כ הרמב"ם שפיר נפ"ל מן והיא לא נתפשה לכ"ע דהא בכולי ש"ס חזינן דאמרו אונס מותר מן והיא לא נתפשה

כו) ובעז"ה שמצאתי ברביד הזהב פ' נשא בפסוק ומעלה בו מעל ובפסוק והיא לא נתפשה דהא דאמרו דשוגג מותרת היינו שוגג קרוב לאונס והביא שם היש"ש פ"ג דיבמות. והנה ראיתי ביש"ש שם סימן י"ז שכתב דהיכא ששגגה וסברה שלא היה לבעלה בה קדושין אפי' נבעלה ברצון הוי כאונס והביא כן בשם הרשב"א בתשו' והוכיח זה ממיכל בת שאול אך ראיתי בתשובת הרשב"א שהובא בב"י ס"ס י"ז שכתב דלכן מיכל בת שאול הותרה לדוד משום דהתם טעות גמור של הוראה הי' דהורו לה בי"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתה אמלוה וכמבואר בסנהדרין (דף י"ט ע"ב) ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה אונס הוא עכ"ל הרשב"א ועדיין י"ל בזה דהיכא. דלא היה ע"י הוראת בי"ד לא הוי שוגג קרוב למזיד ומיתסרא מן הדין וכמש"כ שם הרשב"א ומובא באהע"ז סימן י"ז סעי' נ"ח דטעתה וסברה דאינה מקודשת ונישאת לאחר דאסורה ויוכל להיות שהוא מן התורה ואין ת"י תשו' הרשב"א אך פשט הלשון דז"א רק מדרבנן משום קנס ואפשר לומר דטעות כזה באשה גם זה קרוב לאונס כמש"כ החמ"ח בסימן י"ג דשוגג בע"ה כיון דלא ידע הדין שוגג גמור הוא עי"ש וכש"כ באיתתא וקצרתי בכ"ז לפי דבאמת אין כל זה נצרך לעניננו דאף אי נימא דגם בשוגג שאינו קרוב לאונס ג"כ מותרת לבעלה ג"כ יהיה מוכח דיש לה כתובה מהך דגלתה לערי מקלט דבעלה חייב לזונה כמבואר בגיטין (דף י"ב) וברמב"ם ה' רוצח פ"ז ה"ב ובגלות הא מיפטר בשוגג קרוב לאונס וכמש"כ פ"ו ה' רוצח ה"ג והי"ד ואפ"ה מחייבינן לבעלה