עין יצחק חלק א שעב

מזה כשיטת הש"ך דאף היכא דפשעה לא מפטר מתנאי כתובה: ענף ג

יב) והנה מצאתי בריטב"א כתובות (דף נ"ב) על מתני' דלקתה חייב לרפאותה וז"ל פירש רבינו דלהכי תני לקתה ולא תני חלתה לאשמועינן שאם חלתה בפשיעה אינו חייב לרפא אותה עכ"ל והובא בש"מ כתובות (דף נ"א) הרי להדיא כשיטת הב"ח ודלא כהש"ך ולכאורה קשה על שיטת הריטב"א מהא דירושלמי דאף אכלה חלב וחיללה שבת ג"כ חייב הבעל בקרבנות ואפשר לומר דהריטב"א ס"ל כשיטת הר"ש והרא"ש דבאכלה חלב אינו חייב הבעל בקרבן שלה ויותר נראה לומר דהנה ראיתי בריטב"א לב"מ (דף ק"ד) שכתב בהא דדרש ר' יהודה לשון הדיוט על קרבנות של אשתו דבשעת נשואין מתחייב באחריות הזה שבעת שנושאה כותב לה אחריות דאית לי עלך מקדמת דנא יעו"ש א"כ הא הוי זה כמו יתורא דלישנא דהא בלא"ה מחויב מדרשה דזאת תורת נגע צרעת כמש"כ לעיל וע"כ אתי הך חיוב אחריות על מה דבא ע"י פשיעתה ע"כ בחיוב קרבנות מחויב אף על מה שבא ע"י פשיעתה דהא התחייב הבעל ע"ז בעת שנשאה משא"כ בחוב רפואה דלא שייך לומר כן כן יש לחלק לכאורה

יג) אבל באמת זה אינו דהנה הריטב"א בב"מ (דף ק"ד) שם הקשה ג"כ דהכא אמרו דחיוב קרבנות של אשתו על הבעל זהו מצד חוב אחריות שמתחייב והא בת"כ נפיק לי' זה מן זאת ותי' דז"א אלא אסמכתא או י"ל דלנגעים בלחוד הוא דנפ"ל התם אבל שארי קרבנות דרש לי' מלשון הדיוט ולא נהירא א"נ מה"ת בקרבנות שקודם הנשואין אינו מחויב כי אם ע"פ דרשא דלשון הדיוט כו' עכ"ל הריטב"א הרי להדיא דתירץ באופן אחר הך דהקשיתי: ע"כ העיקר דס"ל להריטב"א כהספרי וכהסוברים דבאכלה חלב אינו מחויב בקרבנה וע"כ ממילא לא קשה על הש"ך מהריטב"א דזה תלוי בהך פלוגתת ראשונים אי חייב הבעל אף באכלה חלב כו' א"כ לפי הכרעת הרמ"א באהע"ז סימן צ"א דמשמע דאף במה דבא ע"י פשיעתה דעברה על התקנה חייב הבעל וכשיטת התוס' בב"מ וכ"כ הנימוקי יוסף בב"מ (דף ק"ד) שם דאף באכלה חלב חייב הבעל וכן מורה לשון הרמב"ם בפ' יו"ד ה' שגגות ה' ו' שכתב סתמא דכל קרבנות שהאשה חייבת הבעל מביא א"כ משמע דאף במה דבא ע"י שגגתה ופשיעתה ע"כ שפיר פסק הש"כ בחולי הבא ע"י פשיעה חייב הבעל ברפואה והריטב"א דלא ס"ל כן י"ל דהוא משום דס"ל כשיטת הר"ש והרא"ש בנגעים כנ"ל דבאכלה חלב אינו חייב דבזה טעמם ביארנו לעיל משום דבא ע"י מעשי' דגרמו לזה וכמש"כ לעיל בכוונת הספרי דשאני דהיכא דבא לכפרה דהו"ל לעיוני וכנ"ל

יד) וראיתי לריטב"א בב"מ שם שכתב דלכן מיפטר הבעל ממה שלותה האשה משום דלשון אחריות דאית לי עלך כו' לא משמע אלא מה שחייבת לעשות בע"כ וחובת הגוף בין במזונות בין בקרבנות קרי אחריות עכ"ל הריטב"א לב"מ שם א"כ משמע דמה דבא ע"י פשיעתה ושגגתה דפטור הבעל מצד חיוב אחריות משום דבכה"ג לא קרינן שחייבת לעשות בע"כ דהא אם לא פשעה לא הי' עליו חיוב כלל וכש"כ בעברה במזיד על תקנת הקהל ועיין בח"מ וב"ש בסי' צ"א והפלאה שם ס"ק י"א וקצרתי] ולכן שפיר פסק הריטב"א כן ברפואתה דפטור בפשעה ויש לחלק דשאני בחיוב קרבנות דזהו משום חוב אחריות דקיבל ע"ע ע"כ פטור בזה משום דאין זה נכלל בלשון אחריות וכמש"כ הריטב"א משא"כ בחיוב רפואתה דחייב מצד תקנת חז"ל עדיין יש לדון דחייב משום תנאי ב"ד אף בפשעה וכמש"כ הש"ך. אך הריטב"א בעצמו נתבאר דס"ל דפטור הבעל בזה וכמש"כ הריטב"א בכתובות כנ"ל

טו) ומן פסק הרמ"א באה"ע סי' צ"א דעברה על התקנה דחייב הבעל דמשמע דאף בעברה בפשיעה דג"כ חייב הבעל כל זמן דלא הזידה וכמש"כ לעיל אין מזה לסתור לדברי הב"ח גבי רפואה דפסק דמיפטר הבעל אם פשעה דיש לומר דזהו משום הסברא שכתבתי לעיל להעיר גבי חיוב קרבנות של הבעל עבור אשתו דכיון דנפק לי' זה מקראי כמבואר בת"כ ובספרי זוטא א"כ למה לי' להתחייב בחוב אחריות ומחמת יתורא דחיוב שלו אמרו דהתחייב אף על מה ששגגה ופשעה. משא"כ בחוב רפואתה דזהו רק מצד תקנת חז"ל ע"כ אמרו דבפשעה לא תקנו חז"ל וע"פ סברא זו יש מקום ליישב סתירת הרא"ש לנגעים סוף פ' י"ד שכתב שם דאכלה חלב וחיללה שבת אינו חייב הבעל ובנדרים (דף ל"ה) כתב הרא"ש בפירושו דגם בחיללה שבת חייב הבעל דיש לומר דבנגעים כוונתו מצד חיוב שלו מדאורייתא ע"פ דרשא דקראי כמבואר בת"כ ובספרי דזה אינו רק בקרבנות לידה וזיבה ונגעים אבל בנדרים דהוזכר שם בגמ' שהחיוב הוא בשביל שכך כותב לה ואחריות דאית לך עלי כו' דמשום החיוב שלו הוא חייב אף על חיללה שבת וכו' וזהו כעין תירוץ האמצעי של הריטב"א בב"מ (דף ק"ד) שהובא לעיל ואתי שפיר דלא סתרי דברי הרא"ש להדדי ויש להסביר כ"ז ביתר ביאור וקצרתי

טז) והנה לעיל כתבתי לבאר דלא תקשה על הב"ח דס"ל לפטור להבעל מן חיוב רפואתה אם פשעה מהך דגלתה לעיר מקלט דבעלה חייב לזונה וכעת נלע"ד עוד מה שיש לחלק ביניהם והוא דשאני חיוב רפואתה דאילו לא חלתה אין עליו שום חוב כלל רק השתא דפשעה וחלתה נולד על הבעל החיוב לכן אמרו כיון דאם לא פשעה לא הי' לה שום חיוב רפואה כלל ע"כ פטרוהו משא"כ בחיוב מזונות גבי גלתה לערי מקלט דהא אף אם לא ננלית למקלט הי' עליו חיוב מזונות מקודם רק איירינן עכשיו להפסיד זכות מזונות שלה לפי שאינה יכולה לדור עם בעלה בעירו. בזה אמרו דלא מפסדינן זכותה אף דבא עלי' זה ע"י שגגתה כיון דעכ"פ לא הזידה ע"כ אין דינה כמורדת שתפסיד חוב מזונות שיש לה עליו מכבר וה"ה לגבי חוב כתובה דנ"ד וזהו סברא פשוטה ונכונה: ענף ד

יז) והנה בעיקר הך מלתא באשה הנבעלת בשוגג דמותרת לבעלה ישראל יש לדון הרבה דמקורו הוא בסוטה (דף כ"ח) דאי' התם ת"ר כו' דסוטה לא עשה בה שוגג כמזיד כו' ופי' רש"י דכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וה"ה לשוגג אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה עכ"ל רש"י וכ"כ הרמב"ם פ' כ"ד ה' י"ט שכתב דבשגגה או באונס מותרת משום דכתיב והיא לא נתפשה כו' ולכאורה הדבר תמוה דמנלן להש"ס למילף דשוגג מותרת ויליף זה מאונס דכתיב והיא נתפשה מותרת הא יש לחלק דשאני אונס מן שוגג דהא חזינן דשאני אונס משוגג דהא אונס א"צ קרבן כפרה משא"כ שוגג צריכה כפרה כמבואר ביבמות (דף ל"ג) בשנים שקדשו שתי נשים כו' והוחלפו של זה לזה דחייבות קרבן. א"כ כמו דמחלקינן בין שוגג לאונס לענין קרבן כמו כן נחלק בין אונס לשוגג לענין אם מותרת לבעלה ישראל וראיתי ברמב"ם פ' כ"ד ה' אישות ה' כ' שכתב דדין השוגגת ודין הנאנסת א' הוא שהשגגה צד אונס יש בה. בד"א בשהי' בעלה ישראל כו' הרי דהרמב"ם נתכוין לתרץ למה דהקשיתי דמנ"ל להתיר בשוגגת וע"ז כתב דהשוגג צד אונס יש בה וכוונתו משום דמצינן גבי גלות דמחלקינן בין שוגג קרוב למזיד ובין שוגג קרוב לאונס ובשני' אינו גולה כמבואר בב"ק (דף ל"ב) וברמב"ם פ"ו ה' רוצח הי"ד רק הורג בשגגה סתמא שאינו קרוב לא לאונס ולא למזיד ה"ז גולה וכן מצינו בתוס' ב"מ (דף פ"ב) ד"ה וסבר ר"מ