עין יצחק חלק א שע

ענף א

ב) הנה באשה שזנתה שסברה דמותרת לזנות דבזה אסורה גם לבעלה ישראל כמבואר במהרי"ק שורש קס"ח ובאהע"ז סי' קע"ח סעי' ג' בזה בודאי אין לה כתובה דאף דקיי"ל דאומר מותר שוגג הוי מ"מ אסורה לבעלה משום דמעלה בו מעל כל שמתכוונת למעול בו אסורה וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' צ"ט ס"ק ט' והב"ש שם. וא"כ ממילא לית לה כתובה דהא היתה מתכוונת למעול בו מעל וא"כ ל"א בזה נסתחפה שדהו הא דנדרים (דף צ"א) ופירש הר"ן שם דקדושת כהונתו גרמה לו ומזלו גרם. אבל הכא בא האיסור על ידי המעל שמעלה היא דבזה גם לישראל מיתסרא וראיה לזה מהא דנדרים שם דאמרו שם, מתני' היא האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' ומדלא מוקי בטא"ל ובאשת ישראל ובאומרת מותר דמיתסרא מוכח דאין לה כתובה בזה וכנ"ל

ג) אכן באשה שזנתה בשוגג היכא דלא נתכוונה למעול שסברה על אחר שהוא בעלה בזה יש להסתפק כיון דבזה מותרת לישראל א"כ אית לה כתובה גם אם היא אשת כהן משום דשייך בזה נסתחפה שדהו דכיון דלישראל מותר א"כ רק קדושת כהונתו גרמה או דלמא יש לנו לאמר דאין לה כתובה משום די"ל דמעשיה גרמו דאיבעי לה לעיוני והנה לפמש"כ התוס' בכתובות (דף ס"ג) ד"ה אבל אמרה מאיס כו' ויש לדחות דהתם נוטלת כתובה איכא למיחש שמא עיני' נתנה באחר אבל היכא דיוצאת בלא כתובה לא כו' עכ"ל התוס' א"כ שיטת התוס' היכא דאבדה כתובתה נאמנת לאמר טמאה אני לך ולא חיישינן בזה שמא עיני' נתנה באחר א"כ אי אמרינן דזנתה בשוגג דסברה שהוא בעלה מפסדת כתובתה תקשה אמאי אמר רב נחמן בההיא עובדא דאהלויי ונפטויי שמא עיני' נתנה באחר כיון דמפסדת כתובתה הא שוגגת הוי דסברה שהוא בעלה אע"כ מוכח לפי דברי התוס' הנ"ל דבשוגג דסבורה שהוא בעלה לא אבדה כתובתה וע"כ שפיר אמרו בההיא עובדא שמא עיני' נתנה באחר ועיקר דברי התוס' הנ"ל הם נגד הירושלמי סוף נדרים וכמו שמצאתי בבית מאיר סימן קט"ו ועיין בנו"ב מ"ת חאהע"ז סי' י"ב ולפענ"ד נראה עוד להוכיח דדברי התוס' הם נגד הירושלמי דסוטה פ"א במשנה דאלו אסורות בתרומה האומרת טמאה אני לך דהקשו הא אינה נאמנת לאמר טמאה אני לך ותי' דשא"ה דאיכא רגלים לדבר והובא בתוס' סוטה (דף ו') ד"ה האומרת טמאה כו' ואי נימא דהיכא דאומרת דזנתה ברצון נאמנת לומר טמאה אני לך כיון דמפסדת כתובתה ל"ח בזה לשמא עיני' נתנה באחר א"כ אין מקום לקושיית הירושלמי דהא ברצון כיון דמפסדת כתובתה נאמנת דאילו לא אמרה טמאה היתה שותת ולא היתה רוצית להפסיד כתובתה בשקר ומוכח מירושלמי דגם באומרת ברצון אינה נאמנת וכמו שפסקו באהע"ז סי' קט"ו והדברים ארוכים]. ומוכח דהתוס' ס"ל דבשוגג דסבורה שהוא בעלה אינה מפסדת כתובתה אף דמיתסרא לבעלה

ד) ולפי שיטת התוס' דכתובות הנ"ל דהיכא דמפסדת כתובתה ל"ח לעיני' נתנה באחר א"כ יש לאמר, דהר"ן שנקט בלשונו בנדרים (דצ"א) שם בד"ה ההיא איתתא כו' דסבורה שהיא בעלה אין לך אונס גדול מזה כו' שכיוון בזה לאמר דמיירי באמת באופן שמקרי אונס. דמשום דס"ל בשוגג בכה"ג דסבורה שבעלה הוא מפסדת כתובתה וא"כ אי מיירי הכא בשוגג איך אמרו בזה שמא עיניה נתנה באחר וע"כ כיוון הר"ן בלשונו שנקט. דהמעשה היה באופן שמקרי אונס די"ל דדוקא היכא דטעתה ולא שאלה להבועל וגם לא בדקה אותו בקול אז מקרי שוגג וחייבת קרבן אבל היכא דבדקה את הבועל בקול כמבואר בחולין (דף צ"ו) דהיאך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהן אלא בטב"ע דקלא ובוודאי היכא דבדקה אותו בקול והכירתו ע"י קול דזהו אך אח"כ נתברר דקול הבועל היה כקול בעלה א"כ בכה"ג מקרי אונס ופטור מקרבן דמה הוי לה למעבד כעין דאמרו בשבועות (די"ח) פרט לאנוס שלא בשעת וסתה ובתוס' יבמות (דף ל"ה) ד"ה ונמצאת מעוברת כו' ובכה"ג מקרי ג"כ אונס לענין כתובה דאינה מפסדת כתובתה ושייך בזה שמא עיני' נתנה באחר וכוונת הר"ן באמת דמיירי בכה"ג דזה אונס הוי ולא שוגג א"כ לפ"ז הרי לכאורה מדברי הר"ן להיפוך ודלא כמש"כ כת"ה רק דאי היה בשוגג שסבורה שהיא בעלה לא היתה נוטלת כתובתה משום דאדם מועד לעולם

ה) אבל באמת זה ליתא דהא מבואר בהר"נ באלפס כתובות פ"ה בסוגיא דמורדת דאם טוענת מאיס עלי לא כפינן לגרשה משום דאמרינן עיני' נתנה באחר דאף היכא דמפסדת הכתובה ג"כ דיינינן דעיניה נתנה באחר הרי דס"ל להר"נ דלא כדברי התוס' בכתובות הנ"ל ע"כ מוכרח לומר דדברי הר"נ בנדרים הם שלא בדקדוק לכן אין מקום להוכיח מהר"נ כלל ולפי מה דכתבתי דיש מקום לומר דהנך עובדא דסוף נדרים באהלויי ונפטויי לפרש דהיה בדרך אונס גמור דבדקתו בקול וכיוצא. ע"כ נדחה ראייתי מן התוס' כתובות הנ"ל דיש לומר דמיירי התם באופן דיש לה כתובה וע"כ שפיר חשו דעיני' נתנה באחר והש"ס שם קיצר בהעובדות דשם: ענף ב

ו) ובאמת עיקר שאלה דנא מבואר ברמב"ם הלכות אישות פכ"ד הלכה כ"ג וז"ל הרמב"ם שם אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר כו' ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך עליו יוציא ויתן כתובה עכ"ל הרי שכתב להדיא שאמרה שגגתי דיתן כתובה אך לא הביאו שם נושאי כליו שום ראי' ומקור לזה ונלענ"ד להוכיח דאף אם זנתה דחייבת קרבן דעכ"ז לא הפסידה כתובתה מהא דגטין (דף י"ב) דהובא שם ברייתא דאשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב לזונה ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בדלא ספקה והובא כן ברמב"ם פ"ז הלכות רוצח. והא זה ברור דאשה אינה יכולה לכוף לבעל ליסע עמה מעיר לעיר וכש"כ מכרך לעיר כמבואר באהע"ז סימן ע"ה ואם נוסעת למקום אחר בלתי רשותו אין לה מזונות וכעין זה אי' באהע"ז סי' קנ"ד סעי' ח' וט' וביאור הגר"א שם. והכא בגלתה לערי מקלט בודאי אינה יכולה לכופו להבעל שיסע עמה ג"כ שמה ועיין במכות (דף י' ע"א) וברמב"ם פ"ח ה' רוצח ה' ח' דערי מקלט עושין אותן עיירות בינונים ולא כרכים עי"ש ורק בתלמיד שגלה מצינו במכות (דף י') דמגלין רבו עמו אבל בבעל לא מצינו כן ועיין אהע"ז קנ"ד סעיף ט' כעין זה ואי נימא דהיכא דהוי שוגג ושייך ביה אדם מועד לעולם והו"ל לעיוני הפסידה כתובתה משום דגם בזה אמרינן דמעשיה גרמו לה כנ"ל. א"כ ה"ה במזונות דהוי מן תנאי כתובה כמבואר ברש"י גיטין שם ד"ה ופרכינן עבד נמי כו' שכך התנה בכתובתה כו' [ובעיקר דברי רש"י הנ"ל הארכתי במק"א וא"כ גם בזה שייך ג"כ לומר אדם מועד לעולם דאבעי לה לעיוני שלא תתחייב גלות דהא גלות ג"כ הוא ע"י שוגג והיה לה להיות זהירה שלא תבא לידי חיוב גלות שלא תוכל לדור ביחד עם בעלה ועכ"ז אמרו דחייב מזונות הרי דלא אמרינן בזה אדם מועד לעולם בין שוגג דדוקא לענין חיוב על גוף הנזק אמרו כן משא"כ במה שעיקר המעשה שלה