עין יצחק חלק א שסט

התוס' כתובות שם ד"ה לא צריכא כו' שהקשו וא"ת נוקמה אחזקת היתר כו' והקשה השמ"ק דהא אכתי יש לחוש שמא נבעלה לפסול לה כדס"ל לר"ג לקמן דכל היכא דאינו טוענת ברי בעינן תרי רובא ותירץ שם אלמא דס"ל להשמ"ק בפי' דלא כההפלאה והבית יעקב הנ"ל וכן הביא השמ"ק שם בשם הריטב"א שכתב להדיא דיש לחוש שמא נבעלה לפסול לה אלא א"כ ברוב כשרים כו' אלמא דאף בטענות פ"פ גם כן יש לחוש שמא נבעלה לפסול לה ומה שכתב הריטב"א דברוב כשרים אצלה ליכא למיחש זהו דלא כמבואר באה"ע סימן ו' סעיף י"ח דבאלמת תצא אא"כ איכא שני רובא כשרים ומהריטב"א משמע דבחד רובא כשרים סגי אף דאינה טוענת ברי: ואפשר לחלק דשאני היכא דלא מתסרא רק משום שווי' אנפשיה חד"א וכסברת ההפלאה הנ"ל. רק ההפלאה ס"ל דאף ברוב פסולים כשר והריטב"א ס"ל דבעי חד רובא עכ"פ או אפשר דהריטב"א נחת בזה כשיטת הבעל המאור ורש"י ספ"א דכתובות דכתבו דהא דמסיק שם דבעיא תרי רובי זהו לר' יהושע אבל לר"ג מהני חד רובא וכמו שהאריך בזה השב שמעתתא ש"ד פ' כ' וכ"א וכ"ב ועיין בפני יהושע כתובות מש"כ בכוונת רש"י שם ובשם הרשב"א בתשובה אך באמת מבואר בריטב"א ספ"א דכתובות דס"ל ג"כ דהיכא דלא טוענת ברי בעינן אף בדיעבד תרי רובא ע"ש וע"כ מוכח דס"ל כסברת ההפלאה הנ"ל

ב) ועכ"ז בנ"ד יש להקל מטעם המבואר בקידושין (דף ס"ו) שכתב רש"י שם עלה דאי מהימן לי' כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא הכחישתו ומשמע דאם הכחישתו אף דמהימן לי' כבי תרי א"צ לגרשה והובא בדרכי משה לאה"ע סי' קט"ו וכן הוא במהרי"ק וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' א' רל"ז והובא במל"מ ה' אישות פ' כ"ד ה' י"ז ע"ש ולפ"ז בנ"ד דהאשה מכחשת להאם שלו אף דהאם נאמנת לו כבי תרי עכ"ז הואיל והיא מכחישתו לא נאסרת על פי' ואף דהדרכי משה שם כתב דדעת הטור הוא אף במכחישתו איכא משום לזות שפתים בכה"ג עכ"ז י"ל דבמקום חשש ספק לזות שפתים כיון דלשיטת רש"י והמהרי"ק משמע דליכא בזה אף משום לזות שפתים כלל לכן בכה"ג יש לצרף סברת ההפלאה דמיקל בכה"ג אף במקום רוב פסולים כנ"ל ועיין בבני אהובה שמפלפל בדברי רש"י קידושין (דף ס"ו) הנ"ל שכתב דבמקום דמכחישתו לא נאסרת אף דנאמנת כבי תרי ומחמת רוב טרדתי קצרתי ודעתי מסכמת להיתירא בנ"ד ובפרט בזה"ז דיש חר"ג שלא לגרש בע"כ וכמבואר בסי' קע"ח סעי' ט' וקצרתי

ג) ובמק"א כתבתי להעיר בהך דאה"ע סי' ס"ח בלא נמצאו לה בתולים דהחמירו וכתבתי להעיר ע"פ הך דיו"ד סי' קצ"ג דמספקינן דשמא ראתה דם וחיפהו ש"ז. דהא אין שיעור לדם בתולים והארכתי שם בזה דלא תקשה ע"ז מן הש"ס והפוסקים וקשה עלי כעת להכפיל הדברים וכעת ראיתי דיש לסתור זה מהא דנדה (דף ה' ע"א) בגמ' שם דאמרו שם לאחר תשמיש פשיטא מהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה ש"ז קמ"ל עכ"ל הגמ' הרי מבואר להדיא בגמ' דאין לחוש לשמא היה דם וחיפהו ש"ז אבל באמת אין זה סתירה לדברי משום דיש לחלק דדוקא כמו דביו"ד סי' קצ"ג הנ"ל וכיוצא דדרך הבתולות למצוא דם להם לאחר בעילה הראשונה וע"כ אף היכא דלא נמצאו להן בתולים תלינן דהי' דם וחיפהו ש"ז ולא נשאר כלל שיהיה קצת דם בגלוי רק דחיפהו ש"ז על כל הדם ותלינן כן משום דהרוב דיש להן דם בתולים מסייע לי' אבל בהך דנדה (דף ה') גבי חומרת דגזרו רבנן לטמאות לנשים מן עת הפקידה בזה דזהו חשש רחוק לחוש שמא ראתה דם למפרע וכותלי בית הרחם העמידוהו וכמבואר בכולי סוגיא בריש נדה ומה"ט טהורה לחולין דבחולין די' שעתה רק לקדשים ותרומה החמירו מצד חומרא לטמא למפרע וע"כ לא מספקינן לומר דשמא חיפהו ש"ז אלא אמרינן דהוי פקידה מעליא גם בבדקה לאחר תשמיש וכיון דגזירת חז"ל במה שהחמירו שם לקדשים דתהיה טמאה למפרע עד עת הפקידה ולא יותר. דגם הבדיקה לאחר תשמיש עשו חז"ל זה דיהי' דין זה כמו כל בדיקות ולכן תנן במשנה שם דהמשמשת בעדים ה"ז כפקידה ולא מספקינן דשמא היה דם וחיפהו ש"ז דכיון דהיה עכ"פ דין בדיקה ע"כ לא החמירו בכזה יותר וע"כ אין מזה סתירה לדברי כלל וע"כ שפיר כתבתי בקונטרסי במק"א לדון להיתירא עפ"ז אך בנ"ד אין אנו צריכים לזה דבל"ז נתבאר מה דיש לנו לסמוך להיתירא בנ"ד וקצרתי: סימן ע

נשאלתי בעובדא דאשת כהן זינתה בשוגג שסברה שבעלה הוא ובאמת היה אחר ואסורה לבעלה: אם יש לה כתובה או לא משום דיש לומר בזה אדם מועד לעולם בין שוגג וכו'

א) תשובה בעז"ה הנה כת"ה כתב להוכיח לכאורה מהר"נ נדרים (דף צ"א) בד"ה ההיא איתתא כו' שכתב דלפי דברי' דסבורה שהיא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל משרי שרי כו' מדקרי ליה אונס משמע דס"ל דבזנתה בטעות דסברה שהוא בעלה וכעין עובדא דהתם אונס מקרי וממילא יש לה כתובה כדין אונס דהא כתב בלשון ואין אונס גדול כו': אבל באמת לאו דוקא הוא הא דנקט הר"ן כן בלשונו דהא מצינו ביבמות (דף ל"ג ע"ב) בשנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה בזה כו' דמותרות לבעליהן ישראל וחייבות קרבן ועיין ברש"י שם בד"ה שש עשרה חטאות כו' ובתוס' ב"ק (דף ל"ב) ד"ה איהי קעביד מעשה כו' הרי דזנתה בטעות שסברה על אחר שהיא בעלה חייבת ואי הוי נחשב לאונס לא היתה חייבת קרבן כידוע דקרבן חטאת אינו אלא על השוגג ולא על אונס אלא שוגג הוי בכה"ג ואפ"ה מותרות לבעליהן ישראל כמבואר בסוטה (דף כ"ח) דסוטה לא עשה בה שוגג כמזיד והא דיבמות (דף פ"ז ודף צ"א) בניסת בע"א דאסורה לחזור מבואר ביבמות (דף צ"ד) דזהו מדרבנן כמבואר שם דהיכא דבמזיד מיתסר מה"ת בשוגג גזרו בה רבנן ופרש"י שם בד"ה דבמזיד מתסרא כו' דבשוגג ע"פ ב"ד גזרו בה רבנן וכן בניסת בשני עדים דאמרו דמת בעלה דהקשה הב"ש בסוף סי' י"ז דהא זהו מקרי אונס ואמאי אסורה כבר מבואר זה בירושלמי ר"פ האשה דזהו בתורת קנס דקנסו שתהא בודקת יפה יעו"ש ובמל"מ פ"י ה' גרושין הלכה ד' אלמא דכ"ז הוא רק דרבנן אבל מה"ת לא נאסרה בכל הנך משום דלא עשה בה שוגג כמזיד ועיין באהע"ז סי' י"ז סעי' נ"ח ובב"ש שם וסי' ל"א בב"ש ס"ק י' וביבמות (דף נ"ו) והדברים ארוכים]. א"כ דלא הוי רק שוגג ג"כ לא מיתסרא לישראל וכמש"כ הרא"ש בנדרים שם דזה מקרי שוגג ועיין בתוס' נדרים שם. ומוכח דלאו דוקא נקט הר"ן כן בלישני' וע"כ יש להסתפק בכה"ג דשמא אין לה כתובה משום דהא עיקר דאשה שזינתה היכא דנאסרת לבעלה ישראל אין לה כתובה משום דמעשי' גרמו להאסר על בעלה כמש"כ הרמב"ם פכ"ד ה' ו' א"כ הך טעמא שייך גם באשת כהן דזנתה בשוגג דמעשי' גרמו להאסר כיון דאיבעי לעיוני דאדם מועד לעולם בין שוגג: