עין יצחק חלק א שסז

דעלך קסמיכנא דהא מבואר בח"מ סימן ש"ו ובש"ך שם דאי מוכחא מילתא דעלי' קסמיך לא קא צריך לאודועי' ואף דלא א"ל חזי דעלך סמיכנא ג"כ חייב א"כ התם דלמה הי' צריך הלוקח להודיע להמוכר שמוליכו למדינה פלונית דמה לו למוכר למידע מזה וע"כ מוכח מזה דהודיע להמוכר שמוליכו למדינה פלונית שמראהו איך שהוא סומך עליו והוי מוכחא מלתא דעלי' סומך ולכן חייב המוכר כמו באמר לו חזי דעלך קא סמיכנא ושפיר פסק המחבר לחייב המוכר בהוצאות הליכתו ולא סתרי דברי המחבר כלל אהדדי וכעין זה מצינו בב"ק (דף ק"ג) גבי הלוקח שדה בשם ר"ג כו' דאם א"ל ע"מ כו' לא צריכא דאמר לסהדי קמי' דידי' חזי דשטרא אחרינא קא בעינא אמרו דלכן אמר קמי' כדי דיכתוב לו שטר בשמו אלמא משום דאמר קמי' מחייבינן לי' לכתוב שטר בשמו ה"ה דמשום מה דאמר להמוכר שמוליכו למקום פלוני מחייבינן להמוכר ליתן הוצאות והוי כמאן דאמר לי' חזי דעלך קא סמיכנא כנ"ל ולפ"ז יש לומר דהא דכתב המחבר מתחלה במכר זרעונים ולא צמחו דפטור בהוצאות דמיירי בכל גווני אף דידע המוכר דהזרעונים אינם ראוים לזריעה כדסתמו בזה דאל"כ הו"ל לפרש כמו דקאמר אח"ז במוכר חפץ ונמצא מום דאם ידע המוכר דחייב בהוצאה וע"כ מוכח כמש"כ וא"צ לדחוקי בזה ומתורץ קושית הפרישה דהקשה דברי המחבר אהדדי

כב) ולפ"ז בעובדא דידן נראה דחייבת האשה להחזיר להבעל כל הוצאות נישואין דהא בנ"ד לא שייך לומר דה"ל לחקור אח"ז. דאף אם הי' חוקר לא היה יודע כי זהו דברים שבסתר ודומה למה שפסקו באהע"ז דחזרה היא מחייבת לשלם כל הוצאות וכן דומה לפסק המחבר בהודיע לו שיוליכו למקום פלוני דפסקו דחייב המוכר בדמי ההוצאות ואף שבביאור הגר"א זצ"ל באהע"ז סימן נ' ס"ק ט' משמע דאינו מכריע כהרמב"ם וכתב אשר קושיית הראב"ד היא תמי' ותירץ המ"מ הוא דוחק אכן לפמש"כ נכונים דברי המחבר באהע"ז וכפי הכלל דבידנו דשיטה דלא הובאה בש"ע אין חוששים לה ולכן כיון דלא הובא שיטת הראב"ד בש"ע ע"כ לדינא נקטינן כפסק המחבר וכן לפמש"כ המ"מ דשא"ה בזרעונים דעשה כדי להרויח משא"כ בחזרה היא דעשה כדי להתנהג כמנהג המדינה חייבת ה"ה בנ"ד דעשה הבעל הוצאות נישואין כפי המנהג דודאי צריכה להחזיר לו דמי ההוצאות דהא קי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי ואין לה אף מנה. ושיטת התוס' בכתובות (דף י') והובא בב"ש סימן ס"ח ס"ק כ"ד דמשמע מדבריהם דצריך לקדשה מחדש ולעשות נשואין ע"ש א"כ הוי כמו כל מום הנמצא במקח וחייבת להחזיר לו כל הוצאותיו והא דכתובות (דף ט' ע"ב) חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אף שצריכה לשלם לו ההוצאות כנ"ל בכל זאת דהא העיקר אינו מה שמפסיד הממון ורק העיקר שחס על טרחתו שטרח בהסעודה ועתה טרחתו עולה בתהו ושמחתו נהפכה לאבל ועי' בית מאיר ס"ס ס"ח ועי"ש שכתב סברא זו ועוד דהא כיון דהיא מכחישתו ודאי אינו נאמן להוציא ממנה הוצאותיו וזהו העיקר אכן אי נימא דלא נתבטלו הקדושין בזה אז אין לדמות זה למום במקח לענין חיוב הוצאות דשאני מום במקח דנתבטל המכירה בודאי

כג) ולכאורה נלענ"ד להוכיח דאף דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות ואין לה אף מנה מ"מ הקדושין לא נתבטלו וכדמשמע דכן שיטת הרמב"ם והטור בסימן ס"ח שכתבו דאם רוצה לקיימה כו' ולא מצריכים קדושין אחרים רק לכתוב לה כתובה מנה ויכול לקיימה וראי' לזה מכתובות (דף מ"ה) דאמר רבא מוציא שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע דחדוש הוא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה וזנתה בחנק ואילו מוציא ש"ר בסקילה עי"ש בפרש"י ובתוס' ואי נימא דנמצאת בעולה הוי מקח טעות ונתבטלו הקדושין א"כ תקשה מנלן להוכיח במוציא ש"ר דחדוש הוא דלא אמרינן אשתני דינא אשתני קטלא הא כיון דנתברר לסוף דזנתה מקודם הנשואין והוי נשואי טעות ואין כאן נכנסה לחופה כלל דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקודם הנשואין ורבא ס"ל בכתובות (דף י"א) דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות לגמרי א"כ קשה איך מוכיח רבא עצמו דמוציא ש"ר חדוש הוא כמו דאמרינן דנתבטלו הקדושין בזה ה"ה דיתבטלו הנשואין והיא עדיין ארוסה ולכן נסקלת אע"כ מוכח דלא נתבטלו הקדושין בנמצאת בעולה וה"ה דלא נתבטלו הנשואין ומזה מוכח דאף היכא דלא שייך חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות ג"כ לא נתבטלו הקדושין ואף באם עוד לא בא עלי' ג"כ הקדושין לא בטלו דהא התם במוציא ש"ר לא שייך חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות וגם הא מיירי התם בנכנסה לחופה ולא נבעלה ועכ"ז אמרינן דלא הוי נשואי טעות ובודאי אין לומר דמוציא ש"ר קאי בזנתה שלא כדרכה דהא פשטות דקרא מיירי בנבעלה כדרכה כדכתיב לא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי ועי' כתובות (דף מ"ו) דאף למ"ד דמפרש התם דקאי על כשרי בתולים עכ"ז מורה דעדים מעידים עלי' שזנתה כדרכה דאל"כ לא שייך בזה כשרי בתולים דהא אף דזנתה שלא כדרכה יש לה בתולים ולכן הגמ' בכתובות (דף מ"ו) דפריך על ריו"ח דקאמר מוציא ש"ר אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה ויוציא ש"ר כדרכה ופרכי אי כרבנן אע"ג דלא בעל אלמא דאינו מקשה רק על מה דקאמר עד שיבעול אבל על יוציא ש"ר כדרכה אינו קשה גם אי אתי כרבנן ומה"ט הקשו התוס' בכתובות (דף מ"ה) ד"ה דלמא כי חדית כו' דאמאי לא מקרי בבעילה דנואף שנוי הגוף וחלקו אלמא דמיירי בנבעלת כדרכה דאל"כ אין מקום לקושייתם א"כ מוכח דלא נתבטלו הקדושין בנמצאת בעולה. ואין לחלק דשאני בנשואי טעות כיון דהקדושין לא נתבטלו התם גבי מוציא ש"ר דזנתה אחר הקדושין ובלא"ה צריכה גט ע"כ לא נתבטלו גם הנשואין דז"א סברא לחלק כמש"כ בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן ג' ענף ד' בד"ה וקצת יש לחלק כו' גבי אי הוי נשואי טעות במה דנאסרה עליו והבאתי שם ראי' ג"כ מהא דכתובות (דף מ"ה) הנ"ל עי"ש

א"כ מוכח בכתובות דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דלא נתבטלו הקידושין וכמש"כ הב"ש באהע"ז סימן ס"ח ס"ק כ"ד בשם הרמב"ם כן יש להוכיח לכאורה מההיא דכתובות

כד) שוב ראיתי דז"א ראי' לדינא דהא כיון דאמרינן דמוכח מהא דנמצאת בעולה הקדושין לא בטלו א"כ מ"ט אית לי' לרבא עצמו לענין הכתובה דמקח טעות לגמרי הוא ואף מנה לית לה ואין לומר דרבא אית לי' דגם בזה איכא לספוקי כמו דאמר רבא בכתובות (דף ע"ג) גבי מומין תנא ספוקי מספקא לי' על סתם ב"א אם מקפידין כפרש"י שם ולכן גבי ממונא לקולא ולגבי איסורא לחומרא והוי קדושין מספק ועי' מזה במקנה בק"א סימן ל"ט סעי' ה' וקצרתי דא"כ עדיין תקשה דאיך מוכיח רבא דבמוציא ש"ר חדית רחמנא דלא דיינינן אשתני דינא כו' דהא יש לומר דשמא לכן גזרה התורה לדון מוציא שם רע בסקילה משום דבאמת הדין הוא דנתבטלו הקדושין בודאי דספיקא קמי שמיא גליא וכמש"כ התוס' ביומא (דע"ד) ובחולין (דף כ"ב) וע"כ ממילא דינה כארוסה לדונה בסקילה (ועי' במל"מ פ"ט ה' אישות ה' ו' ובספרי באר יצחק חיו"ד סימן ו' ואין זה שייכות לענינינו וקצרתי)

וע"כ מוכח מזה ע"כ דמודאי הוי קדושין בכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה ולכן שפיר הוכיח רבא דשאני מוציא שם רע דחידוש הוא וכעין זה בארתי בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן ג' ענף ד' שהוכחתי שם מהך סוגיא דכתובות (דף מ"ה) הנ"ל דקדושי איסור או נשואי איסור לא הוי מקח טעות וכתבתי שם דמוכח לפ"ז דצריכה גט בודאי דאל"כ