עין יצחק חלק א שסד

הקנס לרשב"ג וכמש"כ רשב"ם ונמוקי יוסף ובלא"ה אין סברא לאמר דרשב"ג יחלוק בזה ויסבור דבושת חייב אף בשוגג

ה) וכבר כתבתי במק"א דיש לדון לפי מאי דאיתא בב"ב (דף צ"ג) דרשב"ג מחייב הוצאות ואף דהפוסקים פסקו כת"ק דפטור מהוצאות משום דזה גרע מדד"ג עכ"ז רשב"ג מחייב והטעם כמש"כ הרשב"ם דזהו מקנסא בעלמא א"כ כש"כ בדד"ג דמחייב רשב"ג א"כ קשה בסוגיא דגיטין (דמ"א) דרשב"ג ס"ל דהמשחרר חייב לשלם להמלוה ופליגי במזיק שעבודו ועי' בתוס' שם ד"ה במזיק שעבודו כו' שכתבו דאמאי לא מוקי פלוגתייהו בדינא דגרמי משום דאף מאן דפטר בדד"ג מחייב במזיק שעבודו של חבירו עכ"ל וקשה הא הוי מצי למימר דפליגי בדינא דגרמי ורשב"ג לשיטתי' אזיל דמחייב בהוצאות הזריעה אף דלא הוי דד"ג ממש כש"כ בחיוב דד"ג ממש דמחייב רשב"ג וזהו עדיפא לאוקמי פלוגתייהו במאי דמצינו דס"ל לרשב"ג כן במק"א מלומר פלוגתא חדשה במזיק שיעבודו. ואין לומר דקנסא מקנסא לא ילפינן וי"ל דדוקא בהוצאות הזרעונים קניס רשב"ג כן ולא במק"א דז"א דהא רב מוקי הך דגטין דפליגי במזיק שיעבודו ולרב הא מצינו בגטין (דל"ג) דס"ל דקנסא מקנסא ילפינן וכן הכריע בש"ך סימן שפ"ה וריש סימן שפ"ו וכתב שם דלמאן דדן דד"ג משום קנסא ס"ל דילפינן מקנסא יע"ש (וכן מורה פשטות הסוגיא ב"ב (דף צ"ג) דקאמרי מאן תנא די"א הוא רשב"ג דמצינו דמחייב דמי בושתו ולא קאמרינן דהא לא ילפינן קנסא מקנסא אך זה יש לדחות דכונת הש"ס כיון דמצינו לרשב"ג דקנס דמי בושתו בע"כ זהו המאן דאמר בשם יש אומרים דאל"כ מאן הוא דהא חזינן דהך תנא מחייב הוצאות וגם הא כתבו התוס' שם דקבלה היתה בידם דהך י"א הוא רשב"ג ע"כ אין זה הכרח כלל]. א"כ קשה אמאי לא מוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהך פלוגתא דרשב"ג מחייב דמי הוצאות ואזיל לטעמי'

ו) ויש לתרץ והוא דמצינו לרב דאמר בבכורות (דף כ"ח) וב"ק (דף ק' ודף קי"ז) דאמרו על הך משנה דן את הדין מה שעשה עשוי וישלם מביתו דנימא תנן כר"מ וא' רב דהוא שנשא ונתן ביד אלמא דרב ס"ל דלא דיינינן דד"ג ואפשר דלכן רבה דס"ל השורף שטר של חבירו פטור אזיל בשיטת רב רבו וכמבואר בשבת (ד"מ) דכחומרי דרב עביד ועי' ברא"ש פ"ד דסנהדרין בסוגיא דשקול הדעת הביא בשם הרי"ף דהוכיח מזה דדיין אינו חייב בדד"ג והרא"ש דחה שם וכן הרמב"ן במלחמות דרב מוקי כן כדי דלא יהיה הכרח כר"מ דיתוקם מתניתין כרבנן עי"ש]. עכ"פ מצינו דרב מהדר לאוקמי מתני' דלא יהא מוכח כר"מ לכן כיון דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו ואי היה מוקי דלכן ס"ל דחייב המשחרר משום דאזיל לטעמי' דדן דד"ג א"כ היה מוכרח הלכה כר"מ לדון דד"ג לכן מוקי הך דרשב"ג דגטין דס"ל דמשחרר חייב הוא משום דס"ל מזיק שעבודו חייב ע"כ אין הכרח מהך מתני' דדיינינן דד"ג וכמו דמהדר רב לאוקמי משנה דבכורות דדן את הדין כרבנן ונשא ונתן ביד ועי' בגטין (שם דף מ"א) ד"ה בהיזק שאינו ניכר במש"כ שם דקיי"ל כרשב"ג במשנתינו והא דאמרו בכולי הש"ס דר"מ דן דינא דגרמי ולא אמרו דרשב"ג הוא דדן ד"ג י"ל דבאמת פסקו כת"ק דפוטר להחזיר ההוצאות משום דזה לא נקרא גרמי רק גרמא ואפ"ה מחייבו רשב"ג ע"כ אמרו דר"מ הוא דדן דד"ג אבל לרשב"ג מצינו דמחייב גם על גרמא לכן אמרו דר' מאיר דן דינא דגרמי: ענף ב

ז) וכתר"ה כתב דלפמש"כ התוס' בב"ב (דף צ"ב) ד"ה המוכר פירות כו' דמאן דמחייב בהוצאה היינו בידע המוכר שאינו ראוי לזריעה דאל"כ אין סברה לחייבו וכיון דהתוס' ס"ל דהסוגיא קאי בידע המוכר וכל הפוסקים כתבו דהלכה כת"ק א"כ מוכח מהתוס' דס"ל גם בידע המוכר פטור מהוצאות וקשה על המחבר שלא הביא דבריהם כלל עכ"ל כת"ה יפה תמה אך במש"כ כת"ה דפשטות הסוגיא מיירי גם בידע וכמש"כ התוס' זה לא נהירא לי ואדרבה קשה לי על התוס' דכתבו דאין סברא לחייב הוצאה רק בידע המוכר דהא עיקר מימרא דרשב"ג נאמר בהמוליך חטים לטחון ועשאן סובין או בהמה וניבלה דמחייב רשב"ג ליתן בושתו ופירש הרשב"ם דכש"כ הוצאה וכיון דמבואר שם דבעי דוקא נושא שכר מוכח כמש"כ התוס' שם דזהו שוגג קרוב לאונס אלמא דאף בשוגג קא מחייב רשב"ג בושת כש"כ בהוצאה דחסרי' ממונא א"כ קשה על התוס' שכתבו בפשיטות דאין סברא לחייב הוצאה אף לרשב"ג רק בידע המוכר והוי מזיד. דהא חזינן דאף בשוגג קנס רשב"ג. ואפשר לומר דשאני בשכר דאז מחייב רשב"ג אף בשוגג משא"כ בחנם שפיר כתבו דאין סברא לחייבו בשוגג משום דס"ל להתוס' דזהו ג"כ הוי שוגג קרוב לאונס כשלא ידע המוכר מהמום דכיון דלא שכיח מום זה לכן לא מקרי אלא קרוב לאונס ומיפטר בחנם משא"כ התם בנותן בהמה לטבח דנוטל שכר מתחייב אף בקרוב לאונס או יש לומר דס"ל להתוס' דכמו דאמרינן אדם מועד לעולם בין שוגג כו' משום דהו"ל לאסוקי אדעתא דמוכר דלמא יש בהם מום כן יש לומר על הלוקח דהו"ל לחקור דלמא יש בהם מום וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ס"ק ס"ז גבי הנותן מודה שטעה בחשבון דכתב המח' דחוזר וגובה אותו מהנותן. ותמה הש"ך שם דהא יכול הנותן לומר אתה גרמת לך שלא נזכרת הטעות כו' יעו"ש אך בידע שאני משא"כ התם בבהמה וניבלה וכה"ג דלא שייך בזה לומר דגם הנותן פשע דמה הו"ל לעשות ע"כ מתחייב אף בשוגג כן י"ל בכונת התוס' אבל באמת פשטות הסוגיא משמע דקאי על שוגג כמו בנתן בהמה לטבח וניבלה דקאי על שוגג כנ"ל והא דמתחייב המוכר לרשב"ג בשוגג אף דגם הלוקח פשע דהו"ל לחקור י"ל בזה דהלוקח סמך על המוכר או י"ל כמש"כ התוס' בב"ק (דף כ"ג) ד"ה ולחייב בעל הגחלת כו' דיותר יש ליזהר לאדם שלא יזיק משלא יוזק וכ"כ התוס' לקמן (דף כ"ז) ד"ה אמאי פטור

ח) ובעיקר תמיהתו דאמאי לא הביאו שיטת התוס' דמשמע דס"ל דאף בידע המוכר מיפטר מהוצאות. נלענ"ד לומר דהא כתב הש"ך בח"מ סימן קע"א ס"ק ט' דהתוס' בב"מ (דס"ט) כתבו דאף בברייתא אמרו דהלכה כרשב"ג לכן אף דהתוס' ס"ל דפליגי בידע המוכר עכ"ז אין הכרח מהתוס' דסוברים לפטור די"ל דהלכה כרשב"ג דמחייב ועי' ברשב"ם בב"ב (דף צ"ג) שם בד"ה דמי בושתו כו' שכתב דהא לא הוזכר דברי רשב"ג דמחייב בהוצאות במשנתינו אלא בברייתא וכ"כ להדיא לקמן (דקל"ח) דדוקא במשנתינו הלכה כרשב"ג ולא בברייתא ועי' מזה בש"ך ח"מ סי' רמ"ה ס"ק ז' וסמ"ע שם ס"ק כ' ולכן פסק הרשב"ם וש"פ דהלכה כת"ק דרשב"ג משא"כ לשיטת התוס' י"ל דהלכה כרשב"ג דמחייב בהוצאות משום דס"ל דהלכה כרשב"ג אף בברייתא וא"כ נמצא די"ל דהתוס' לא מפליג בזה וע"כ לא הביאו ולא הזכירו משיטת התוס'

ואותו ענין הא דהלכה כרשב"ג אם הוא דוקא במשנתינו או ג"כ בברייתא הואיל דאתי לידן נימא בי' מלתא ואציג בזה מה שכתבתי בענין זה מכבר

ט) הנה בספרי באר יצחק' חלק אהע"ז סימן ח' ענף ג' כתבתי קצת במה דכתב הש"ך בח"מ סי' קע"א ס"ק ט' דהא דקיי"ל דהלכה כרשב"ג במשנתינו דה"ה בברייתא והוכיח כן מתוס' ב"מ (דס"ט) ד"ה אלא כו' וכ"כ הש"ך בסימן רמ"ה ס"ק ז' ודלא כסמ"ע שם ובאמת יש