עין יצחק חלק א שסג

אינה נוטלת כתובה אך ז"א בפנוי הבא על הפנוי' דהא קי"ל דלא עשאה זונה רק בנבעלת לנכרי וכיוצא המבואר באהע"ז סימן ו' סעיף ח' דמקריא זונה בזה יש לדון דלכ"ע אין לה כתובה כלל וממילא הוי מקח טעות גם לגבי קדושין וקצרתי: סימן סח ב"ה יום ג' ר"ח טבת תר"כ לפ"ק

נשאלתי מרב גדול אחד ע"ד העובדא שאירע בקהלתו באחד שנשא בתולה ואח"ז נודע שזנתה מקודם שנשאה ועתה תובע החתן ממנה דמי הוצאות הנשואין שהוציא וביקש ממני להודיע את דעתי אם היא מחוייבת להחזיר לו ההוצאות שהוציא אם לא וכבוד הרב הנ"ל העלה ברוב פלפולו דפטורה להחזיר ההוצאות

א) תשובה בעז"ה. מקור הך דינא בח"מ סימן רל"ב סעי' כ"א במוכר חפץ לחבירו ונמצא מום במקח דאם ידע המוכר בהמום והודיע להמוכר שמוליכו במקום פלוני חייב המוכר בהוצאת הליכה למקום ההוא וכן מבואר בטור שם בשם הרמ"ה ולפ"ז ה"ה בנ"ד כיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מקח טעות כמבואר בכתובות (די"א) ואהע"ז סימן ס"ז. והוי כמו מום במקח דחייבת להחזיר כל הוצאות הנשואין: ענף א

ב) אכן בעיקר הך דינא שפסק המחבר והטור בשם הרמ"ה דבמום במקח חייב בהוצאות הליכתו כבר הקשה בפרישה ע"ז דהא בב"ב (דצ"ג) איתא במכר זרעונים ולא צמחו דת"ק ס"ל דפטור מן הוצאות ורשב"ג מחייב בהוצאות ופסקו שם הרשב"ם והרא"ש והנמוק"י והרמב"ם וש"פ דהלכה כת"ק וכן פסק שם בטוש"ע סעי' כ' דהמוכר זרעונים ולא צמחו דמחזיר לו רק דמיו ולא ההוצאה כמש"כ שם הסמ"ע ס"ק מ"ו א"כ קשה על המחבר והטור שסתרי דבריהם אח"ז ופסקו דמחויב בהוצאות הליכתו למקום פלוני והרמ"ה אפשר שפוסק כרשב"ג אכן על הטור והש"ע קשה ואפשר לומר דהא דפסקו בזרעונים דפטור מהוצאות מיירי בלא ידע המוכר שאינם ראוים לזריעה עכ"ל הדרישה ופרישה בשנוי לשון קצת וכן מצאתי בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק ל"ה שכתב ג"כ דס"ל להמחבר והרמ"ה דהא דקי"ל כת"ק דפטור משום דת"ק מיירי בלא ידע המוכר ומיפטר כמו כל דינא דגרמי דקי"ל דפטור אם לא כיוון להזיק ובידע המוכר מהמום גם הת"ק מודה דחייב כמו כל דינא דגרמי וכן ראיתי בלבוש שכתב דלכן פטור מהוצאות זרעונים משום דלא ידע המוכר שאינם ראוים לזריעה עי"ש ואפשר דזה תלוי בפלוגתת ראשונים שהובא בש"ך ח"מ סימן שפ"ו בארוכה דעת הרמב"ן דד"ג חייב מה"ת ולכן אף בשוגג חייב דאדם מועד לעולם והכרעת הש"ך שם דד"ג אינו אלא מדרבנן ולכן אינו חייב בשוגג: ולפ"ז שפיר י"ל דהא דפטר הת"ק מיירי בלא ידע בהמום. אבל לשיטת הסוברים דד"ג חייב אף בשוגג בע"כ מוכח מזה דחזינן דס"ל לת"ק דפטור מהוצאות היינו משום דסבירא ליה דזה לא מקרי גרמי רק גרמא בעלמא משום דלפי מה שמבואר עיקר החילוק בין גרמי לגרמא דגרמא מקרי מה שאין ההיזק נעשה מיד כמו שכתב הרא"ש בב"ק פ"ט סימן י"ג והתוס' ב"ב (דכ"ב). א"כ הכא ג"כ אין ההיזק נעשה מיד בעת שמכרו רק אחר זמן נעשה ההיזק לכן אין זה מקרי גרמי רק גרמא בעלמא לכן ס"ל לת"ק דמיפטר וי"ל דזהו מוכרח לשיטתם דאל"כ הו"ל להתחייב אף בשוגג כמו כל דד"ג ובע"כ מוכח דאין זה נכלל בכלל גרמי כנ"ל. ורשב"ג דמחייב י"ל בטעמו דקנס אף על שוגג כמש"כ הרשב"ם והנמוק"י שם דרשב"ג לאו דינא קאמר אלא קנסא בעלמא לכן אף דלא הוי רק גרמא בעלמא וגם לא הוי אלא בשוגג מ"מ החמירו עליו בזה וחייבוהו לשלם וכן מוכרח דלרשב"ג אין החיוב מדינא אלא קנסא בעלמא דאל"כ תקשה שם דמבואר התם בנותן חטים לטחון ועשאן סובין בהמה לטבח וניבלה דחייב מפני שהוא כש"ש ורשב"ג מחייב ליתן דמי בושתו ובושת אורחיו ומוקמינן בב"ק (דף צ"ט) דמיירי בנוטל שכר והובא בתוס' שם ד"ה חייב מפני כו' וכתבו שם דזהו הוי שוגג קרוב לאונס וע"ז קאמר רשב"ג דחייב בבושתו ובושת אורחיו וקשה הא מבואר בב"ק (דף פ"ו) דבושת אינו חייב עד שיהיה מתכוין א"כ קשה דלא יהיה עדיף מאם היזק בידים בלא כונה דפטור על בושת וכש"כ בגרמא בעלמא וגם הא מבואר בטור ח"מ סי' ש"ח בשם הרמ"ה דכתב דעל גרמי אינו מחויב כי אם נזק ולא ארבעה דברים והובא בקצה"ח סי' ש"ח ס"ק ב' וסימן של"ג וכש"כ בושת דאינו חייב אף בנזק ממש בלא כונה א"כ תקשה אמאי מחייב רשב"ג בבושת אורחיו ובושתו ואין לחלק דבשכר שאני גם לענין ד' דברים דהא לא עדיף מגרמי במזיד ועי' בקצה"ח סימן של"ג ס"ק ב' וג' וע"כ מוכח דלא מן. הדין קא מחייב רשב"ג שם אלא מקנסא בעלמא כמו כן יש לומר בחיוב הוצאות דמחייב רשב"ג בשוגג דזה אינו רק מצד הקנס בעלמא ואנן דפסקינן כת"ק דפטרי ה"ה בזה דפטור מהוצאות הליכה אפי' במזיד דלא הוי גרמי וכנ"ל

ג) והרמ"ה דמחייב בהוצאות הליכה י"ל דס"ל דהסוגיא דב"ב דפוטר ת"ק מיירי בלא ידע המוכר וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל והא דפטור משום דסבירא לי' להרמ"ה דד"ג דחייב אינו אלא מדרבנן ומיפטר בשוגג ואזיל הרמ"ה לטעמיה דהא כבר לעיל הבאתי דברי הרמ"ה בטור סי' ש"ח שפסק דאף אי מחייבינן בדד"ג אינו חייב אלא בנזק לבד ולא בארבעה דברים כנ"ל בשם הקצה"ח שם. ונלענ"ד דזהו תלוי אם נימא דד"ג חייב מה"ת אז חייב גם בארבעה דברים כמו מזיק ממש אך מאן דסבירא לי' דד"ג אינו אלא מדרבנן אז מיפטר מד' דברים משום דלא תקנו חז"ל אלא על עיקר תשלומי היזק כדי שלא ירגילו ולא על הארבעה דברים ג"כ וכיון דנראה דס"ל להרמ"ה דד"ג אינו אלא מדרבנן ולכן שפיר י"ל דהך סוגיא דב"ב מיירי בשוגג ומיפטר לת"ק דקי"ל כוותי' אבל במזיד חייב כמו כל גרמי ואף דלא נעשה ההיזק מיד עכ"ז כיון דשכיחא תקנו חז"ל וכשיטת הריצב"א בתוס' ב"ב (כ"ב) והובא בח"מ סי' שפ"ו ס"ק ג' בהגהות רמ"א שם ועי' בש"ך ובביאור הגר"א שם ובטעמו של רשב"ג דמחייב בהוצאות י"ל עוד בזה דהוא כמש"כ התוס' ב"ב שם ואפשר דשוגג נמי קניס ר"מ כמו דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג וא' מזיד. וי"ל דכן ס"ל ג"כ רשב"ג וע"כ מחייב בהוצאות אף דהי' בשוגג

ד) והנה חכם אחד רצה לאמר דרשב"ג ס"ל באמת בכל בושת דחייב אף בשוגג כדמוכח מהא דמחייב רשב"ג ליתן דמי בושתו ובושת אורחיו ואנן קיי"ל דלא כרשב"ג בזה. והשבתיו דע"כ ז"א כדמוכח בב"ק (דף כ"ו) דאמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן אלמא דלענין ד' דברים גם רשב"ג מודה דפטור בשוגג ורק לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן א"כ עדיין תקשה אמאי קא מחייב רשב"ג ליתן דמי בושתו בשוגג דהא כיון דמיפטר מד' דברים בשוגג כש"כ דמיפטר מבושת וכמבואר בב"ק (דכ"ז) דהלא כתבו התוס' דלכן בעי דוקא נושא שכר משום דזה הוי שוגג קרוב לאונס וע"כ מוכח כמש"כ למעלה דזה אינו רק מצד