עין יצחק חלק א שסב

לו באמת איזה קושיא ע"ז כלל משא"כ היכא דיש לו איזה קושיא אפשר דגם בדרבנן מותבינן מתחלה לכן הוכרח לומר בשם רב יהודה דחידש לנו דגם כה"ג עבדינן והדר מותבינן: ואף דלהשואל נראה דיש לסתור הכלל עכ"ז אין להחכם לחוש לזה רק ישיב לו אח"ז וכעין דברי הרדב"ז הנ"ל כתב ג"כ הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב ס"ק מ"ב בשם הת"ה דאפי' בספק לו באיסור דרבנן יש למחות ביד רבו ומאי דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן היינו כשבא להורות הלכה למעשה ומסתמא מתישב שפיר להורות כדת עי"ש. וא"כ לפי הנ"ל אין מקום לראיית הנתיבות לדינו דשוגג דרבנן א"צ כפרה מההיא דעירובין הנ"ל ויש לעיין בעירובין (דף ס"ה ע"ב) נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להם ופירש רש"י נשכור דס' דדברי' להקל: ענף ז

לז) ובעיקר מה, שהכריח להנתיבות לחדש זה הכלל מהא דקנה איסור דמדברי' דפסקו ביו"ד סימן קי"ט ובח"מ סימן רל"ד דא"צ להחזיר הדמים משום דאיסור דרבנן קיל ומקרי נהנה י"ל דשא"ה לפמש"כ בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן ג' ענף ב' וז"ל דאם אחד הטעה חבירו בטריפה בחזקת כשירה וצריך כפרה דאף דע"א נאמן באיסורים די"ל מה הו"ל למעבד עכ"ז הא קי"ל ביבמות (דף פ"ז וצ"א) בניסת ע"י ב' עדים חייבת קרבן ולא נקראת אנוסה להיות פטורה מקרבן וכן מבואר בתרומות פ"ו מ"ג המאכיל פועליו ואורחיו תרומה הן משלמין קרן וחומש אלמא דזה צריך כפרה עכ"ל בספרי באר יצחק ובאמת מצינו בתוס' ב"מ (דף פ"ב) ובב"ק (דף כ"ז) שכתבו לחלק בין שוגג קרוב לאבידה דהוי כעין פשיעה ושוגג קרוב לגניבה דבחנם פטור וש"ש חייב וה"ה יש לחלק דהא במכר לחבירו טריפה בחזקת כשירה כיון דע"א נאמן באיסורין אין זה מקרי שוגג קרוב לפשיעה רק קרוב לאונס ובמידי דרבנן מיפטר בכה"ג דהא סמך על חברו ואין זה מקרי שוגג בדרבנן רק אונס דבדרבנן מיפטר משא"כ בדאורי' חייב בכה"ג אף דהוי כעין אונס: אבל שוגג גמור גם בדרבנן צריך כפרה וראי' לזה מהא דפסק הרמב"ם ה' ברכות פ"א הלכה י"ט דמי שאכל דבר איסור דברי' בין בזדון ובשגגה אינו מברך עליו והטעם משום דלא מקרי נהנה וכמש"כ הט"ז בא"ח סימן קצ"ו ס"ק א': רק הט"ז נדחק לחלק דמ"ש במכירת איסור דרבנן נחשב להנאה מה שאכל וגבי ברכה לא מקרי נהנה ע"ש בט"ז. אמנם לפמש"כ נכון לחלק בפשיטות דשאני התם במכר וסמך הלוקח על פיו והוי כעין אונס בזה מקרי איסור דרבנן נהנה משא"כ בשוגג בעלמא אף בדרבנן לא מקרי נהנה משום דצריך כפרה דאיבעי לי' לעיוני ואין אכילתו נחשבת להנאה כלל: ולפ"ז י"ל דהנכון עם הב"י שהובא בט"ז שם שכתב דלהרמב"ם במי שאכל מחמת אונס דיברך משום די"ל שאני בשוגג דצריך כפרה עדיין אף על דרבנן משום דסתם שוגג הוא קרוב לפשיעה דע"ז אמרו סתמא אדם מועד לעולם בין בשוגג דהא בחנם מיפטר על שוגג קרוב לגניבה רק בשוגג כעין אבידה חייב ג"כ משום דהוא מקרי קרוב לפשיעה וכמש"כ התוס' וכנ"ל

לח) ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א ביו"ד סימן קכ"ז דמי ששתה יין נסך בשוגג דיתענה ה' ימים ומשמע דקאי על סתם יינם דמיירי שם בכל הסימן משום דאף איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה ויש לחלק קצת בזה משום דהא החמירו בסתם יינם בהנאה לכתחלה כמבואר קכ"ג סעי' א'

לט) ועפ"ז יש לדון במש"כ המג"א סימן כ"ז ס"ק י"ז דאם נתהפכו הרצועות מדת חסידות להתענות די"ל דע"פ דין מחויב להתענות כמו כל שוגג דרבנן דצריך כפרה והא דמו"ק (דף כ"ה) דאמרו בשבחו דר"ה יומא חד איתהפכא לי' רצועה ויתיב עלי' ארבעים יום י"ל דהחסידות היתה מה שהתענה כ"כ הרבה מ' יום דהא מצינו ביין נסך בשוגג דסגי בחמשה ימים וכנ"ל אבל באמת ע"פ דין צריך כפרה וכן מוכרח זה לפמש"כ רש"י במ"ק שם דרצועה שחורה נראה מבחוץ הוא הלמ"מ וזהו ע"פ פרש"י בלישנא בתרא גבי ונוייהן לבר במנחות (דף ל"ה ע"ב) ועי' בתוס' שם א"כ קשה הא הלמ"מ הוא כעין תורה וע"פ דין מחויב להתענות בשוגג בזה כמו כל שוגג מדאורי' ובודאי אין סברא לחלק בזה בין המפורש בתורה להלמ"מ וכמש"כ בספרי באר יצחק חי"ד סימן א' גבי ס' הלמ"מ עי"ש וע"כ מוכח דמדת חסידות דרב הונא היתה הא דהתענה כ"כ הרבה מ' יום דהוא תשובה גדולה והא דלא חשב התם במו"ק הך מעלה דרב הונא דמצינו דהתענה מ' יום בב"מ (דף ל"ג) דיתיב רב הונא ארבעים יום דחשדי' לר"ח די"ל דזה לא הוי רבותא כ"כ דהי' שם כמו מזיד דלא הי' לו לחשוד לר"ח כדמצינו החושד בכשרים כו' משא"כ בהא דאתהפכא לי' רצועה בשוגג ועכ"ז התענה הרבה זו היא משום מדת חסידות ועכ"פ אי נימא דהלמ"מ הוא שיהי' שחרותן מבחוץ בודאי החיוב להתענות בשוגג דצריך ג"כ כפרה ויש להאריך עוד בדברי המ"א ובהך דר"ה במו"ק הנ"ל דהיינו אף היכא דמתקן אח"כ ומניח תפילין בכשרות ואפ"ה ממדת חסידות יתענה ולא מדינא כיון דע"פ דין יצא למצות תפילין אח"ז בכשרות. ןיש להאריך בזה

מ) ועיין בחולין (דף ו') ולא חייש מר לתערובת דמאי א"ל לאו אדעתאי. אמר ר"ז אפשר גזרו על התערובת דמאי ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא השתא בהמתן ש"צ אין הקב"ה מביא תקלה כ' ופרש"י מסתייעא מילתא דיגרום עון שלא כו' וישכח הגזרה ויאכל בשוגג הרי דשוגג דרבנן הוא ג"כ עון מקרי ועי' בתוס' שבת (דף י"ב) ובחולין (ד"ה) בד"ה צדיקים עצמן כו' שהקשו בהא דפסחים ר"י ב"א איקלע לבי ר"א ואשתלי וטעם קודם הבדלה הא אין הקב"ה מביא תקלה כו' עי"ש והא זה אינו אלא מדרבנן ובשוגג וקרי לי' תקלה

מא) נחזור לענינינו דאי נימא דשוגג דרבנן צריך כפרה בודאי החיוב להודיע לחבירו ולהפרישו מאיסור ואף אי נימא דא"צ כפרה עכ"ז מחויב להודיע לחבירו וכן ראיתי כעת בתרומת הדשן סימן מ"ג המובא ביו"ד סימן רמ"ב סעי' כ"ב ובש"ך שם בקצרה ומדבריו שם משמע דאף בשוגג דרבנן מחויב להודיעו ולהפרישו וא"כ בנ"ד ודאי החיוב להודיע להבעל דאף דנימא דהבעל בנ"ד א"צ כפרה לפי שסמך עלי' דהוי שוגג קרוב לאונס כמש"כ למעלה דבכה"ג א"צ כפרה בדרבנן. מ"מ הא האשה בעצמה דיודעת דנבעלה מקודם ואף דאי נימא דהיא שוגגת בזה ואינה יודעת דאסורה להבעל אליו בלא כתובה מ"מ הא נתבאר דשוגג דרבנן צריך כפרה ועוד דהא כתבנו דלא תלוי בזה הא דשוגג דרבנן א"צ כפרה דלעולם היודע מחויב להפריש לחבירו מאיסורא אף דאינו אלא מדרבנן ועי' בנו"ב א"ח מ"ק סימן ל"ה ובחמדת שלמה חא"ח סימן ט"ז עד סוף סימן י"ח ועי' בהפלאה בק"א סימן קט"ו ס"ק יו"ד בשמשתו נדה או שזנתה עם אחר בנדתה שאסורה לו רק שתקבל תשובה כיון דחשודה לאותו דבר עי"ש וסתם פנויות נדות הנה וא"כ גם לפ"ז צריך להודיע להבעל שלא יכשל באיסור נדה דאורי' אבל עיין בתשו' ברית אברהם חאהע"ז סימן י"ד ובחו"ד סימן קפ"ה ס"ק א' וקצרתי וגם נתבאר לעיל דבההודעה להבעל יש בזה משום השב אבידה. ע"כ ברור ופשוט דחייבים להודיע להבעל וכמה חדושי דינים נתבארו בקונטרס הזה בעזהי"ת

[השמטה] ובעיקר דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש להעיר ממה שכתב רש"י בסוטה (דף כ"ג) ובתוס' שם בד"ה ושומרת יבם כו' דאף [אי] לית לן דרב המנונא מיהו אי לא בעי למנסב אשה זונה