עין יצחק חלק א שסא

דתקנו חכמים כן בתרומת מעשר של דמאי כדי שלא יזלזלו בה ותקנו זה לפי ראות עיניהם בזה

לב) וכן לפי מה דמבואר בירושלמי פ"ב דערלה משנה א' דאמרו שם בתרומת מעשר של דמאי דעולה בא' ומאה ואמרו שם מאן תנא דמחמיר בדרבנן ר"מ היא דתנן הרואה כתם ה"ז מקולקלת וחוששת משום זוב דברי ר"מ וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב וכן פסק הרמב"ם פ' ט"ו מהלכות תרומות ובנדה (דנ"ב) איתא להך מתני' דהרואה כתם דה"ז מקולקלת ופסק הרמב"ם ה' איסורי ביאה פ"ט כר"מ דחוששת משום זוב לכן פסק שפיר דכן יש להחמיר בתרומת מעשר של דמאי דאינה עולה רק באחד ומאה וכן דחייב חומש מה"ט ונכונים דברי הרמב"ם הנ"ל דסמך על הירושלמי דדמאי הנ"ל דרבנן אמרו טעם אחר עלה דחייב חומש וכן סמך על הירושלמי דערלה דתלה זה בפלוגתת ר"מ ורבנן ברואה כתם דאם חוששת משום זוב כנ"ל ואחר כותבי כל זה ראיתי בתוס' יו"ט לב"מ פ"ד משנה ח' שכתב קצת מזה עי"ש ולדינא אין להוכיח מהך דב"מ דלרבנן דר"מ אינו חייב חומש בתרומת מעשר של דמאי וכן לפי הטעם של הירושלמי והרמב"ם דמשום שלא יזלזלו בה אתי עלה דמשמע דלולי טעם הזה הי' הדין שלא לחייבו חומש על תרומת מעשר של דמאי דלכאורה יש להוכיח מן כל זה דשוגג דרבנן א"צ כפרה דזה אינו הוכחה לדינא לפי די"ל בזה כמש"כ התוס' בב"מ שם בביאור קושית הגמ' דעל מה דקנסוהו לחיוב חומש או כמש"כ השמ"ק שם והפני יהושע דעיקר קושיות הגמ' שם דהא בדמאי הי' עיקר הגזרה לפנים משורת הדין דהא רוב ע"ה מעשרים כו' ומייתי מהך דר"מ דשם הו"ל ג"כ גזרה קלושה כו' עי"ש וע"כ עדיין יש לומר דבכל מילי דרבנן היכא דלא שייך כן דגם שוגג דידהו צריך כפרה אך לא לכפרה גדולה כעין חומש כנ"ל בשיטת התוס'

לג) והנה מצינו במעילה (דף ב' ע"ב) דמאי איכא בין מעילה דאורי' לדרבנן ומחלק דאורייתא משלם חומש ודרבנן אין משלם חומש אלמא מצינו דבדרבנן אינו משלם חומש ואילו בתרומה דרבנן כמו על פירות ותרומת מעשר של דמאי מצינו דחייבו חומש ובאמת לפי מה שנתבאר למעלה אין זה קשה כלל ובלא זה אי נימא דשוגג דרבנן צריך כפרה ניחא זה בפשיטות משום דהתוס' בכתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה כתבו דתשלומי קרן וחומש דתרומה המה משום כפרה ותשלומי חומש בהקדש אינו משום כפרה אלא משום מה דגזל הקדש א"כ החילוק ברור למבין דכיון דשוגג צריך כפרה אף בדרבנן לכן חייב לשלם חומש בתרומה דרבנן כיון דכפרה דילי' הוא תשלומי חומש משא"כ במעילה דאינו משום כפרה רק משום גזה"כ עבור גזילה ע"כ במעילה דרבנן לא תקנו כן. ומה"ט ניחא דלענין פדיון של מעשר שני של דמאי אינו חייב חומש כמבואר בדמאי פ"א ואילו באכילת תרומת מעשר דמאי החמירו דחייב חומש. משום דשאני אכילה דצריך כפרה וזהו כונת התוס' בב"מ (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ויחזור ויפדה כו' דכתבו דשאני באכילה שעשה עבירה מחמיר בדמאי כמו בודאי ע"ש וכמו שאמרו בגמ' שם (דף נ"ו) אע"פ שמיקל ר"מ בפדיונו מחמיר באכילתו וזהו הכל מה"ט גם יש לומר דשאני במעילה דכיון דבעי קרבן לכפרה ובדרבנן לא שייך להביא קרבן משום חולין לעזרה לכן ג"כ אינו מביא חומש משא"כ בתרומה דלא בעי קרבן רק חומש לכן לא מיפטר מחומש: ענף ו'

לד) ולכאורה יש להעיר בהא דיבמות (דצ"א) בכתב לשם מלכות יון דהגט פסול ותצא מזה ומזה דקנסינן לה משום דאיבעי לה לאקרויי לגיטא. ומבואר בגטין (דף ע"ט) תוס' ד"ה וצריכין גט כו' דאינו פסול אלא מדרבנן ואי נימא דשוגג דרבנן א"צ כפרה א"כ קשה אמאי קנסוה כ"כ הא לא עבדא איסורא כלל וע"כ מוכח דגם שוגג צריך כפרה (והא דאמרינן ביבמות (דף פ"ט) ובכולי ש"ס מזיד דעבדא איסורא קנסו רבנן שוגג דלא עבד איסורא לא קנסו רבנן. י"ל דאף דשוגג צריך כפרה מ"מ הא לא נתכוין לעשות איסור ולכן אמרו דלא עבד איסורא דבעת דעשה לא נתכוין לעשות האיסור) אך י"ל דשאני התם דאיתחזק איסור דא"א בזה אמרינן דהו"ל למידק משום דעיקר הסברה דשוגג א"צ כפרה יש להסביר דלו יהא דהי' אצלו ספק ע"ז עכ"ז הי' מותר לעבור ולעשות כיון דספק דרבנן לקולא א"כ ז"א שייך אלא בלא איתחזק איסורא משא"כ היכא דאיתחזק דספקו אסור אף בדרבנן כידוע לכן צריכה כפרה ולכן בגיטין דכתב לשם מלכות אחרת קנסינן לה שפיר משום דכה"ג צריך כפרה אף בשוגג והתם איתחזק איסור דא"א וכעין זה בתוס' עירובין (דף ס"ד) ד"ה שכור כו' דמי רגלים אפי' מצאן במקום שראוי להסתפק א"צ לחזור ולברך דהא אמר בברכות (דף כ"ה) לא אסרה כו' וכי גזרו בודאן אבל בספיקן לא גזרו רבנן. וכונת התוס' הוא כנ"ל דכיון דלא גזרו בספק מי רגלים א"כ אף שמצא מי רגלים במקום דראוי להסתפק עכ"ז הרי הי' מותר לו לקרות לכתחלה כיון דספק מותר ולכן אין זה חטא כלל

לה) ובעיקר ראיית הנתיבות דשוגג א"צ כפרה מעירובין (דף ס"ז ע"ב) דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא איננה ראי' לפי מה שהאיר לנו בעז"ה הרדב"ז את הדרך בזה בחלק ד' סימן י"ט שכתב לפרש המאמר דאמרו בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן וז"ל דאם בעל המעשה נסתפק בדין אין לו לעשות מעשה עד שיתברר לו הדין אפי' במילתא דרבנן דבס' חסרון ידיעה לא אזלינן לקולא כו' והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מהתלמידים יש לו איזה קושיא ע"ז אם המעשה בדאורי' מותבינן והדר עבדינן ואם מדרבנן עבדינן והדר מותבינן ופשוט מאד עכ"ל. ולפי דברי הרדב"ז אין ראי' כלל להוכיח דשוגג א"צ כפרה דשאני התם כיון דהדין ברור לו ולכן אין לו לחוש לשמא יסתור הדין בקושיתו דע"פ רוב לא יסתור הדין שברור לו באיזה קושיא רק בדאורי' חיישינן משום דהא כ"פ ס"ל דרוב דאיכא לברורי מבררינן וזהו ג"כ איכא לברורי משא"כ בדרבנן סמכינן על רוב ואין לחוש שמא יסתור הדין ובאמת אף אם אירע אחר זה דמחמת הקושיא נסתר הדין עכ"ז א"צ כפרה דאין זה שוגג רק דינו כאונס דהא מותר לו לסמוך על הכלל הזה ולמעבד עובדא אף דרואה שאחד מהתלמידים יש לו מה להקשות: ואין מקום להוכיח מזה דשוגג א"צ כפרה

לו) ובאמת לכאורה צ"ע דלמה לי' בעירובין לומר הכלל דבדרבנן עבדינן עובדא כו' בשם רב יהודה הא כן מבואר בברייתא ר"ה (דכ"ט) דאמר ר' יוחנן בן זכאי נתקע ואח"כ נדון דזהו ג"כ מה"ט דבדרבנן עבדינן והדר מותבינן וכמש"כ הטורי אבן בר"ה שם ואי דשם הוא צורך מצוה מה"ת לצאת חובה דאורי' הא שם בעירובין הי' ג"כ צורך מצוה להחם חמין כדי למול התינוק ואפשר קצת לחלק דשם בתקיעה בשבת דאף דיתברר מיד דטעה בזה עכ"ז אתעביד לי' המצוה מה"ת והוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור משא"כ הכא בעירובין יש לחוש שמא אחר החמום למים מקודם המילה יבורר לנו שטעה ואז לא יתעבד מצוה כלל וע"כ הביא בשם רב יהודה דהתיר אף בדבר הרשות למיעבד עובדא מקודם וגם י"ל דהתם בר"ה הוי מצוה דרבים ועוד י"ל דשא"ה בהא דר"ה דא"ל נדון בדבר: ומשמע דלא הי' קשה לבני בתירה ע"ז רק אמרו דצריכים עדיין להתישב לכן אמר ואח"כ נדון כדחזינן בסוף דא"ל נדון וא"ל כבר נשמעת קרן ביבנה אלמא דלא הי'