עין יצחק חלק א שס

חבירו שותה והפוסקים דלא ניחא להו בתירוץ זה י"ל דעדיפא משני התם

כז) ולכאורה יש להוכיח דאף שוגג דרבנן צריך כפרה דהא אוכל תרומה בזמן הזה לשיטת הרמב"ם הוא מדרבנן כמבואר בספ"א ה' תרומות ואפ"ה פסקו דאוכל תרומה חייב חומש וחומש משום כפרה הוא כמבואר בכתובות (דף ל') תוס' ד"ה זר שאכל כו' ובב"ק (דף ס"ה) רש"י ד"ה משלם כפל כו' ושבת (ד' ס"ט) דחומש במקום קרבן קאי אלמא דאף שוגג דרבנן צריך כפרה. אכן יש לומר דשאני בתרומה בזה"ז דהא מבואר במל"מ פ"ז הלכות תרומות ה' י"ז דתרומה בזה"ז אף דאינה אלא מדרבנן מ"מ כדין תורה דיינינן לה וראי' לזה מהא דיבמות (ד' צ') ואוכלת בגינו תרומה דרבנן משמע דבתרומה בזה"ז לא משום דכדין תורה דיינינן לה זולת לענין תערובות עי"ש שהאריך. וה"ה מה"ט יש לומר דגם לענין שוגג החמירו בזה יותר משארי שוגג דרבנן והצריכו בה כפרה אף על השוגג וראי' לזה מהא דפ"ו דתרומות מ"ו המאכיל את פועליו ואורחיו כו' וחכ"א הם משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן ופריך בירושלמי שם והלא כבר אכל ומשני טבל נפשו של אדם קצה בהם וכן מבואר ברמב"ם פ' ה' דתרומות ה' יו"ד ומטעם הירושלמי הנ"ל דאכילת איסור לא נחשב להנאה והא הרמב"ם פסק דתרומה בזה"ז דרבנן ומבואר ברמב"ם פ' ט"ז ה' מכירה וביו"ד סימן קי"ט ובח"מ סימן רל"ד דבאכילת איסור דרבנן לא שייך קץ בה וא"כ קשה אמאי חייב לשלם להם דמי סעודתן אמנם לפמש"כ ניחא דשאני בתרומה בזה"ז דרבנן דדינה כדאורייתא ומה"ט ניחא הא דפסק הרמב"ם פי"ב הלכות תרומות ה' כ"א דאין עושין סחורה בתרומות והוא משנה פ"ז דשביעית וקשה הא קיי"ל דבאיסור דרבנן מותר לעשות סחורה כמבואר ביו"ד סימן קי"ז וברמב"ם פ"ח מה' מ"א א"כ יהי' מותר לעשות סחורה בתרומה בזה"ז דרבנן אכן לפמש"כ ניחא דדינו כדאורייתא לכל דבר

כח) אכן יש להוכיח דשוגג דרבנן צריך כפרה מהא דתנן בתרומות פי"א ה"ב דבש תמרים ויין תפוחים ושאר כל מי פירות של תרומה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר מחומש והובא בחולין (דף ק"כ) וטעמו דר"י במשקה משום דזיעה בעלמא נינהו ושיטת התוס' וסייעתם דתרומת פירות חוץ דגן תירוש ויצהר אינו אלא מדרבנן א"כ קשה אמאי חייב חומש בתרומת פירות באוכלן בשוגג אי נימא שוגג דרבנן א"צ כפרה ומוכח מזה דשוגג דרבנן צריך כפרה ודוקא בתרומה בזה"ז דרבנן בזה אמרו דדינה כדאורייתא משא"כ בתרומה דרבנן דאף בא"י בקדושה ראשונה אינה אלא מדרבנן בזה דינה ככל דרבנן כמבואר במל"מ שם

כט) ואפשר לדחות זה לפי מש"כ התוס' בעירובין (דף ל"ב) ד"ה תאנים כו' שכתבו דאף דתרומת פירות מדרבנן כו' כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב לי' כשל תורה וכיוצא בזה כתבו התוס' שם (דף ל"ז) ד"ה מאן האי תנא כו' וביצה (דף ד') בתוס' ד"ה ותנן אין כו' ע"כ י"ל דמה"ט חייב חומש באוכל תרומת פירות בשוגג משום דהחמירו בי' ביותר מכל אסורי דרבנן. וראי' לזה מהך דבכורות (דף ל"ז) דתני שם במוכר פירות ונמצאו טבלים דמה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים משום דמה שאכלו לא מקרי הנאה וכמו שפסקו כן לדינא וכמש"כ הבית יוסף סימן רל"ד משום דדינו כמו כל מוכר דברים האסורים מה"ת ושם בבכורות לא נמצא שום חולק ע"ז ואף דתרומת פירות אינה אלא מדרבנן לכמה פוסקים ומשמע שם דבכל פירות טבל הדין כן. בע"כ מוכח דדינו כדאורייתא לגבי זה דגם אכילתו בשוגג לא נחשב להנאה כלל משום דצריך כפרה בזה, אף לדברי הנתיבות וע"כ לא תקשה מהתם כלל ואדרבה יש סייעתא משם לדברי הנתיבות דהא בדבש תמרים ויין תפוחים אף לר' יהושע דס"ל דה"ל זיעה בעלמא עכ"ז הא ס"ל ג"כ דמדרבנן אסורים לזרים וכמש"כ הרע"ב בתרומות פי"א משנה ב' ועכ"ז פוטר מחומש והטעם הוא משום דמשקין הו"ל כמו אין לו עיקר בדאורי' רק ככל איסורי דרבנן וע"כ א"צ כפרה על השוגג בזה. ועיין חולין (דף צ"ט ע"ב) תוס' ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא כו' ופסחים (דף כ"ד ע"ב). וא"כ הו"ל אין לו עיקר מה"ת כיון דהוי תרתי דרבנן נחשב כאין לו עיקר מדאורייתא וכמש"כ הב"ש בסימן כ"ח אך באמת אין זה ראי' כלל משום די"ל דלפי דהו"ל רק כזיעה בעלמא ע"כ קילא איסורו מכל איסורי דרבנן וכעין דברי הריטב"א בחולין (דף צ"ט) דבציר לפי דהו"ל זיעה בעלמא הקילו בו יותר מכל איסורי דברי' ועיין בספרי נחל יצחק ח' יו"ד סימן י"ג וקצרתי

ל) וכן מצינו בב"מ (דף נ"ה ע"ב) באוכל תרומת מעשר של דמאי דחייב חומש ואף דבכמה ענינים מצינו דהקילו ביותר בדמאי וכמבואר בכתובות (דכ"ד) ושבת (דכ"ב) ויבמות (דקי"ד) וכתובות (דכ"ד) ובשארי דוכתי אפ"ה אמרו דחייב חומש הרי דאף שוגג דרבנן צריך כפרה ואפשר לומר דזהו כונת הגמ' שם בב"מ (דף נ"ה) דמקשה הגמ' שם עלה דאכל תרומת מעשר של דמאי חייב חומש וכי עשו חכמים חזוק לדברי' כשל תורה ומשני הא מני ר"מ ובאמת תמוה קושית הגמ' הנ"ל כמו דכתבו שם התוס' בד"ה וכי עשו כו': דהא בכמה מקומות עשו אף יותר משל תורה ולכה"פ כשל תורה א"כ מאי מקשה הגמ' כאן וכן ראיתי בריטב"א שם שתמה דמאי קמקשה הגמ' כאן דהא מצינו בכמה דוכתי דעשו יותר משל תורה ואף מאן דפליג וס"ל דלא עשו יותר עכ"ז כשל תורה עשו חיזוק עכ"פ והכא קא מתמה הגמ' דאף כשל תורה לא ונשאר בצ"ע עי"ש בריטב"א וכן העיר הש"מ שם: ענף ה

לא) ואי נימא שוגג דרבנן א"צ כפרה שפיר מתמה הגמ' דכי עשו חיזוק כשל תורה דזה גופא הוא קשה להש"ס דכיון דקי"ל דשוגג דרבנן א"צ כפרה כמש"כ הנתיבות א"כ קשה אמאי חייבו בשוגג חומש דהא חזינן דבשוגג הקילו בדרבנן יותר משל תורה ומתרץ הא מני ר"מ דמצינו דהחמיר בדרבנן הרבה ומפריז מאד בשל דברי' וכמש"כ השמ"ק כזה ע"כ החמיר גם לחיוב חומש אף דהוי שוגג ולכאורה דלדידן דקי"ל כרבנן דס"ל במשנה ממטבע בגיטין דאין הולד ממזר דאינו חייב חומש על אוכל תרומת מעשר דמאי וקשה דאמאי פסק הרמב"ם פ"י ה' תרומות ה' ד' דחייבין חומש על תרומת מעשר דמאי הא אמרינן בב"מ הא מני ר"מ דס"ל להחמיר בדרבנן בלא אמר בפ"נ ובפ"נ דהולד ממזר וכיון דקי"ל כרבנן דס"ל דאין הולד ממזר א"כ מבעי לן לומר דאין חייב חומש על תרומת מעשר דמאי וקשה על פסק הרמב"ם הנ"ל והרמב"ם כתב שם בזה"ל דמן הדין הי' דאין חייבים חומש על תרומת מעשר דמאי כמו דאין חייבים חומש על מעשר שני של דמאי אבל אמרו חכמים דאם לא יתנו חומש יזלזלו בה והכ"מ לא כתב מקום מוצא טעם זה. ונלענ"ד כי הטעם הזה מפורש בירושלמי דמאי פ' א' ה"ב על משנה דדמאי אין לו חומש תמן תנינן תרומת מעשר של דמאי נותן חומש כו' ר"ז בשם רבנן אמר בדין הי' תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גזרה שאם לא יפריש אף הוא אינו נוהג בקדושה עכ"ל: והובא הירושלמי הנ"ל בר"ש פ"א דדמאי ומזה הוציא הרמב"ם טעמו דכן מפורש בירושלמי ואפשר כיון דבירושלמי מפורש בשם רבנן דאמרי טעם אחר על הא דמפריש חומש בתרומת מעשר של דמאי לכן פסק כן הרמב"ם ואף דבש"ס דילן איתא בשם ר"נ אמר שמואל הא מני ר"מ היא עכ"ז הלכה כרבנן דבירושלמי דהמה הרבים ואמרו טעם אחר