עין יצחק חלק א שנט

שלא היה להם מהצורך להפריש מאיסורא ושלא לצורך אסור לדבר דברי תורה וע"כ מוכח דאף בשוגג דרבנן מחויב להפריש לחבירו והך דינא דשבת הנ"ל מובא בש"ע או"ח סימן שפ"ה סעי' ב' ומשמע שם דאף היכא דלא שייך חשש דילמדו אחרים ג"כ דינא הכי

כב) וכן מוכח מביצה (דף ל') ומשבת (דף קמ"ח) דקאמרי שם והא הני נשי דקא מליין חצבייהו בי"ט ולא קא משניין ולא אמרינן להו ולא מידי וכן דממפחין ומרקדין ביו"ט ולא אמרינן להו כו' ולטעמיך הא דאמר רבא כו' והא קא חזינן דמותיב חצבא ויתבי אפומא דמבואה ול"א להו ולא מידי אלא הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ואי נימא דעל שוגג אינו מחויב להפרישו א"כ באמת אין להפרישם מדינא כיון דעבדי בשוגג איסור דרבנן לאו מידי עבדי ומן הדין אין צריכים להפרישם והיכא דאמרו מותר ג"כ שוגג הוי וכמש"כ למעלה לכן ברור דאף למי שעובר על דרבנן בשוגג מחויבים להודיעו ולהפרישו ועי' באו"ח סימן ש"ג סעי' י"ח גבי תכשיטי נשים. וכן מוכח מתוס' שבת (דף י"א) בד"ה שמא ישכח כו' אליבא דרבא דאמר לא גזרי גלג"ז אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כו' משמע דלמ"ד דגזרינן גזירה לגזירה ניחא ואי איסור דרבנן בשוגג א"צ להפרישו משום דלאו עבירה היא בידו וא"צ כפרה א"כ מאי הוי דכי ישכח מהמחט דאינו אלא איסור דרבנן ובשוגג ועי' מג"א סימן תקכ"ז דשכחה הוי שוגג עי"ש אע"כ דגם איסור דרבנן בשוגג מחויבים להפרישו וע"כ ודאי החיוב להודיע להבעל ועוד דהא האשה בעצמה דיודעת דהיא בעולה מקודם ואין לה כתובה ע"פ דין כפי האמת א"כ עוברת במזיד ונבעלת לבעלה בעילת זנות וגם על האשה מוטלת האיסורא להבעל בלא כתובה וכמש"כ הח"מ סוף סימן ס"ח ס"ק מ"ו ע"ש א"כ מחויבים להודיע זה לבעלה כדי להפרישה מאיסור מזיד. וגם הא האשה מכשילתו לבעלה דהמכשול בא על ידה וכבר נתבאר דהיכא דמכשילין לו בידים בזה בלא"ה אף על שוגג חייבים להפרישו וא"כ הרי היא מחויבת להודיעו

כג) וזולת כל זה החיוב עלינו להודיע להבעל מצד הכתובה שיהיה יודע כי על פי דין אין לה כתובה עליו וכן תנאי כתובה מזונות וכיוצא בזה אין עליו חיוב ע"פ דין כיון דאינה אשתו רק מטעם ס"ס ואין מוציאים ממון ע"פ ס"ס וכנ"ל ומחמת השב אבידה החיוב עלינו להודיעו ולהצילו מהפסד ממון שלא ע"פ דין ובאמת אין אנו צריכים לזה דבלא"ה מחויבים להודיעו כדי להפרישו מאיסור דרבנן דגם איסור דרבנן בשוגג מחויבים להפרישו וע"ז נאמר לא תזלזל בדרבנן חלילה וזולת כ"ז דיהי' מההודעה תועלת להבעל לפי האופן שכתבנו למעלה דאין כאן רק ספק אחד ועתה כשיוודע להבעל ישתדל לעשות ודאי קדושין כדי שלא יתפסו קדושין אחרים וסברא זו נזכרת בב"ש סימן ל"ז ס"ק כ"ג עי"ש ועיין אבני מלואים שם ומצינו שחשו חז"ל ואמרו דבאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת יען חששו מפני שהנשים נותנות עיניהן באחרים וא"כ מסתמא אין אדם רוצה באשה שאין בה רק ספק קדושין דיכולה להפקיע את עצמה ממנו כשתתן עיני' באחר ותתקדש לו ותאסר עליו. ובאמת אין מן הצורך לדון בזה יען דהא מחויבים אנחנו להפרישו מצד איסור דרבנן הנ"ל אף דהוי בשוגג וכנ"ל: ענף ד'

כד) ועכשיו נבאר מה שיש לדון בעיקר דברי הנתיבות הנ"ל וז"ל בסימן רל"ד ס"ק ג' שכתב דלכן א"צ להחזיר הדמים במוכר איסור דרבנן ואכלו משום דהטעם הוא דשאני איסור דרבנן בשוגג דא"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי דהא אמרינן בעירובין (דף מ"ו) דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא וכו' הרי דאינו נענש בשוגג בדרבנן והרי הוא כאילו אכל כשרה ומקרי נהנה עכ"ל ולכאורה יש להוכיח כן מברכות (דף כ"ב ע"ב) דאיתא שם הי' מתפלל ומצא צואה במקומו אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה ועיין בתוס' שם ד"ה ואע"פ כו'. ובעירובין (דף ס"ד) בתוס' בד"ה שכור אל יתפלל כו' כתבו שם דההיא דברכות היה מתפלל ומצא צואה במקומו דהואיל וחטא צריך לחזור ולהתפלל דז"א אלא במצא צואה אבל במצא מי רגלים לא חמירי כמו צואה דאינו אלא מדרבנן. וכן פסק בש"ע או"ח סימן ע"ו סעי' ח' דאם קרא ק"ש במקום שראוי להסתפק בצואה ומצאה אח"כ צריך לחזור ולקרות ומי רגלים אף מצאו במקום הראוי להסתפק א"צ לחזור ולקרות. ואי נימא דבשוגג דרבנן צריך כפרה א"כ מקרי שוגג בדרבנן ג"כ חטא א"כ תקשה דאמאי הקילו במצא מי רגלים דהא אמרינן בגמ' הואיל וחטא תפלתו תועבה ושוגג בדרבנן ג"כ מקרי חטא מדצריך כפרה ומוכח מזה לכאורה דשוגג דרבנן א"צ כפרה וכהנתיבות אך יש לדחות זה דבמקום הראוי להסתפק במי רגלים כיון דל"א הו"ל לבדוק כיון דאינם אלא מדרבנן ומותר לקרות א"כ כשמצא אח"כ שם מ"ר א"צ לחזור ולקרות והוי כמו טעה בדבר מצוה וכו' וקצרתי

כה) וכן יש להוכיח לכאורה כהנתיבות מהא דסוטה (דמ"ד) דת"ר ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג לימא דלא כר"י הגלילי דא' הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות שבידו אפילו תימא כר' יוסי כדרבה דאמר אינו לוקה עד שיבעל וקשה לפמש"כ התוס' יבמות (דף י') ד"ה לר"י נמי כו' דאסור לקדש מדרבנן לחייבי לאוין שמא יבא עלי' ע"ש א"כ קשה ל"ל למעט גבי חוזר מעורכי המלחמה אלמנה לכה"ג מולא לקחה תיפוק לי' דבלא"ה דגם על עבירה דרבנן ס"ל לר"י הגלילי דחוזר מהמלחמה ובקדושין לחודי' ג"כ הוי עבירה דרבנן אמנם לפמש"כ הנתיבות בשוגג דרבנן א"צ כפרה מתורצת קושיא זו די"ל דתנא מיירי בלא הכיר בה שהיא אלמנה ודוקא באיסור תורה מקרי ביאת שוגג אינו מנוקה מעון דהא שוגג בדאורייתא צריך כפרה (ועי' יבמות (דף נ"ח) תוס' ד"ה ונקה האיש מעון כו') משא"כ בקידש לחוד דליכא איסור מה"ת מקרי שפיר מנוקה מעון דהא בדרבנן א"צ כפרה על שוגג רק מזיד בדרבנן הוי עבירה להיות חוזר א"כ מוכח לכאורה לפ"ז כמש"כ הנתיבות: אמנם יש לדחות דהא קדושין בלא ביאה ליכא איסור מה"ת ע"כ שפיר איצטריך למילף מקרא דלא לקחה דאינו חוזר מה"ת דהא אין כאן עבירה כלל מה"ת ונדחה ראי' זו וגם דאי כנ"ל הא יש לדון בהא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דהוי מק"ט וקצרתי

כו) ולפי דברי הנתיבות יש לתרץ מה שקשה על הרמב"ם פ"ב ה' סוטה ה' ח' דכל שבעל בעילה אסורה אף מדרבנן אין המים בודקין את אשתו דא"כ קשה בהך דסוטה (דכ"ד) במעוברת ומינקת חבירו דפליגי ר"מ ורבנן אם מקריא ראוי' לקיימה תיפוק לי' דהא כיון שקדמה שכיבת בעל לבועל א"כ כיון דבעל מעוברת חבירו א"כ ממילא אין המים בודקין וכן העיר מזה התוס' יו"ט בפ"ד דסוטה משנה ג' ועיין מזה במל"מ פ"ב ה' סוטה ובהשגת הראב"ד שם. ובספרי באר יצחק ח' אהע"ז סימן א' ענף ז' ובתוי"ט פ"ד דסוטה משנה א' ובתוס' רע"א שם. אכן לדברי הנתיבות אתי שפיר די"ל דנשא מעוברת חבירו בשוגג (ועי' באהע"ז סימן י"ג סעי' יו"ד וב"ש וח"מ שם וביבמות (דף ל"ו) בתוס' ד"ה ולא קתני יפריש כו') ואף דהמל"מ בפ"ב ה' סוטה ה"ח שקיל וטרי דאף ביאת איסור בשוגג מקרי אין מנוקה מעון י"ל דזהו רק בביאה האסורה מדאורייתא אבל ביאה האסורה מדרבנן בזה הסברא נותנת דמקרי מנוקה מעון כיון דשוגג דרבנן א"צ כפרה כשיטת הנתיבות ע"כ אינו שייך במעוברת חבירו לומר דמקרי אינו מנוקה מעון ולכן ס"ל לרבנן דמעוברת