עין יצחק חלק א שנח

קדושין מחדש כלל וראיתי בהפלאה בק"א סימן ס"ח ס"ק כ' שכתב בקצרה דלהרמב"ם א"צ קדושין מחדש משום חזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז ע"ש אך קיצור בזה מאד

יד) ולפ"ז יש לדון לדינא דנמצאת בעולה מותר לבא עלי' בלא קדושין מחדש לדברי כולם כי לשיטת הרמב"ם דפסק דאסור לבא מה"ת בלא קדושין הא פסק דבנמצאת בעולה דודאי היא דלא נתבטלו הקדושין. ולשיטת התוס' דמספקינן אי נתבטלו הקדושין הא פסקו דביאת פנוי' היא רק איסור דרבנן כמו שהוכחתי לעיל מהתוס' דקדושין א"כ הוי ספק דרבנן דלקולא ואף לכתחלה מותר כל ספיקא דרבנן וכמש"כ הפר"ח בכללי הס"ס ס"ק ד' (גם י"ל בזה לפמש"כ בספרי שו"ת באר יצחק חאהע"ז סימן ו' ענף ט' ובספרי נחל יצחק סימן ל"ח ענף ג' בשם הרשב"א והריטב"א ובשם תוס' עירובין (דף ו') דספק רוב וספק פלגא הוי ס"ס מעליא וא"כ בנ"ד הוי ג"כ ס"ס כעין זה ספק שמא הלכה כהרמב"ם דקדושין גמורים הם ואת"ל כהתוס' הא אכתי לדידהו אינו אלא ספק קדושין) עוד יש לדון כאן ס"ס ספק שמא הלכה כהרמב"ם דא"צ לקדשה מחדש ואת"ל דהלכה כהתוס' אכתי ספק דלמא מדאורי' אינו אסור לבא על הפנוי' ואף דהא עכ"פ מדרבנן אסור לבא מ"מ לגבי דרבנן סגי חד ספיקא דלמא כהרמב"ם דלא נתבטלו הקדושין והוי כמו גבי ציר דגים המבואר בכללי ס"ס ס"ק ט"ז יעו"ש: וידעתי מה דיש מקום לדון בזה דהא הו"ל דבר שיש מתירין וספיקא דרבנן הרי מחמרינן בדשיל"מ דהא אם יקדשה בביאה ושטר ובפרוטה ג"כ הוי מקודשת והיכא דא"צ הוצאות הרבה מקרי יש לו מתירין כמבואר ביו"ד סימן ק"ב וב"מ (דנ"ג) אבל באמת זה אינו דהא כבר כתב השאגת ארי' בסימן צ' והפר"ח בא"ח סימן תצ"ו דבספיקא דדינא בדרבנן ספיקו להקל אף בדשיל"מ וע"כ כיון דבנ"ד הו"ל ספיקא דדינא בדבר הקדושין אם נתבטלו ע"כ אף בדשיל"מ ספיקו להקל

טו) ונתבאר דמצד איסור פנוי' בלא קדושין ודאים אין כ"כ חשד בנ"ד אך יש בנ"ד איסור דרבנן בודאי משום דהא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה א"כ הא אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה ובעילתו הוי בעילת זנות ואף דאינו רק איסור דרבנן ג"כ צריכים להודיעו ולהפרישו מאיסור שוגג דרבנן

טז) ומה שנסתפק כת"ר במי שעובר על שוגג דרבנן אם חייבים להודיעו ולהפרישו. הנה היכא דמכשילו בידים זה ברור ופשוט דאסור למספי לי' בידים אף איסור דרבנן אף דהוא שוגג ע"ז דהא גם גבי קטן קי"ל דאסור למספי לי' בידים אף איסור דרבנן כמבואר בא"ח סימן שמ"ג ואף הרשב"א החולק בקטן באיסור דרבנן מודה בגדול. ודברי כת"ר שייכים לכאורה לדון כן על שוגג דרבנן היכא דלא ספינן לי' בידים אם מחויבים להפרישו ולעיקר סברתו יש מקום לדון לכאורה כן לפי מש"כ הנתיבות בסימן רל"ד ס"ק ג' דשוגג דרבנן א"צ כפרה ואף בשוגג בדין ג"כ ס"ל כן ומשום דלפי מש"כ הט"ז ביו"ד סימן צ"ט ס"ק ט' דלדינא קיי"ל אומר מותר דינו כשוגג ועי' באחרונים שם ואכמ"ל בפרט זה וע"כ גם בזה ס"ל להנתיבות דשוגג בדין א"צ כפרה ולכן אף בשגגת תלמוד ס"ל כן למי שיעיין בנתיבות שם בראיתו מערובין (דמ"ו). ולפי זה הסברא נותנת לדברי כת"ר דבשוגג דרבנן אינם מחוייבים להודיעו ולהפרישו

יז) וביו"ד סימן קי"ט סעי' ז' ברמ"א דמי שנוהג דבר איסור כו' או מכח חומרא כו' דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג איסור בשם הגהת מרדכי פ"ק דיבמות ומשם אינו ראי' לנ"ד דהא כתב הש"ך שם בס"ק כ' דהטעם הוא דלא יאכילוהו דבר שנוהג איסור לפי דלא עברו אלפני עור כו' א"כ עדיין יש להסתפק דהיכא דאינו מכשילו בידים אין החיוב להודיעו ולהפרישו [והגהת מרדכי פ"ק דיבמות שם הביא ראי' מהך דיבמות (דף י"ד) דמודעי להו ופרשי ויש לדון דמנלן על איסור דרבנן דהא שם גבי צרות הוי איסור דאורי' אך אתי שפיר לפי מה דאיתא שם בעמוד ב' אע"פ שנחלקו כו' בגט ישן ובספק א"א כו' דמודעי להו ופרשי עי"ש בתוס' ד"ה בגט ישן כו' הרי אף באיסור דרבנן כמו גט ישן ובספק א"א דמיאון בקטנה נשואה כו' ג"כ לא חיישינן דלמא יכשילוהו. ומהך דחולין (דף קי"א) גבי נ"ט בר נ"ט דאמר רב חס לי' דליספו לי' מידי דלא ס"ל כו' אין מזה שום ראי' לנ"ד דהא שם הוי חשש דאורי': וגם הא הוי במכשילו בידים וקצרתי] ועי' במג"א סימן תס"ח ס"ק י"ב מה שהביא בשם המרדכי בבני מגנצא הבאים לוורמיזא וכו'

יח) ומהא דיו"ד סימן ש"ג וברא"ש נדה פ"ט סימן י"א גבי הי' לבוש כלאים דדבריהם נדחה מפני כבוד הבריות ומשמע דלולי זה הי' מחויב להפרישו. אין מזה ראי' כלל דהתם מיירי ביודע עכשיו שהוא לבוש כלאים א"כ אינו ראי' משם על שוגג בדרבנן אך פשטות לשון הירושלמי פ"ט דכלאים סוף הלכה א' שהובא ברא"ש שם משמע דהי' שוגג ולפי דברי הרא"ש שם בחדא תירוצא אי נמי בכלאים דרבנן א"כ לכאורה נראה מזה דבשאר אסורים שהם מדרבנן מחויבים להודיעו ולהפרישו ודוקא בהא דכלאים משום כבוד הבריות

יט) ומן הש"ך ביו"ד סימן שע"ב ס"ק ג' דכתב דבאיסור דרבנן א"צ להקיצו כו' משמע דמחויבים להודיעו ולהפרישו אף בדרבנן אך להקיצו כשהוא ישן א"צ והחילוק פשוט הוא. ומן הך דיו"ד סימן ת"ב סעי' י"ב אין זה שייכות לענינינו וקצרתי

כ) וכן יש להעיר מהך דיו"ד סימן פ"ו סעי' יו"ד דאין מוכרים ביצת נבילה לנכרי שמא ימכרנה לישראל ועי' יו"ד סימן קל"ד סעי' י"א בנפל יין ע"ג חטים דחיישינן שמא ימכרם לישראל ועי' נו"ב מ"ת חי"ד ס"ס קפ"ו ובנו"ב מ"ת חא"ח סימן ע' ואכמ"ל בדבריו: הרי דחשו דשמא יוכשל ישראל באיסור דרבנן אף דהוי שוגג ע"ז ויש לדחות לפמש"כ המ"א בסימן תס"ז ס"ק ב' והפ"ח ביו"ד סימן ק"י בכללי ס"ס ס"ק י"ח בשם המהרי"ט דשם הוי כמאכילו בידים וע"כ אינו ראי' משם לנ"ד דמיירינן באופן דלא ספינן לי' בידים וכנ"ל. וכן מהך דעירובין (ד' ל"ב) אינו ראי' לנ"ד מה"ט וקצרתי

כא) אך באמת אין בזה מקום ספק כלל כי ברור ופשוט הוא דאף מי שעובר בשוגג על דרבנן דמחויבים להפרישו וראי' לזה מהא דשבת (דף מ' ע"ב) דאיתא שם פעם א' נכנס רב יצחק ב"ר אבדימי אחר רבי לבית המרחץ וביקש להניח פך שמן באמבטי וא"ל טול בכלי שני ותן כו' היכי עביד הכי והא אסור להרהר במרחץ אפרושי מאיסורא שאני תדע מעשה בתלמידו של ר"מ שבקש להדיח קרקע וא"ל ר"מ אין מדיחין כו' דאפרושי מאיסורא שאני ואי נימא דמי שעובר על שוגג דרבנן אין מחויבים להפרישו תקשה על רבי ור"מ דהורו הלכה במרחץ דהא אסור לדבר ד"ת במרחץ רק משום אפרושי איסורא ואי נימא דאינו מחויב להפרישו משוגג דרבנן וכבר כתבתי למעלה דלפי דברי הנתיבות הסברא נותנת דגם שוגג בדין הוי בכלל זה וא"כ איך הי' מותר להם לדבר במרחץ דהא לא הוי שם אלא איסור דרבנן דמה דביקש להניח פך שמן באמבטי מבואר שם דזה הי' בחמי טברי' ואינו אסור מה"ת אלא מדרבנן כמבואר שם. וכן מה דבקש תלמידו דר"מ להדיח הקרקע אין זה אסור כי אם מדרבנן כמבואר שם ברש"י וכשבת (דף נ"א ע"ב) דמרחץ רצפת אבנים היא וליכא למיחש לאשויי גומות ובכ"ז חיישינן דלמא מיחלף בקרקע אחר עי"ש והוי רק איסור דרבנן קל והיה זה בשוגג ואיך היו רשאים לדבר במקום