עין יצחק חלק א שנז

) אמנם הר"ן בכתובות (דע"ג) בסוגיא מבואר דס"ל דאף בקדש וכנס ונמצאו בה מומים או נדרים ג"כ צ"ג מספק ומשמע דלא ס"ל הס"ס שכתבתי לשיטת הרמב"ם הנ"ל ואפשר דטעמו משום דס"ל דזה הוי ס"ס משם אחד כמש"כ לעיל: ובעיקר מש"כ להרמב"ם הך ס"ס הנ"ל יש להעיר דהא מבואר בי"ד סוף סי' ק"י דס"ס לא מהני אלא בנולדו שני הספקות ביחד אבל בנולד ספק א' מקודם לא מהני א"כ הא ספק הראשון דלמא אינו מקפיד בעצם על המומים נולד תחלה ושוב אח"כ בעת הבעילה נולד הס' הב' דלמא בעיל לשם קדושין משום דא"א עושה בעילתו ב"ז א"כ לא נולדו ב' הספקות ביחד ולא מצטרפי הספקות לדון ס"ס וא"כ לפ"ז הרי אינו מה דכתבתי להרמב"ם דס"ל דלכן בנמצאת בעולה מותר לקיימה דטעמו משום ס"ס הנ"ל הא הב' ספקות לא נולדו ביחד יש לומר דסבירא ליה דלא בעינן שיהיו נולדו ביחד או די"ל דהתם במש"כ הרמב"ם בסוף פי"א ה"א דבטוען פ"פ אם רצה לקיימה מקיימה דמשמע דא"צ קדושין מחדש כנ"ל הא מיירי התם בטוענת דלא נבעלה כלל רק דנמצאת בתולה א"כ לדברי' בלא"ה מותרת לבעלה בלא קדושין מחדש ורק לגבי הבעל דטוען דנמצאת בעולה ולו הלא נודעו ב' הספקות ביחד בעת הבעילה דהעיקר תלוי רק בהידיעה כמבואר ביו"ד שם דאף דלא נולדו ביחד הספקות עכ"ז כיון שלא נודע ספק תחלה רק נודעו ב' הספקות ביחד שפיר דנים בזה ס"ס. א"כ ה"ה הכא הא לא נודעו להבעל הספקות כי אם אחר הנשואין בעת דנמצאה בעולה נודעו לו ביחד השני ספקות והוי שפיר ס"ס. ואף דהאשה יודעת בעצמה דזנתה א"כ אצלה הלא נודע ספק הראשון קודם בכ"ז אינה נאסרת לפי דברי' דמכחישתו ואומרת דנמצאת בתולה ואין לומר דהא גם להבעל מבעי להיות אסור משום לפני עור דהא לדבריו דמצא פ"פ א"כ נודע אצלה ספק א' מתחלה ואין אצלה ס"ס גמור די"ל דהא מצינו בנדרים (ד"צ) בתוס' ד"ה חזרו לאמר אינה נאמנת כו' שכתבו בשם הרב ר' אליעזר דלכן אינה אסורה באומרת טמאה אני דשווי' אנפשי' חד"א משום דאיהי אינה מוזהרת כו' עכ"ל ועדיין קשה נימא שווי' חד"א ואסורה לדברי' משום לפ"ע דמכשילתו להבעל וע"כ מוכח דכיון דלהבעל באמת מותר דהא אינו חושש לדברי' ואף דלפי דברי' אסורה על הבעל משום לתא דידי'. עכ"ז אין בזה משום לפ"ע ה"ה בזה דנמצאת בעולה לדבריו דטען פ"פ כיון דלדברי' מותרת היא לו כיון דמכחישתו ואומרת ברי ואדם נאמן על עצמו רק לדברי הבעל אסורה אין שייך בזה לפ"ע כיון דלדבריה מותרת היא לו בלא קדושין מחדש והיא נאמנת על עצמה ויש לחלק קצת דשא"ה בטמאה אני לך דלדברי האשה ג"כ אינו יודע הבעל להאיסור משא"כ הכא לדברי הבעל יודעת האשה מהאיסור כיון דאצלה נודע ספק אחד מתחילה ויש לדחות זה וקצרתי

ט) ועוד יש לאמר דלכן דיינינן לס"ס הנ"ל אף דאצלה נודע ספק אחד תחלה דהא יש לדון לפמש"כ הרמב"ם דבבעל וכנס דאמרינן חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז היינו דאמרינן דמחמת חזקה זו מוחל התנאי וקדושין הראשונים חלין וא"צ עדי יחוד וכמש"כ הב"ש בסי' ל"ח ס"ק נ"ט א"כ אין זה מקרי נודע ספק אחד מתחלה דהא עיקר הטעם דמחמרינן בנודע ספק א' מתחלה זהו משום דאמרינן דכיון דנודע ספק א' מתחלה ואז בשעת לידת הספק אם היה בא לשאול הדין היינו מורין ליה דאסור משום ספק דאורי' א"כ אף כשבא ספק ב' ג"כ נשאר באיסור וא"כ י"ל בנ"ד דזה מקרי כמו שנולדו שני הספקות ביחד דהא לעולם מספקא לן כשתבעל לו ואז יבא ספק השני דמשום חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז נתרצה וא"צ עדי יחוד וכנ"ל והוי כנודעו ביחד דהא לעולם לא היינו מורין דאסורה לו להבעל משום ס' דאוריי' בלא קדושין מחדש דהא כיון דתבעל לו אז ממילא יבואו שני ספקות והוי ס"ס. וכה"ג כתב המג"א סי' תל"ט ס"ק ג' גבי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו והקשה הא אין חל שני ספקות ביחד ותירץ כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' הוי כנודעו ביחד ע"ש א"כ בנ"ד כיון דהעיקר מה שאנו דנים זהו אם אסורה להבעל לו ואז יבאו שני ספקות ביחד וע"כ הוי ס"ס מעליא

י) גם י"ל לדברי הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס דהיכא דספק א' הוא ספיקא דדינא אז סמכינן על הס"ס אף דלא באו ביחד וה"ה בנ"ד כיון דרבא אמר תנא ספוקי מספקא אם סתם אנשים מקפידים על מומין הוי ג"כ כעין ספיקא דדינא דסמכינן אף דלא באו ביחד הספקות

יא) ובאמת י"ל דגם הר"נ דכתב דקדש וכנס סתם צ"ג מספק דז"א רק בכנסה ולא בבעלה דאז שייך ס"ס מעליא כנ"ל והחלוק ברור דדוקא בכנס דאין זה מעלה רק בקדשה על תנאי וכנסה סתם דאמרינן דמדלא אתני בעת שכנסה דאחלי' לתנאו דז"א שייך רק בקדשה ע"ת משא"כ בנמצאו מומין דאין בזה שום סברא לומר דכנסה עדיפא דלא שייך רק ספק א' דלמא אינו מקפיד על מומין ואי נימא דמקפיד א"כ ממילא ה"ה בכנסה דהא גם מתחלה לא התנה משא"כ בבעלה דשייך חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז דאף דנימא דמחמת חזקה זו אינו אלא ספק שמא משום הך חזקה מחל התנאי כמש"כ הרמב"ם והש"ע בסי' ל"ח עכ"ז הא הוי זה ספק שני ואיכא שני ספקות ודיינינן שפיר ס"ס ויש לומר לפ"ז דגם הלחם משנה הנ"ל מודה בזה

יב) ועוד יש להעיר ולומר דהר"ן לשיטתו דכתב בפ"ק דקדושין גבי' חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה דהביא שם לדברי הרמב"ם דכתב כו' דאם בעל אחר שנשתחררה גמרי קדושי' כקדושי קטנה ובעל כו' ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן ה"ט דמקודשת גמורה לפי שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום אבל בחצי' שפחה וחצי' ב"ח כיון דתפסי בה קדושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קדושי היכי נימא יודע שאין קדושי' כלום וגמר ובעל לשם קדושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע לפיכך אין דברי הרמב"ם מחוורין עכ"ל הר"ן. והמ"מ כתב דאף בזה שייך אדם יודע כו' והובא בב"י אהע"ז סי' מ"ד ובב"ש שם ס"ק ט"ז. ולפ"ז יש לדון כן גם במה שכתבנו דבספק אי סתם ב"א מקפידים על מומין וכיוצא בזה דכיון דאנן לא ידעינן ומספקינן בזה אי תפסי קדושין או לא ע"כ ממילא לא שייך בזה לומר אדם יודע כו' וגמר ובעל לקדושין כדי דלא יהיה בעילת זנות דכיון דאנן לא ידעינן איך איהו ידע וכשיטת הר"ן עצמו כנ"ל וע"כ לא שייך לדון הך ספק ספיקא לשיטת הר"נ אבל לשיטת הרמב"ם שפיר כתבתי לדון דלכן בטוען פ"פ מותר לקיימה דמשמע בלא קדושין משום דיש לדון ס"ס הנ"ל בבא עלי' וגם לשיטת הר"נ בפ"ק דקדושין גבי חצי' שפחה הנ"ל ג"כ יש לחלק דבנ"ד שאני ומהני הך ס"ס שפיר לדינא: ענף ג

יג) היוצא לנו מבכ"ז דלשיטת הרמב"ם בנמצאת בעולה לא נתבטלו הקדושין מצד ודאי אך לפמש"כ למעלה דשא"ה בטוענת פ"פ דמכחישתו ועיקר החשש גבי הבעל ואצלו נודעו שני הספקות ביחד ע"כ הוי ס"ס מעליא משא"כ היכא דנמצאת בעולה בעדים אז יש לומר דלא הוי ס"ס מעליא משום לתא דידה דנודע ספק אחד מתחלה ע"כ לא הוי קדושין ודאים אכן לפמש"כ לעיל באופן אחר דלפ"ז הוי ס"ס מעליא גם לגבי דידה לכן שפיר יש לומר להרמב"ם אף בנמצאת בעולה בעדים או שמודית ג"כ הוי ס"ס וא"צ