עין יצחק חלק א שנג

לפמש"כ בפי' דסוגיא דכתובות (דף נ"ח) דר' יהודה פליג וס"ל דאף בנשואה יכול לתת לה הכל תרומה. א"כ שפיר איכא בינייהו בחילוק רבתא בין ר"ט לר"י אלא מדקתני בדברי ר' יהודה נותנין לה הכל תרומה והיא מוכרת ולוקחת בדמי' חולין ור"ט קתני סתמא נותנין לה הכל תרומה ולא סיים דמוכרת ולוקחת כו' א"כ מסתמא איכא כוונה במאי דמוסיף ר' יהודה כן ע"כ פי' רש"י דזה גופא א"ב אבל באמת גם בנשואה א"ב בין ר"ט לר' יהודה כמו שכתבתי דמדקתני להך אבל בנשואה כו' מקודם דברי ריב"ב ור"י ורשב"ג כנ"ל. ואנן פסקינן כאביי דהא אביי דלא ידע מהך ברייתא אלא אמר מדנפשי' להך דאבל בנשואה הכל מודים כו' אלא בגמ' אמרו דתניא כוותי' אבל אביי לא ידע מזה מדלא הביא התוספתא הנ"ל אלא אמר מדנפשי' כן. א"כ מוכח דס"ל דבנשואה דכבודה בת מלך פנימה אינו סברא דהיא תטרח בשביל מזונותי' אלא החיוב על הבעל בזה ושפיר פסקו כן והארכתי בסוגיא דקידושין (דף יו"ד) דאמר שם ריב"ב דאין אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואילו הכא אמר ריב"ב דנותנין לה תרומה ובאמת אין זה קשה וקצרתי]

ד) והרמב"ם ה' אישות פ' י"ב ה' י"ג כתב הי' בעלה כהן אינו נותן לה כל מזונותי' תרומה מפני שטורח גדול הוא לה לשומרן מדברים המטמאין ולאכלן בטהרה אלא נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה עכ"ל וטעמו כן מבואר בירושלמי כתובות פ"ה סוף הלכה ג' בזה"ל ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה שהנשים מצויות לטמא טהרות עכ"ל ועיין במגיד משנה שם שכתב דפסק הלכה כר"ע מחבירו ואף דהרמב"ם פסק כמשנה אחרונה דאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה עכ"ז נפ"מ ממה שפסק הלכה כר"ע דנפקא מינה בבת כהן לכהן דאז אוכלת בתרומה אף מקודם שנתארסה ולכן כתב הך טעם שהנשים מצויים לטמא טהרות דאילו משום כבודה בת מלך פנימה זה לא שייך רק בנשואה כמבואר בגמ' אבל בארוסה לא שייך זה וע"כ אמר ר"ע דמחצה חולין ומחצה תרומה משום דבארוסה אינו מחויב הבעל לטרות ולמכור אלא יכול לסלקה בשוה כסף על מזונותי' א"כ הי' יכול לתת לה הכל תרומה כדברי ר"ט אלא משום דהנשים מצויים לטמא טהרות קאמר ר"ע כן ולכן קאמר הרמב"ם הך טעמא אבל בנשואה מודה הרמב"ם להך סברת אביי דליכא שום אמורא דפליג עליו ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דאינו יכול לומר צאי מ"י כו' וגם נפ"מ בארוסה בת ישראל בהגיע זמן ולא נשאה דאוכלות משלו ויכול לסלקה בשוה כסף דלא שייך התם הטעם דכבודה בת מלך כו' עכ"ז אינו יכול לסלקה כולה בתרומה אם הוא כהן משום דבימים טמאים קשה עלי' לשומרם ולהשגיח שלא יטמאו עד שתטפל למוכרם ע"כ כתב הרמב"ם הך טעמא דירושלמי הנ"ל ולפ"ז איכא לשניי' בפשיטות סתירת ריב"ב דקדושין להא דכתובות וקצרתי

ה) ועפ"ז ניחא ג"כ סוגיא דר"פ המדיר דמשני על מה דהקשו שם והא משועבד לה וכמו דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' דנעשה כאומר לה צאי מ"י למזונותיך ואינו קשה משם על שיטת הרמב"ם משום דהר"נ כתב שם לתרץ שיטת הרמב"ם דלדידן דקיי"ל כר' יוחנן בן נורי דיפר שמא יגרשנה וקונמות מפקיע מן שעבוד אינו קשה לקושיות הגמ' דשם לפי דבשעבוד של האשה עליו לא שייך לאלם שעבודה דהא יכול לגרשה בע"כ אלא קושיות הש"ס הוא דרצו לאוקמי להך דר"פ המדיר ג"כ כת"ק דר' יוחנן בן נורי דס"ל דקונמות אינן מפקיע מן שעבוד וכיון דלא פליג על הך משנה בע"כ אתי ככ"ע ע"כ הקשו כן ויעו"ש בר"נ ולפ"ז שפיר נוכל לומר דהת"ק ס"ל באמת כר' יהודה דס"ל בכתובות דיכול לסלקה אף לנשואה בכולי תרומה ופטור הבעל מן טרחא למכור למזונותי' וע"כ לא פליג על הך משנה דר"פ המדיר משום דלפ"ז י"ל דנעשה כאומר לה צאי מ"י כו' ואתי שפיר הך משנה ככ"ע או משום דקונמות מפקיע . כו' או משום דיכול לסלקה אף בשוה כסף ומתורץ שיטה זו על נכון בעז"ה דלא יסתירו לסוגיא מפורשת כ"כ ועדיין יש לעיין במה דאמרו בגיטין (דף י"ב) שם ואם מספקת וא"ל צאי מע"י במזונותיך רשאי מספקת מאי למימרא מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה קמ"ל עכ"ל הגמ' ולשיטת הרמב"ם וסייעתו דא"י לומר זה בע"כ א"כ לא שייך בזה למימר הך לשון דמאי למימרא דהא כיון דיש בזה הך פלוגתא דתנאי כפי שנתבאר א"כ לא שייך בכה"ג לומר לשון פשיטא כ"כ אך גם זה יש ליישב וקצרתי כעת

ו) והנה התוס' בכתובות (דף ס"ג ע"א) בד"ה באומר איני זן כו' כתבו בשם הר"ת דמפרש למה דכותבין בכתובה ואנא אפלח כו' היינו עבודת הקרקע כו' ואביא מזונות לבית כו' וי"ל דהכוונה הוא שלא יוכל לסלקה בשומא כי אם במזונות ממש ועליו מוטל הטרחא ואינו יכול לסלקה בש"כ. וכשיטת הסוברים דאינו יכול לומר צאי מע"י למזונותיך כנ"ל ועפ"ז ג"כ יש ליישב לקושיות הללו דעיקר טעמם הוא משום מה שכותבין כן בהכתובה וקצרתי: סימן סו

א) תשובה לרב גדול א' מה שנסתפק כת"ר בבעל שאמר לאשתו צאי מעשה ידיך למזונותיך והותירה ממע"י אם שייך הפירות להבעל וכמש"כ התוס' כעין זה בכתובות (דף נ"ט) ד"ה ר"ע אומר יפר כו' דאע"ג דהעדפה ע"י הדחק הוי לאשה מ"מ משועבדת להבעל על זכות פירות והביא כת"ר ראי' מן נזיר (דף כ"ד ע"ב) תוס' ד"ה שקימצה מעיסתה כו' שכתבו דמיירי היכא שאמר לה צאי מע"י למזונותיך והותירה ממע"י וזה וודאי דידה כיון שא"ל צאי מע"י למזונותיך כו' והא התם מקשה הגמ' מה שקנתה אשה קנה בעלה. וע"ז תי' כן ומבואר בגיטין (דף ע"ז) וב"ב (דף נ"א) תוס' ד"ה במתנה קנתה כו' דהא דא' מה שקנתה אשה קנה בעלה זהו משום זכות פירות השייך להבעל וב"ב שם בסוף ד"ה הנ"ל בשם ר"י דאם אוכל פרי פירות שייך ג"כ מה שקנתה אשה קנה בעלה ע"ש ואי נימא דגם היכא דא"ל צאי מע"י כו' שייך הפירות להבעל או דפרי פירות שייך לו א"כ תקשה עדיין קושיות הש"ס דאמאי אם היתה בהמתה החטאת תמות כו' והא מה שקנתה אשה קנה בעלה דהא גם בקימצה מעיסתה אוכל פירות. וע"כ מוכח דהיכא דא"ל צאי מע"י אינו אוכל פירות גם ממותר מע"י וגם מוכח דאינו אוכל פרי פירות כפי דמוכח כן ע"פ דברי התוס' דב"ב הנ"ל עכ"ל ויפה הוכיח

ב) אכן לפע"ד יש לדון ולדחות זה משום דלכאורה יש להעיר במה דמקשה הגמ' שם הא מה שקנתה אשה כו' דהא בב"ק (דף פ"ט ע"ב) אי' תני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ואמרי שם דקא מיפלגי בתקנת אושא ואבע"א כאן קודם תקנה ואבע"א דכ"ע אית להו תק"א ומאן דא' לאשה כו' כדרבא דהקדש חמץ כו' וכ"ע אית להו דרבא והכא אלמוהו רבנן לשיעבודי' ואבע"א כו'. הרי דמצינו לחד תנא דס"ל דיכולה לשחרר עבדי נ"מ ולהפסיד זכות פירות השייך להבעל כיון דהגוף שייך לה רק מאן דס"ל דאין יוצאין לאשה טעמי' משום דאית לי' תק"א או משום אלמוהו רבנן לשעבודי' או משום קנין פירות כקנין הגוף דמי ובאמת צריך להבין הסברא דמפני מה יוצאין לאשה ולא לאיש דאף דהגוף שלה ול"ל תק"א מ"מ הא יש להבעל זכות על פירות ואיך יכולה להפסידו זכות זה ובוודאי אין לומר הטעם התם משום הא דקדושת הגוף מפקיע משעבוד וכדרבא דהא אף מקודם דאסיק הש"ס התם להך דרבא