עין יצחק חלק א שנב

עדות בזה כתב המהרש"א להכלל שלו וכו' א"כ לפ"ז י"ל ולחלק דשא"ה בהך דחו"מ סי' מ"ז דלאו מן דין עדות אתו עלה שם אכן באמת הנכון עם החמדת שלמה דלא ניחא לי' בהחילוק הזה וגם לפי החילוק של רע"א אינו מיושב כ"כ וקצרתי ובאמת אין מדברי התוס' יבמות (ד' קי"ח) הכרת להכלל של המהרש"א די"ל דכוונתם הוא דקאי על האמתלא דאמרו בגמ' שם דהא דקאמרה לא מת לקלקולא דצרה ותמות נפשה וכו' דזאת האמתלא אינו אמתלא טובה המועלת ע"כ אינה נאמנת באמירתה דחוזרת עכשיו ואומרת דמת כיון דאמרה מתחילה דלא מת אכן אם שתקה מעיקרא היתה יכולה לומר עכשיו דמת וכעין המבואר בח"מ סי' פ"ט סעי' א' בהגה"ה דבשתק תחילה דיש חולקין וס"ל דיכול לחזור ולטעון אף בלא נתן טעם למה שתק בתחילה וכמש"כ הש"ך שם ס"ק ח' משום דכל זמן שלא אמר בפירוש להיפך שאני וכש"כ בהך דהצרה אומרת מת די"ל בזה דלכן שתקה משום דהא הוי זכות גם אלי' מה דמעידה הצרה דמת בעלה ושאני היכא דתובע טוען עליו טו"ת והוא שותק די"ל בזה שתיקה כהודאה לדברי התובע דאל"כ ה"ל להכחישו כיון דהוי חייב לו במה דתבע ממנו וע"כ ס"ל להרמ"א שם בסי' פ' דאין חילוק בין אם טען וכו' או אם שתק תחילה וכו' וקצרתי] אכן באמרה מתחילה לא מת בעינן בזה אמתלא טובה והך אמתלא דתמות נפשה וכו' אין זה אמתלא טובה ואשמועינן המשנה ביבמות שם דכה"ג לא הוי אמתלא טובה אכן היכא דאומרת אמתלא טובה שפיר נאמנת לחזור ועדיפא משתיקה. וכמו דהוכחתי דלדינא נקטו הפוסקים דלא כפי הכלל של המהרש"א הנ"ל

ו) ולפ"ז בנ"ד דנותן אמתלא טובה דהי' כוונתו כדי לדחות אשתו ממנו ואמתלא כזאת מצינו מפורש בח"מ סי' מ"ז כנ"ל ואף דלפי דברי כלל המהרש"א הנ"ל יש לדחות בנ"ד אכן נתבאר דלדינא לא נקטינן להכלל הזה. ע"כ יש לנו להתירה ע"פ סמך הגט שקיבלה ממנו: וכן אשה השני' יש להתירה ג"כ ע"פ סמך הגט כנ"ל ועוד דהא בנ"ד יש ע"א כשר המעיד כי הוא בעלה ועל השני' יש עד קרוב המעיד כן ומבואר בסי' ל"ז סעי' כ"ד דאם יש ע"א המעיד דמותר גם לכונסה משום דדינה כמו כל ע"א באיסורין דנאמן כיון דליכא חזקת א"א בזה וכמש"כ הר"נ: וכללא הוא דהיכא דע"א נאמן דה"ה עד קרוב מהימן וכמו באיסורין אך בנאמנות הבעל דבר בעצמו בזה חילקו הכא לבין איסורין דהא באיסורין אף נוגע ובע"ד מהימן ואילו הכא אינו נאמן לכנוס רק ליתן גט דזהו משום חומרא דא"א ומדרבנן. אבל מה דלא מצינו בפירוש דהחמירו אין לנו להחמיר וע"כ וודאי גם עד קרוב מהימן הכא אך עדיין יש לחלק דשאני בנ"ד דכיון דאמר מתחילה דאינו בעליהן והא ע"א לא מהימן בהכחשה וכמש"כ הב"ש בסי' ל"ז ס"ק נו"ן כעין זה. אך הא כבר כתבתי דהעיקר לדינא דנאמן באמתלא לחזור מדבריו הראשונים וע"כ אף בלא הע"א ג"כ הי' מהימן ליתן גט ע"י האמתלא שלו. ואף שיחזור עכשיו ומערער לאחר שנתן הגט ג"כ אינו נאמן לאחר שהוחזקה במגורשת כדין ממנו והנני מסכים לדעת כת"ר להתירן להנשא וכת"ר לא ביאר לי במכתבו אם הנשים אומרים ברי כי הוא בעליהן בעת שמצאוהו או רק ע"פ אומדנא אמרו כן ולפי דאין מזה נפ"מ לנ"ד דבכל גווני יש להתירן ע"כ קצרתי בזה הפרט: סימן סה ביאור דין אם יכול הבעל לומר לאשתו צאו מע"י למזונותך בספקה

א) באה"ע ס' ס"ט סעי' ד' ברמ"א דהבעל יכול לומר צאי מע"י במזונותיך אם ספקה וכן הוא דעת הר"נ אבל שיטת רש"י בכתובות (דף ק"ז) דא"י לומר צאי מ"י במזונותיך אא"כ קבלה וכן הוא שיטת הרמב"ם פי"ב ה' אישות הלכה ך' והובא בב"ש סי' ס"ט ס"ק ד' וביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ז' ובאמת תמוה שיטה זו דהא מבואר להדיא בגיטין (דף י"ב) על מתניתין דא"ל שאם ירצה שלא לזון אשתו אינו רשאי דאמרו בגמ' דא"ל צאי מ"י במזונותיך ולכן אם ירצה שלא לזון עבדו רשאי והקשו דא"כ גבי אשה אמאי לא ומשני אשה בדלא ספקה אלמא דס"ל לסוגיות הש"ס דיכול לומר צאי מ"י במזונותיך אם ספקה א"כ תמהני עליהם איך דחאו סוגיא מפורשת הנ"ל ולפסוק להיפך. וכן מבואר בכתובות (דף ע') דמשני הגמ' דמתוך שיכול לומר צאי מ"י במזונותיך נעשה כאומר לה אלמא דאף בע"כ יכול לומר כן ומסוגיא דר"פ המדיר הנ"ל הוכיח הר"נ שם כן א"כ תמוה מאוד שיטת הרמב"ם ורש"י והג"א והמרדכי ר"פ שני דייני גזירות דפסקו להיפך

ב) והנלע"ד בכ"ז ע"פ הא דמבואר בכתובות דף נ"ח) על מתניתין דהגיע זמן ולא נשאו דאוכלת משלו ואוכלת בתרומה דר"ט אומר נותנין לה הכל תרומה ור"ע אומר נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה ופי' רש"י דר"ט ס"ל דכשתגיע ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין ור"ע ס"ל דמחצה חולין על ימי טומאתה ואמר אביי דמחלוקת בארוסה אבל בנשואה לפי שכל כבודה בת מלך פנימה ואבי' ואחי' אינו אצלה שיתעסקו בצרכי' ואי' שם עוד דתניא נמי הכי ר"ט אומר כו' ר"ע אומר כו' במה דברים אמורים בארוסה אבל בנשואה ד"ה מחצה חולין כו' ר' יהודה ב"ב אומר נותנין לה שתי ידות תרומה כו' ר' יהודה אומר נותנין לה הכל תרומה והיא מוכרת ולוקחת בדמים חולין רשב"ג א' כל מקום שהוזכרה ר' יהודה לר"ט איכא כו' ונ"ל לפרש דמדקתני בברייתא ותוספתא להאי בד"א בארוסה אבל בנשואה כו' מקודם דקתני לר"י ב"ב ור' יהודה ורשב"ג מוכח דאינהו פליגי אף בנשואה דאל"כ ה"ל למיתני להך בד"א לאחר כל הפלוגתות הנ"ל וע"כ מוכח דהאי בד"א וד"ה לא קאי אלא על ר"ט ור"ע וחזינן דאביי ס"ל לדינא בפלוגתת ר"ט ור"ע דבנשואה מחויב לתת לה מחצה חולין דוקא ואינו יכול ליתן לה הכל תרומה משום דכל כבודה בת מלך פנימה ואין דרכה לטרוח ולמכור את מעשה ידי' בשביל להשיג מזונותי' דכמו דאין דרכה לטרוח ולמכור התרומה כן אין דרכה לטרוח ולמכור את מעשה ידי' להשיג מזונותי' ועיין בגיטין (דף י"ב ע"א) וברש"י ד"ה כבודה בת מלך פנימה וקצרתי וכיון דאביי אמורא הוא והכריע כן א"כ שפיר סתמו ופסקו להלכה דא"י לומר צאי מ"י למזונותיך אף בספקה משום דאין יכולה להטריח בכ"ז ולא מבעיא אם יש להבעל המזונות ברשותו בוודאי דינו כמו בע"ח דאם אית לי' זוזי אינו יכול לסלק לו במטלטלי ואף אם אין לו המזונות עכ"ז דינו כמו פועל דמחוייב לטרוח ולשלם על שכירותו משום דכל כבודה בת מלך פנימה

ג) ולפ"ז אפשר לומר דהאי סוגיא דגיטין (דף י"ב) דמקשה שם אשה אמאי לא דקאי התם על חכמים דא"ל לר"מ שאם ירצה שלא לזון אשתו אינו רשאי וידוע דסתם חכמים דפליגי על ר"מ הוא ר' יהודה כמבואר בכתובות (דף נ"א ע"ב) ברש"י ובתוס' כתובות (דף ל"ו) ובשא"ד וכיון דס"ל לר' יהודה דאף בנשואה נותנין לה הכל תרומה כמו שכתבתי לעיל א"כ חזינן דס"ל לר' יהודה דיכול לתת לה למזונותי' אף שוה כסף והיא תטרח למכור ואין החיוב עליו לטרוח בשביל מזינותי' ע"כ שפיר מקשה הגמ' בגיטין שם דאשה אמאי לא וזהו רק לשיטת ר' יהודה דהוא מן חכמים דפליגי על ר"מ אבל לפי מה דקי"ל כאביי דס"ל דבנשואה ד"ה מחויב לתת לה מזונותי' ממש ואינה מחויבת לטרוח ולמכור דמשמע דאף אם אין לו אלא תרומה מחוייב הבעל לטרוח ולמכור כדי שיהי' לה מחצה חולין ע"כ שפיר פסקו הפוסקים הנ"ל דלא כסוגיא דגיטין הנ"ל ובאמת