עין יצחק חלק א שמו

גדול להיתירא ובאם שיוודע כי הבתולה ידעה אז בעת הקידושין שהעדים לא ראו הנתינה רק ע"א ידע מזה הנתינה דאז שייך לדון לההיתר הזה

יב) וגם יש לצרף סברת הקהלת יעקב בסי' למ"ד סעי' ז' בא"ל התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו א"מ שכתב הק"י דאף בזרקתו לאחר כדי דיבור ג"כ הדין כן משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו כמבואר בחולין (ד' ל"ט) וכ"ז שהיו עסוקין באותו ענין דיינינן כן ע"ש בקהלת יעקב ודבריו תמוהים דהא הך דינא אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ה"ל ספיקא דפלוגתא וכמבואר ביו"ד סי' ד' סעי' ב' ובח"מ סי' רמ"ה סעי' י"א וכש"כ לשיטת הרא"ש כפי שהובא בסמ"ע שם ס"ק כ' וע"כ לדינא העיקר כי דוקא בתכ"ד מהני הזריקה ולא לאחר כ"ד ומ"מ גבי קידושין בע"א יש לצרף סברת הק"י ולדון להיתירא ע"פ סברת הוכיח סופו על תחילתו וה"ל ספק ספיקא דדינא ואף אם לא יבורר דזרקה הקידושין בפניו סמוך להקידושין ובעסוקין באותו ענין רק הבתולה אומרת שזרקה הקידושין בפניו בעסוקין כו'. ג"כ י"ל דנאמנת ע"פ ברי שלה כיון דחזקת היתר ופנוי' מסייע לה וכמש"כ במק"א לבאר כזה וכיון דאם הי' האמת כדברי' לא הי' חלין הקידושין כלל וכסברת הק"י ע"כ נאמנת בזה גבי קידושין בע"א. ואף דהחכ"צ בסי' קט"ו כתב דאחר כ"ד לא מהני זריקתה מ"מ יש לסמוך בקידושין בע"א על דברי הק"י אך באמת אין אנו צריכים לזה דכבר נתבאר אף בל"ז דאין להחמיר בנ"ד משום דהוי שתיקה לאחר מ"מ ובע"א דאין להחמיר בזה

יג) וזה פשוט דבנ"ד דהניחה המכתב בכיסה דאין זה דומה למה דכתב הרשד"ם והובא בבאר היטב בסי' כ"ח בס"ק ט"ז בזרק לה טבעת על שולי' וא"ל קח טבעת זה לקדושין ולקחה הטבעת מעל שולי' בידה הוי כאמרה הן ומקודשת דשא"ה דהי' מונח על שולי בגדי' וע"כ בהניחה את הטבעת בידה דזה הוי שמירה מעולה ביותר ע"כ הוי זה כאמרה הן. משא"כ בנ"ד דמתחילה הי' מונח בידה ואח"ז הניחה אותו בהכיס שלה דזה הוי מיעוט שמירה וגרע השמירה בזה יותר מן אילו הי' בידה כמבואר בב"מ (ד' מ"ה) דיליף מן וצרת הכסף בידך ובח"מ סי' רצ"א. וע"כ נ"ד לא הוי כאמרה הן אלא הוי ככל שתיקה לאחר מ"מ וכנ"ל וזה פשוט

יד) וזה ברור ופשוט דדוקא אם העד הראשון אומר שלא זזה ידו מתוך יד הבחור המקדש ובעת שראה שהניח המעות לתוך המכתב לא העלים עיניו עד שמסר המכתב לידה בזה יש לדון דהוי מקדש בע"א ובאמת דגם בזה ביארתי בעז"ה דאין לחוש אך אם הי' בהעלם דבר בתוך כך מעיני העד הראשון בזה אין לנו שום מקום להחמיר כלל אף בלא ההיתר שכתבתי משום דבזה לא מקרי מקדש בע"א דהא זה מקרי לא ראה הנתינה כלל דהא יכול להיות שאחר שהניח המעות לתוך המכתב בתוך כך חזר ונטל המעות מן המכתב א"כ אינו יודע אף העד הראשון מן הנתינה כלל א"כ הוי קידושין בלא שום עד כלל ואף דהאשה מודית בזה עכ"ז כיון דאינו מוכח להעד הוי זה קידושין בלא עדים אך באמת כבר נתבאר דאף אם יגיד העד הראשון שלא זזה ידו מתוך יד הבחור כו' ג"כ אין להחמיר וכפי שנתבאר ומותרת הבתולה להנשא לכל מי שתרצה בלי חשש כלל: סימן סג ב"ה יום ב' כ"ה אדר תר"מ

נשאלתי ע"ד בחור כהן שנשא אשה בכפר שדרים בו יהודים וא"י והא"י הם יותר מהיהודים ובעל בליל החופה ולא מצא לה בתולים והיא אומרת לא פעלתי און ולאמת דברי' הראית למעכ"ת את הכתונת שלה שנמצא עלי' ב' כתמים וראה כת"ר את הכתונת וראה שאין בהם שום מראה אדמומיות. ונסתפק כת"ר לפי דברי הבית מאיר המובא בפ"ת סי' ס"ח ס"ק ג' וכמש"כ הב"מ בסי' ס"ח סעיף ז' דבעיר שנכרי כו' שוכן בה דבאינה טוענת לכשר נבעלתי דתצא בניסת לכהן. א"כ יש לדון בנ"ד דתצא ושקיל וטרי כת"ר בדברים נכונים וראוים והביא לדברי האבני מילואים סי' ו' ס"ק ח' דהשיג על הצ"צ בסי' צ' והעלה דהנישואין נחשבת כאמרה לכשר נבעלתי והביא שם ראיה מדברי הרד"ך המובא בד"מ סי' ז'. ודברי הרד"ך הנ"ל הובא בביאור הגר"א זצלל"ה באה"ע סי' ז' ס"ק י"ב על דברי הרמ"א שם וע"כ דעת כת"ר דלא תצא בנ"ד וביקש ממני לחוות דעתי בזה: ענף א

א) תשובה בעז"ה והוא דהחלקת מחוקק בסי' ס"ח ס"ק ח' והב"ש ס"ק י"ג כתבו דבזה"ז שמקדשין תחת החופה כו' ומסתמא כשלא נמצא לה בתולים ודאי זינתה קודם קדושין ואז י"ל דלא נאסרה על בעלה כהן עכ"ל ולא כתבו לחלק בין עיר שדרין בה גם א"י וסתמו בזה ע"כ נראה דלא ס"ל לגדולי הפוסקים הללו לדברי הבית מאיר והוא דיש להעיר במה דמבואר בש"ס ופוסקים ובטושו"ע סי' ס"ח דאם לא מצא דם בתולים אסורה עליו באשת כהן או באשת ישראל היכא דליכא אלא ספק א' דהא איתא בנדה (דף ס"ה) ברא"ש שם שכתב עלה דרבותינו חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש כו' וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה הילכך אפי' בעל ולא מצא דם כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד או שמא חיפהו שכבת זרע כו' עכ"ל וכן הוא בתורת הבית להרשב"א בית שביעי שער השני וכ"כ הטור ביו"ד סי' קצ"ג וכ"כ בשו"ע שם וכ"כ הבית יוסף שם בשם המרדכי והרשב"א. א"כ לפ"ז יש להעיר אמאי החמירו לאוסרה על בעלה בלא מצא לה בתולים היכא דליכא אלא ספק א' בלא מצא לה בתולים הא אכתי י"ל ולהסתפק שמא היה באמת דם בתולים וחיפהו שכבת זרע ע"י ביאתו ואין לומר דע"פ הרוב יוצא דם בתולים הרבה באופן שאין יכול הש"ז לחפות על הדם בתולים ולתלות דחיפהו ש"ז זהו לא שכיח. דזה אינו דא"כ אמאי חשו מה"ט להחמיר בדם בתולים דאף דנימא דזהו כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים וכמש"כ הרא"ש. עכ"ז הא גם לחוש לשמא היה דם בתולים וחיפהו שכבת זרע ג"כ לא שכיחא וסותר הך רובא להדי אידך רובא ובדרבנן אין סברא להחמיר בכה"ג ועיין בכתובות (דף ט"ז) וב"ב (ד' צ"ב) דאמרו שם דרוב נשים בתולות נישאות ורוב הנשאות בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע ליה רובא. וכעין זה בחולין (ד' נ"ג) רוב אריות דורסין כו' אדרבה רוב שוורים מתחככין כו' איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מילתא אחזקיה עכ"ל הגמ' וה"ה הכא אי נימא דכיון דרוב בתולות לא שכיח דיהיה דם בתולים מועט דיהיה באופן שיחפוהו ש"ז א"כ מזה מוכח דלא היה לה דם בתולים והנה מהרוב בתולות דיש להם דם בתולים שכתב הרא"ש סותר הך רוב לאידך רוב א"כ איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וא"כ יש לדון בזה לקולא דהא הוי ספק בדרבנן וגם אוקי אותה אחזקת טהרה ולפ"ז קשה אמאי החמירו הכא גבי דם בתולים לומר בועל בעילת מצוה ופורש דכתבו הטעם משום שמא חיפהו שכבת זרע והא יש לדון להיתרא

ב) ועוד דאף דנימא דזהו לא שכיח לומר דיחפוהו שכבת זרע רק מצד חומרא החמירו רבותינו לומר בועל בעילת מצוה ופורש מה"ט עכ"ז תקשה דכיון דאיכא