עין יצחק חלק א שמה

ס"ק י"ג וקצרתי וכן לפי מש"כ להוכיח מחולין (דף ל"ט) בלא"ה אין מקום לקושייתם על מה שנהגו לכסות הכלות כי העיקר הוא דהיכא דיש הוכחה ברורה שאני: ענף ב

ז) ולפ"ז בנ"ד דעד השני העיד רק על מה ששמע כי אמר לה האמ"ל אבל לא ראה נתינת המכתב כלל וכן עד השלישי העיד על מסירת המכתב אבל לא ראה הכסף א"כ לא מהני עדותם כלל משום דלא ראו הנתינה. וגם אף אם ראו המטבע אח"כ אצלה הא על מטבע לא שייך סימן והכרה. ושמא המטבע אצלה ממעיקרא או אח"כ מאיזה מקום ואף דהיו יכולין העדים להחזיק בידה ולראות הא כבר נתבאר דכה"ג לא מהני ולא מקרי משום זה נתינה לפני עדים ולא הוי נ"ד רק כמקדש בע"א דהא עד הראשון העיד איך שראה שהניח המטבע בתוך המכתב ונתן לה המכתב וכיון דבמקדש בע"א רבו המקילים ובמקום דחק ועיגון הכריע הרמ"א בסי' מ"ב להקל ושלא לחוש לדעת יחידאה כמבואר שם ע"כ יש להקל בנ"ד זולת מה שהוא מקום דחק ועיגון בנ"ד כמש"כ כת"ר והוא דהא ידוע דבשתיקה לאחר מתן מעות הוי רק ספק מקודשת ושיטת הרמב"ם והרשב"א לפסוק כרבא וכרב אחאי דבקידושין (דף י"ג) דס"ל דלא מהני כלל רק הרי"ף והרא"ש פסקו להחמיר דהוי ספק מקודשת וכרבינא דבקידושין שם ובאה"ע סי' כ"ח סעי' ה': וכיון דבנ"ד דמתחילה הגיע לידה בחזרה מכתבה שנתנה לו להוביל לעירו ע"כ אף ששתקה לאחר שאמר לה האמ"ל במטבע זו דינו כשתיקה לאחר מ"מ דהוי רק ספק מקודשת אף אם היו שני עדים

ח) ולכן היכא דליכא רק ע"א יש להקל בפשיטות דהא כיון דבמקום עיגון קיי"ל להקל דלא ניחוש לקידושין בע"א ודעת הסמ"ג דמחמיר בקידושין בע"א דעת יחידאי הוא א"כ גרע זה החומרא מכל וודאי דרבנן דהא בוודאי דרבנן מחמירין אף במקום עיגון ודחק ואילו הכא מקילין בזה במקום עיגון ודחק הרי דקידושין בע"א קילא טובא מכל וודאי דרבנן דרק מצד חומרא דא"א החמירו בזה לכתחילה וע"כ כמו בכל ספק דרבנן דקיי"ל להקל אף לכתחילה כש"כ בנ"ד כיון דהוי הספק אם הוי כלל מקדש בע"א דהא אף בקידשה בע"א קילא החשש א"כ בספק דשמא הדין הוא דשתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא דוודאי יש להקל וכמו בנ"ד וגם הא ידוע שיטת מהרש"ך והמהר"ם פאדווה דס"ל דאין להחמיר משום שתיקה לאחר מ"מ רק בשדיך או היכא שהי' קידושין בתחילה וכמו בציפתא דאסא כו' וכעין סברת הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ג' והובא באבני מלואים סי' מ"ב ס"ק ב' ובסי' כ"ח ס"ק י"ד ומסתברים דבריהם. ע"כ בקידושין בע"א וודאי יש לצרף זה להקל ולא לגבב חומרות בזה

ט) וגם יש לצרף להיתירא מה שאומרת הבתולה שלא הבינה למה שאמר לה ולא האמינתו למה שאמר שמונח כסף בתוך המכתב ולבסוף שראתה שמונח כסף בתוך המכתב השליכתו מידה חוצה לפי דברי' וע"כ אף דזהו טענה גרוע לומר שלא האמינתו שמונח כסף בתוך המכתב וכדמשמע מסוגיא דקידושין (דף י"ב) גבי ההוא דקדיש בציפתא דאסא דאמר תיקדוש בארבע זוזי דאית בה כו' ובאה"ע סי' כ"ח סעי' ה' עכ"ז י"ל דז"א רק בקידשה בשני עדים אבל בע"א דיש לה מיגו דאי בעיא היתה מכחשת לגמרי להע"א וע"א בהכחשה לא מהני כלל א"כ הי' בידה לומר דלא הי' כסף כלל בתוך המכתב דהא השני עדים זולת עד הראשון לא ראו כלל אם הי' מעות בתוך המכתב [ועיין בב"ב (דף קמ"ה) ובאה"ע סי' נון סעי' א' וקצרתי] וע"י הך מיגו נאמנת לומר דלא נתרצתה מעולם על הקידושין וכפי האמתלא שנותנת לדברי' וכעין דברי הנו"ב במ"ת סי' ע"ה ד"ה הראש הרביעי בהיתר הנערה כו' והנה הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ו' הביא בשם הב"ח דאם אומרת דהי' הכוונה לשחוק דנאמנת במיגו נגד ע"א דהי' יכולת להכחישו והב"ש הקשה עליו דהא באומר דידי חטפתי אינו נאמן במיגו דהי' יכול להכחישו דה"ל מחשואיל"מ כו' ובאמת אין זה קשה על הב"ח דהא התוס' בב"ב (דף ל"ד) ד"ה הוי מחויב שבועה וכו' כתבו בתי' קמא שם דדוקא היכא דמחייב שבועה במכחישתו בזה אמרו דאינו נאמן במיגו להכחישו וכ"כ התוס' בשבועות (דף ל"ב) ד"ה ה"ל כגזלן כו' א"כ לפ"ז היכא דאינו מחייב שבועה במכחישתו וכמו שכתב רש"י בקידושין (דף ס"ה ע"ב) ד"ה ע"א בהכחשה כו' והכא שבועה לא שייכא עכ"ל רש"י שפיר י"ל דנאמנת במיגו דהיתה מכחיש לע"א דהא מצד הקידושין לא היתה חייבת שבועה וע"כ בקידושין בע"א דרבו המקילין שפיר יש לנו לסמוך בזה על תי' התוס' בב"ב ובשבועות הנ"ל ושפיר כתב הב"ח וה"ה בנ"ד שנותנת אמתלא כנ"ל לדברי' דנאמנת במיגו כנ"ל

י) ועוד דהנה מוכח בסוגיא דקידושין (ד' י"ג) גבי ציפתא דאסא דלשיטת רבא דלא מהני שתיקה לאחר מ"מ וכסברת רב אחאי דסברה דאי שדינא מתחייבה באחריות ולאו כ"ע דינא גמירי דאף באינה נותנת האמתלא זו בפירוש דעכ"ז לא חיישינן לקידושין, ואף אם נתברר בסוף דיודעת הדין דאינה מתחייבת באחריות מ"מ אינה מקודשת לפי דכיון דבעת הקידושין לא נודע זה לעדי קדושין הוי זה כמו קידושין בלא עדים וזה פשוט וכעת ראיתי להפני יהושע בקידושין (ד' י"ג) שם בד"ה שלח לי' אנן לא שמיעא כו' שכתב כעין זה ע"ש ולפ"ז יש לדון ולחלק דבקידושין בע"א כ"ע מודו דשתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא. ונקדים להמבואר בח"מ סי' מ"ב ש"ך ס"ק כ"ב דהיכא דאיכא פלוגתא י"ל דטעה בזה משא"כ במה דליכא פלוגתא אין לומר דטעה בזה וכן מצינו בתוס' סנהדרין (ד' נ"ג ע"א) ד"ה הא כו' ובתוס' ב"מ (ד' ט"ו ע"ב) ד"ה ונתן לה ובעירוכין (ד' ל') שהוכיח ודבחייבו כריתות לכ"ע ליכא תפיסת קידושין מדאמרו בב"מ אדם יודע שאין קידושין כו' משום דבמה דאיכא פלוגתא אף דלא קיי"ל כוותי' מ"מ שפיר י"ל דטעה בזה וכן מוכח בכ"ד וכמש"כ בספרי באר יצחק ונחל יצחק

יא) ולפ"ז י"ל דאף דמחמירין בציפתא דאסא כשיטת רב הונא ברי' דרב יהושע ורבינא היינו כיון דזהו דין פשוט בלא פלוגתא כלל דאם לא קיבלה בתורת פקדון פטורה מאחריות ע"כ אמרו דה"ל למשדיי' ולהראות שאין עלי' שום חשש קידושין כלל כיון שקידשה לפני ב' עדים. ומש"כ רש"י בקידושין (ד' י"ג) שם ד"ה התם גבי כנסי כו' והאי דלא מחאי משום דלא איפכת לה כו' עכ"ל הטעם הוא כמש"כ הריטב"א בקידושין שם בסד"ה א' רבא מנא כו' דהא דלא אמרה לו איני רוצה בהקדושין דזהו משום כסופא וצניעותא או משום דמאיס לה דבורה עמו הילכך אין לנו לדון אלא על שתיקותה בלבד כו' עכ"ל הריטב"א ולזה נתכוין רש"י ג"כ במש"כ דלא איכפת לה משום אם הי' איכפת לה היתה אומרת לו במחאה אף שקשה עלי' לומר כן אבל כיון דלא איכפת לה כ"כ ע"כ אינה רוצית לומר לו כן לפי שמגונה לה להוציא מן פיה כן וכדברי הריטב"א ואין לנו לדון רק על שתיקותה וזה פשוט בפשט הסוגיא רק רבא ורב אחאי ס"ל דאף בדין פשוט הזה י"ל דשאני נשים דלאו דינא גמירי אכן בקידושין לפני ע"א כיון דרבו הסוברים דלא מהני ודעת הסמ"ג דמחמיר דעת יחידאה היא בודאי י"ל לכ"ע דהאשה סברה דלא מהני קידושין בע"א כלל וע"כ לא חששה לזרוק המטבע כיון דאין שום ממש בלא"ה בהקידושין כלל וכ"ע מודו בזה דשתיקה לאחר מ"מ בקידושין בע"א דלא הוי שום ממש בהקידושין דהא לא שייך בזה לומר דה"ל לפשדיי' כיון די"ל דסברה כפי האמת לדינא דלא מהני קידושין בע"א וע"כ לא חששה לזרוק וזהו כש"כ ממה דמצינו דעביד אינש למטעי כיון דחד דיעה ס"ל כן וכמש"כ לעיל. כש"כ במה דרוב פוסקים ס"ל כן ודאי י"ל כן. וזהו סניף