עין יצחק חלק א שלא

התב"ש ובאמת העיקר כתי' הב' של התב"ש משום דאי כתי' הא' תקשה דהא בחולין (דף ל"ט) רצו להוכיח מהא דבריא שאמר כתבו גט כו' אם מעצמו נפל ה"ז גט כו' והא בגט בעי אמירה בפיו לומר תנו ואפ"ה אי אמרינן הוכיח סופו כמו שרצו להוכיח משם דאמרינן הוכיח סופו עד דדחו דשאני התם דא"ל כתובו אלמא דאף היכא דבעי דבור בפיו אמרינן הוכיח סופו כו' משום דהעיקר כתי' הב' של התב"ש דע"י הוכיח סופו נעשה כאמירה בפיו וע"כ מוכח מהא דגיטין (דל"ב) הנ"ל דהיכא דהיה דיבור בפי' ממנו לעשיות שליח לא אמרינן הוכיח סופו לסתור דבריו הראשונים ושפיר כתב הקהלת יעקב הנ"ל וגם הא י"ל בזה הוכיח תחילתו על סופו כמש"כ לעיל א"כ ה"ה בנ"ד דע"י הוכיח סופו נעקור לדבריו הראשונים דמסר בשביל אחותה דלא אמרינן הוכיח סופו כו' כיון דהוי חזרה ביותר מתכ"ד במה דסיים במטבע זו ולא מצי לחזור ממתנה שנתן לאחותה. ע"כ לא הוי חשש קידושין כלל אף בלא זרקה כלל

טו) ועוד דבנ"ד דזרקה הקידושין אף דנימא דזרקה הקידושין אחר כ"ד מ"מ הוי זה טעם נכון לבטל הקידושין משום דהא הקהלת יעקב כתב בסי' כ"ח סעי' ז' דהיכא דזרקתו להקידושין אף אחר כדי דיבור רק שהיה עסוקים באותו ענין ג"כ לא הוי חשש קידושין כלל משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו בזה ע"ש אבל באמת זה אינו נראה לענ"ד דהא באמת בעיקר הכלל דהוכיח סופו כו' ס"ל להרא"ש והרי"ף והרשב"ם דלא אמרינן כלל הוכיח סופו רק הרמב"ם והמחבר ס"ל להסתפק דילמא הלכה כרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו כמבואר כ"ז בח"מ סי' רמ"ה וביו"ד סי' ד' א"כ קשה איך מיקל הקהלת יעקב על סמך דהוכיח כו' הא אף להרמב"ם והמחבר אין זה רק ספק בעלמא וע"כ הנכון עם החכ"צ דכתב דזריקה לא מהני רק תכ"ד אבל בנ"ד דמסר מתחילה בשביל אחותה ואח"ז א"ל הרי את מקודשת לי וזהו יותר מתכ"ד ואז לא היה לנו שום משמעות על חזרה. דהא י"ל דהיה רצה לקדשה בחפץ או במטבע אחרת ואח"כ נמלך וחזר ולכן סיים אז במטבע זו. רק דיש מקום לדון הוכיח סופו על תחילתו דבעת דא"ל ה"א מקודשת לי הי' אז כוונתו לקדשה במטבע זו בתכ"ד של מסירתו לאחותה

טז) לכן יש להקל מצד ממ"נ דאי נימא הוכיח סופו כו' בוודאי יש להקל מצד סברת הקהלת יעקב הנ"ל דהא זרקה הקידושין ואף לאחר כ"ד ג"כ מהני כ"ז שעסוקין באותו ענין ואי נימא דלא אמרינן הוכיח סופו כו' א"כ מה"ט לא אמרינן הוכיח סופו דהי' רצונו לקדשה במטבע זו בעת דא"ל ה"א מקודשת לי א"כ שהה יותר מכדי דיבור ולא מצי לחזור ממה דמסר בשביל אחותה בתורת מתנה עבור החוב. ואין לומר דאף דנימא דלא אמרינן הוכיח סופו עכ"ז הא היכא דאמר הבריא כתובו ועלה לגג ונפל ומת אמרו בזה הוכיח סופו לכ"ע משום דשאני הכא דא"ל כתובו ואיכא גילוי דעת ממנו מקודם והוכחה קצת וכמש"כ רש"י שם וע"כ אמרינן בזה הוכיח סופו וכמבואר בחולין (דף ל"ט) בגמ' ורש"י שם א"כ ה"ה בנ"ד דא"ל הרי את מקודשת לי הוי אז ג"כ כמו גילוי דעת וע"כ אמרינן בזה הוכיח סופו לכ"ע. דז"א דהא בנ"ד לא היה אז שום גילוי דעת כלל דחזר בו ממסירתו לאחותה דהא אדרבה הי' לנו אז משמעות לפרש דבריו דלא יסתרו אהדדי כ"כ וחזרה דבר גרוע כנ"ל א"כ לא מקרי זה אז שום גילוי דעת כלל ואף הוכחה קצת אין לנו אז רק ע"י הוכחות סופו נוכיח דהי' אז הוכחה דנתכוין לקדשה במטבע זו א"כ שפיר יש למידן ממנ"פ הנ"ל ואינה מקודשת כלל מה"ט

יז) סיומא דפסקא דלא מבעיא אם זרקה הקידושין אף לאחר כ"ד דודאי אין לחוש להקידושין כלל דיש לנו הך ממה נפשך כפי דנתבאר ואף אם לא . זרקה הקידושין כלל ג"כ אין לחוש להקידושין וכפי שנתבאר לעיל בעז"ה וכיון דהבתולה אומרת דלא נתרצתה מעולם להתקדש לו ולא שמעה היטב למה שאמר לה האמ"ל ולא הבינה למה שאמר אז ע"כ דעתי מסכמת לדעתם כי היא מותרת להנשא בלא שום חשש כלל: סימן נט

שאלה מוואלאזין ע"ד בתולה שקיבלה קידושין ויש לה אב ובנתוודע לאבי' קבלת קדושי' מיחה ע"ז. אך שנסתפקו אם היא קטנה או נערה או בוגרת אך לא נמצאו לה סימני בוגרת רק יש עדיין להסתפק לשיטת הרמב"ם דס"ל דבזמן דכלו ששה חדשים אחר נערות מתחילין ימי הבגרות. א"כ י"ל דלמא הי' לה סימני נערות כבר ועברו הששה חדשים וממילא הוית בוגרת והוי קדושין מעליא: ענף א

א) תשובה בעזה"י הנה הבית שמואל בסי' ל"ז ס"ק ה' כתב דאם קדשה בעצמה ולא אבי' לכ"ע לא חיישינן כיון דאית לה חזקת נערות וחזקת פנוי' יע"ש: אך לפמש"כ התוס' בכתובות (דף כ"ג) ד"ה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי כו' דלא שייך לאוקמי אחזקת פנוי' דכיון דזרק לה קידושין לית לן למימר אוקי אחזקה להתירה לכתחילה כו' א"כ ה"ה בזה כיון שקיבלה קדושין עכ"פ א"כ איתרע חזקתה ולא שייך לאוקמה אחזקת פנוי' אך מצינו בתוס' כתובות (דף ע"ה) ד"ה אבל היכא דליכא חזקה דממונא כו' שכתבו להקשות דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנוי' כו' ונראה לרשב"א דחזקת פנוי' לא חשיבא כלל חזקה גבי חזקת הגוף עכ"ל אלמא דאף דעכ"פ קיבלה קדושין ואתרע חזקתה אעפ"כ אמרינן אוקי אחזקת פנוי': וכן מצינו בקדושין (דף ע"ט) בתוס' ד"ה קידשה אבי' כו' שכתבו שם דבקדשה אבי' לחוד אמרינן העמד בחזקת פנוי' כמו שהיתה קודם שבגרה והרי היא בוגרת לפנינו ומודה שמואל דאין קדושי האב קדושין כו' עכ"ל אלמא דאף דאיתרע חזקת פנוי' עכ"ז בצירוף שאר חזקה הוי חזקת פנוי' ג"כ לחזקה מעליא ולכן בקידושין דיש חזקה דהשתא דהרי היא בוגרת לפנינו מצרפינן בהדה חזקת פנוי' ג"כ וסמכינן להקל וכן בכתובות הנ"ל דיש שם חזקה דהשתא דהרי מום לפניך לכן מצרפינן לסייע חזקת פנוי' משום דאף דאיתרע חזקת פנוי' עכ"ז אין זה רק מדרבנן כמש"כ התוס' התם בכתובות (דף כ"ג) הנ"ל דלית לן למימר אוקי אחזקה להתירה לכתחילה דמשמע דאין זה רק חומרא מדרבנן ולכן ע"י צירוף מהני זה ולא החמירו חז"ל וכן ראיתי שכתב כן הפני יהושע בקידושין (דף ע"ט) בתוס' ד"ה קידשה אבי' עי"ש

ב) או י"ל דהא הפר"ח ביו"ד בסי' ק"י בכללי ס"ס שלו כתב דמדרבנן לא סמכינן אחזקה וכ"כ הפני יהושע כמה פעמים בספרו והקשה בסוגיא דפ"פ בכתובות (דף ט') בד"ה לא צריכא כו' שהקשה התוס' דנוקי אחזקת כשרה והקשה שם הפנ"י דהא מדרבנן לא סמכינן אחזקה יעו"ש שתירץ בטוב טעם. וכן הקשה הפ"י בתוס' (דף כ"ג) הנ"ל שאיך כתבו לסמוך על חזקה זו להיתירא דהא מדרבנן לא סמכינן על חזקה אך י"ל בזה דהא חזינן דבקדושין הנ"ל כתבו התוס' להקל ע"פ חזקת פנוי' וחזקת הרי היא בוגרת לפנינו אלמא דחומרת חז"ל לא הי' רק בחד חזקה ולא בשני חזקות כאשר יבואר לקמן א"כ שפיר הקשו התוס' בכתובות (דף כ"ג) דאמאי לא תנשא לכתחילה והוי לן לאוקמי' אחזקה היינו משום דהתם יש שני חזקות חזקה א' דלא זרק לה הקדושין והיינו דלא נעשה כלל מעשה