עין יצחק חלק א של

שבלב דלא הוי דברים. א"כ בנ"ד דמסופקים אנחנו אי אמרינן הוכיח תחילתו על סופו ולומר דהי' החזרה מן דעתו הראשונה לבסוף לאחר דסיים לתיבת הרי את מקודשת לי או דנאמר דהי' אז החזרה תיכף לאחר שנתן לה בשביל אחותה הוי זה ספק אומדנא אז בעת שאמר הרי את מקודשת לי והוי דברים שבלב כיון דלא חזר בפיו ולא יכול לבטל למה שעשה מעשה ודיבור בפי' למוסרו לאחותה

יא) ועוד דהא עיקר הכלל דהוכיח סופו על תחילתו הוי זהו ספיקא דדינא והוי בזה כעין ס"ס ספק דלמא לא אמרינן כלל הוכיח סופו על תחילתו ואף דנימא הוכיח סופו על תחילתו אכתי יש להסתפק שמא הוכיח בנ"ד תחילתו על סופו וכמש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ד הנ"ל ויש לנו ס"ס במקום חזקת פנוי' דאמרינן כן לכ"ע: ובעיקר מילתא דהוכיח סופו על תחילתו יש להעיר מהא דמנחות (דף ט"ז) בנתן הקומץ בשתיקה והלבונה במחשבה דס"ל לחכמים דאין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר ולא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו אלמא דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו מצד וודאי רק מספיקא בעלמא ולכן אין בו כרת ואכמ"ל וגם בספיקא דדינא בענין אומדנא ביארתי שם בספרי בשם הרבה פוסקים דזה הוי כעין דברים שבלב ואין יכולת עי"ז לסתור למה שאמר בפיו בפירוש א"כ ה"ה בנ"ד בספק בחזרה כיון דלא חזר בפיו רק הוי ספק באומדנא דאי נימא להאומדנא הי' אז חזרה ע"י אומדנא: א"כ הוי זה כמו דברים שבלב ולא מבטלינן למה דאמר בפי' מתחילה דמוסרו לה בשביל אחותה

יב) ועוד י"ל דזה דומה להא דגיטין (דף ל"ב ע"א) במה דאמרו שם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו פשיטא לא צריכא דמהדר עלי' מעיקרא לבטולי מהו דתימא כו' דה"ט דכיון דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד הוו להו דברים שבלב ואינן דברים ובתי' בתרא שם כתבו בשם הר"י דמן הדין אין לנו לחוש כלל משום דדברים שבלב אינן דברים ולא מהני דברים שבלב אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמינו וכ"כ הריטב"א שם דלא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו כיון דחזינן עכשיו שביטל בפיו אף דזהו לאחר שהגיע לידה ומ"מ הי' מקום לומר ולהוכיח עי"ז דאיגלאי למפרע מה שהי' רץ אחר השליח דהי' מהדר עליו לבטולי וכעין הוכיח סופו על תחילתו דכ"מ ואפ"ה לא חיישינן כלל לביטול הגט אף לרבא משום כיון דבאותה שעה לא הי' לנו שום הוכחה לזה ע"כ אין כח ע"י הוכיח סופו על תחילתו לבטל למה שאמר בפיו לשלוחו והגיע כבר לידה וגם לתי' הא' דהתוס' שם דכתבו דז"א רק מדרבנן דעשאוה כדברים שבלב וכיון דקצת דומה לדברים שבלב לא נחשב לעקירת דבר מה"ת כמש"כ התוס' שם בתי' א' אין זה רק לרבא דס"ל גילוי דעתא בגיטין מילתא היא וכמש"כ התוס' שם בריש הדיבור וז"ל דרבא דאמר גילוי דעתא מילתא היא היינו שנודע הדבר מקודם שהגיע הגט לידה כו' א"כ לאביי דס"ל גילוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא וקיי"ל כוותי' והטעם הוא כמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י' ענף ו' דאביי ס"ל דאף ע"י אומדנא וודאית לאו מילתא היא משום דס"ל דאומדנא אינה מבטלת הדיבור שקודם לה. ולכן גילוי מילתא בגיטין מקודם השליחות מצינו דמבטל כמש"כ הב"ש סי' קמ"א ס"ק צ"ח ע"ש ועפ"ז יש לפלפל בדברי הב"ש סי' קל"ד ס"ק א' ועיין בתורת גיטין סי' קמ"א סעי' ס"ו בסופו שכתב בכוונת הב"ש דכתב דגילוי דעת למסירת מודעא לא מהני היינו היכא דליכא אומדנא דמוכחי ע"ש

יג) א"כ לפ"ז יש לדון דה"ה דע"י אומדנא אין לבטל למה שאמר מתחילה משום דאומדנא לא מבטלת לדיבור הקודם לו ודוקא לאומדנא שיש לנו בעת הדיבור בזה מהני אומדנא דמוכחי אבל לא לבטל דיבור שקדמה להאומדנא כיון דלא היה חזרה בפי' וע"כ אף לתי' הא' דס"ל שם דכיון דעשה כל מה שיוכל לעשות לא ה"ל כדברים בלב אבל לא עדיף מן גלוי דעתא א"כ בנ"ד דבעת דא"ל הרי את מקודשת לי לא נודע אז שום אומדנא כלל לשום בן אדם רק אח"כ ע"י אומדנא דהוכיח סופו על תחילתו נתברר לנו האומדנא בוודאי י"ל דלא מצי לבטל עי"ז להמעשה והדיבור שקדם להאומדנא בפרט היכא שכבר הגיע לידה בשביל אחותה דאז מצינו גם לרבא דס"ל גילוי דעתא מילתא היא ועכ"ז מודה רבא דהיכא דנודע כ"ז לאחר שהגיע לידה לא מהני זה לבטל דיבור הקודם וכמש"כ התוס' בתי' בתרא שם. וכן מצאתי להפני יהושע לגיטין שם על דברי התוס' הנ"ל שכתב דלכן לא מהני הביטול בזה משום דכיון דבעת דמסר הגט להשליח לא היה בדעתו שום גילוי דעת לבטלו א"כ לא אתי דברים שבלב לבטל למה שדיבר בפה מלא ועשה מעשה ע"ש בפ"י ובאמת פשטות הגמ' משמע דאף דהיה מהדר בתכ"ד של עשיות השליח לבטולי עכ"ז לאו מילתא ולא אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו ומוכח מזה דגילוי דעת ע"י הוכיח סופו על תחילתו לא מהני לבטל למה שמינה בפי' לשליח ומסר הגט לידו בתורת שליחות וראיתי בט"ז לאה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ב ס"ק מ"ז שכתב דהא דגילה דעתו בגיטין לאו מילתא היא היינו באם שהוא לאחר כדי דיבור אבל אם הגילוי דעת הוא בתכ"ד כל שהו בתכ"ד סגי בגילוי דעתא ע"ש והובא בב"ש סי' הנ"ל ס"ק צ"ח וזהו דלא כמש"כ. ובאמת פשט הסוגיא מורה דלא כהט"ז בזה ומשמע מסתימות הש"ס דאף דהיה מהדר לבטולי בתכ"ד של עשיות השליח רק דלא הגיע בשליח רק לאחר שמסר לידה עכ"ז לא מהני ביטולו ואפשר דבאמת י"ל דמשמעות הש"ס הוי לאחר כ"ד משום דהליכת השליח ממנו הוא מן הסתם יותר מתכ"ד. והדברים ארוכין: ענף ד'

יד) וראיתי לספר קהלת יעקב שחיבר הגאון מליסא על אה"ע סי' ל' סעי' ז' שכתב מדעתו גבי זרקה להקידושין דהיכא דאמרה מתחילה קדשני וזרק הקידושין לחיקה וזרקה אז לא דיינינן בזה להכלל הוכיח סופו על תחילתו דלא אמרינן כן רק היכא שלא היה מעיקרא רק מחשבה גרידא. אבל כשהיה דיבור מעיקרא אף שזרקה לבסוף הקידושין לא אמרינן הוכיח סופו לעקור הדיבור הקודם שאמרה קדשני כו' עכ"ל ולא הביא ראיה לזה אך באמת מוכח כסברתו ממש"כ התוס' בגיטין הנ"ל בתי' הב' דאף לרבא דס"ל גילוי דעתא מילתא היא מ"מ מודה בהא דאמרו שם דהיכא דהיה מהדר לבטולי עד שהגיע לידה ובטלי' דלא הוי ביטול כלל משום דהוי דברים שבלב כו'. ורק בתי' הא' ס"ל דכיון דעשה כל מה שיוכל לעשות אין זה כדברים שבלב כמבואר שם וקשה הא יש בזה מקום לומר הוכיח סופו על תחילתו ולחומרא ודוחק לומר דאתי דלא אליבא דהלכתא במה דמספקא לן אי אמרינן הוכיח סופו כו']. והא היכא דאמרינן הוכיח סופו אמרינן כן אף היכא דלא מהני דברים שבלב כמו בהא דשחט ואח"כ חישב לזרוק דמה לע"ז דאי אמרינן הוכיח סופו אסורה. ולשי' כמה פוסקים התוס' בב"מ (דף מ"ג) ובפסחים (דף ס"ג). ורש"י במנחות (דף ג' ע"ב) דמחשבות הפוסלות בקדשים היינו דווקא כשהוציא בשפתיו ולפ"ז ה"ה מחשבת שחיטה לע"ז וכמש"כ התב"ש בסי' ד' ס"ק ב' ועיין בתוס' חולין (דף ל"ט) ד"ה אלא כו' והקשה התב"ש שם דא"כ אמאי בשחט ואח"כ חישב לזרוק אי אמרי הוכיח סופו אסורה והא בעי דיבורא ותי' דאי אמרי הוכיח סופו אמרינן דמסתמא בשעת שחיטה נמי פריש א"נ אמירתו דהשתא ה"ל כאילו אמר בשחיטה בפי' אי אמרינן הוכיח סופו כו' עכ"ל