עין יצחק חלק א שכט

שומר עכ"ז י"ל דלא שייך בזה איבעי לה למישדינהו לפי די"ל דכוונתה להחזיקו בעד אחותה ולמסור ליד אחותה [בפרט בעד אחותה כדמצינו בב"מ (דף ט"ו) דעביד אינש דיהיב מתנה לאחותו כש"כ למסור לה חפץ של אחר שציוה ליתן לה] וגם י"ל דלא איכפת לה לזורקו כיון דהוי קידשה בחפץ שאינו שלו ובוודאי לא הוי חשש קידושין בנ"ד לפ"ז: וכ"ז ברור לשי' הט"ז והב"ש והגהות מיימוני והמקנה דס"ל דלאחר משיכה אינו יכול לחזור תכ"ד

ז) ואף לשיטת הב"י בסי' קצ"ה וכמש"כ הקצה"ח שם בשמו דחולק וס"ל דתכ"ד יכול לחזור אף בקנין משיכה: עכ"ז י"ל דגם לשיטתו אין חשש קידושין בנ"ד משום דהא נתבאר לעיל ע"פ הרבה ראיות מהש"ס דמצינו דהיכא דאיכא פלוגתא אף דלא קיי"ל כן די"ל דטעי בזה ואף באיש אמרו כן וכש"כ באשה די"ל כן דלאו כ"ע דינא גמירי וכיון דמצינו בזה פוסקים דס"ל דאחר תכ"ד אינו חוזר לאחר קנין משיכה א"כ י"ל דהאשה לא ידעה הדין לאמיתו וסברה דהמטבע שייך לאחותה בפרט דהא מצינו להרבה פוסקים אחרונים דס"ל כן לדינא בוודאי י"ל דאשה טעתה בזה וגם השכל הפשוט נוטה כשי' הסוברין הנ"ל וחזינן בש"ס דדוקא היכא דאיכא הוכחה דאי איתא דלא ניחא לה לישדינהו אז חיישינן לקידושין אבל היכא דליכא הוכחה זו וי"ל דטעתה וסברה דהיכא דבתורת פקדון אתי לידה לא מיפטרא באמירת טול שלך אף דזהו אינו ע"פ דין לד"ה וכמש"כ הריטב"א כנ"ל מ"מ תלינן בטעות ולא חיישי לקידושין דלמא ידעה הדין דיכולה לומר טול שלך ואז איכא הוכחה דנתרצית בקידושין מדלא זרקה ואמרה טול שלך אלא מוקמינן אחזקת פנוי': וגם הא הוי דברים שבלב ולא הוי דברים וע"כ אינה מקודשת כלל. רק היכא דבתורת קידושין אתי לידה אז ס"ל לרב הונא ב"ר יהושע לחוש לקידושין משום דס"ל דבכה"ג ליכא למיתלי בטעות כיון דלכ"ע אינו בזה תורת פקדון כלל. אלא רב אחאי ס"ל דגם בכה"ג י"ל דלאו דינא גמירי וסברה דגם בזה אי שדינא מחייבא כו' אבל היכא דהדין אינו פשוט כ"כ לד"ה ומצינו גם בגברא טעות כזה כנ"ל בוודאי איכא למתלי דלכן לא זרקה הקידושין דסברה דהמטבע שייך לאחותה ע"פ דין והחזיקו בידה כדי למסור לאחותה ולקיים הבטחתה שקיבלה עליו בלשון תן ואני אתן לאחותי ע"כ אף לשי' הב"י ליכא בנ"ד חשש קידושין כלל

ח) ועוד י"ל דהא לאחר שא"ל תן לאחותך כו' א"ל הרי את מקודשת לי כו' והך ד' תיבות הם ביותר מכדי דיבור של שלום עליך רבי דזהו שיעור תכ"ד וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ר"י ס"ק ו' וכ"ז שלא גמר במטבע זו כו' לא הי' לנו הוכחה דחזר מן מה שאמר מתחילה בפי' תן לאחותך כו' דהא קיי"ל בח"מ סי' מ"ב סעי' ה' בהיו שני לשונות כתובים בשטר ואפשר לקיים שניהם מקיימין ושי' הסמ"ע שם ס"ק י' דאף ע"י פירוש דוחק מקיימין והש"ך שם ס"ק ט' דעתו דע"י פי' דוחק לא מתרצינן דבריו אלא תלינן בחזרה ולענ"ד נראה דזה תלוי בפלוגתת רב ושמואל בקידושין (דף נ"ט) בא"ל הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום דרב ס"ל להסתפק דלמא תנאה או חזרה ושמואל ס"ל דתנאה הוי משום דאף דתנאה הוי פי' דוחק דהא לא א"ל בלשון תנאי עכ"ז מקיימין דבריו אף ע"י פי' דוחק כדי שלא יהי' חזרה בדבריו ולרב מספקא לי' בזה גופא: ואפשר דשא"ה דהדיבורים המה תכופים וסמוכים זל"ז ועיין בגיטין (דף פ"ח ע"א) דאמרו שם דכתב הרי את מלמטה ומותרת למעלה כו' ופי' רש"י שם דבתוך כדי גמר דיבור ליכא למימר דאימלך כו' והדברים ארוכין ואכמ"ל

ט) עכ"פ ע"י פי' שאינו דוחק לכ"ע מתרצינן דבריו ולא תלינן בחזרה א"כ מקודם דסיים במטבע זו לא הי' לנו שום ספק אז דבמה דאומר הרי את מקודשת לי כו' הי' אז כוונתו לקדשה במטבע זו ולומר דחזר בו ממה שא"ל בפי' מתחילה דנותן לה בשביל אחותה דהא חזרה הוא טענה גרועה בפרט היכא דהדיבורים הם סמוכים להדדי וע"כ אז לא הי' לנו שום הוכחה שחזר בו. כי י"ל דבעת שא"ל הרי את מקודשת לי הי' אז כוונתו על מטבע אחרת שיתן לה לשם קידושין רק אחר שאמר כן נמלך וסיים במטבע זו שנתן לה תחילה עבור אחותה ולא נולד לנו הספק אימת חזר בו רק אחר שסיים דבריו אבל בעת אמירתו הרי את מקודשת לי לא הי' לנו אז שום ספק חזרה אלא תלינן לפרש אז דבריו דלא יסתרו אהדדי וכ"ז דליכא הוכחה לזה הוי זה כדברים שבלב דהא ידוע הכלל דדוקא במה שידוע לכל האומדנא כמו מברחת וזבין למיסק לארעא דישראל בזה דברים שבלב הוי דברים אבל היכא דליכא אומדנא דמוכחי לכל אז דברים שבלב לא הוי דברים: וכמש"כ הר"ן בקידושין (דף נ') והרשב"א והתוס' והמהרי"ט בסי' מ"ה א"כ כל זמן דלא סיים דבריו לתיבת במטבע זו לא הי' לנו שום הוכחה וספק לומר שמקדשה במטבע שנתן לה עבור אחותה א"כ הוי זה כעין דברים שבלב ולא הוי דברים. ודוקא היכא שלא הוי סתירה לדבריו הראשונים בזה הדין ידוע דאם א"ל הרי את מקודשת לי ולא סיים לתיבות במטבע זו ג"כ הוי קידושין גמורין וכמש"כ המקנה סי' כ"ז סעי' ה' ומה שנוהגין לומר במטבע זו זהו רק לרווחא דמילתא ע"ש במקנה אבל ז"א שייך היכא שבעת שמסר לה א"ל על ענין אחר א"כ מבעי לן לפרש דבריו דכוונתו על מטבע אחרת שיתן לה ולא על מה שנתן לה בשביל ענין אחר כדי שלא יסתור דבריו אהדדי דהא אז לא הי' לנו שום הוכחה לסתירת דבריו הראשונים א"כ הוי ממילא דברים שבלב כו' ולא מהני חזרתו ממה שמסר לה תחילה בשביל אחותה דהא תיבת במטבע זו הי' לאחר תכ"ד של זכייתה לאחותה: ענף ג

י) ואין לומר דהא אמרינן בב"ב (דף קל"ח) להסתפק דלמא הלכה כרשב"ג דס"ל הוכיח סופו על תחילתו וכן אי' בחולין (דף ל"ט) וכמבואר כ"ז בח"מ סי' רמ"ה: וביו"ד סי' ד' ופלוגתת הרמב"ם והרא"ש שם. א"כ אי נימא דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ע"כ שפיר יש להסתפק אח"כ כשסיים במטבע זו דמוכח מזה דבעת דא"ל הרי את מקודשת לי הי' אז כוונתו לקדשה במטבע שמסר לה תחילה ולא ליתן לה מטבע אחרת א"כ הוי זה קצת כעין אומדנא דמוכחא וגם ביותר מתכ"ד אמרינן הוכיח סופו על תחילתו. וכמש"כ התבואות שור סי' ד' ס"ק ה' אבל גם זה אינו דהא אף דנימא לדינא כמ"ד דס"ל הוכיח סופו על תחילתו עכ"ז הא לא מצינו כן רק היכא דהי' שתיקה מעיקרא כמו בהא דשתק ולסוף צווח דב"ב או בשחטה ואח"כ חישב עליו דחולין או בהא דזבחים (דף ב') בשחט סתמא ולשם פסח דאמרו בזה הוכיח סופו על תחילתו שם הכל הי' בשתיקה רק אח"כ נולד לנו הוכחה בזה שפיר יש מקום לדון ולהוכיח מן סופו על תחילתו כיון דלא נתברר לנו אז שום דיבור ממנו בתחילתו אבל היכא דהי' דיבור בפיו ממנו מתחילתו כמו בנ"ד דמסר לה בשביל אחותה ואח"ז נולד לנו הוכחה ע"י הוכיח סופו על תחילתו להוכיח דתיכף כשאמר הרי את מקודשת לי הי' כוונתו על מטבע זו א"כ בזה אפשר לנו לומר הוכיח תחילתו על סופו דהחזרה הי' בסוף לאחר שסיים מקודשת לי לפי דהי' בדעתו מעיקרא ליתן לה מטבע או חפץ אחר ותיכף אח"ז חזר מזה וא"ל במטבע זו וכמו דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. כן יש לומר הוכיח תחילתו על סופו וכמש"כ כן הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ד. אף דהחתם סופר ח' אה"ע סי' ס"ט השיג עליו אבל אין זה שייך לנ"ד ע"ש. ואף דנימא דזה הוי ספק השקול עכ"ז הא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י' ענף ד' וה' ו' ביארתי דספק במציאות בעינן אומדנא הוי לכ"ע כעין דברים