עין יצחק חלק א שכח

שם ע"ז דכיון דאיכא פלוגתא דאי מקנה דשלב"ל או לא א"כ י"ל דטעה בזה ע"ש וכהנה רבות עכ"פ היכא דאיכא פלוגתא בוודאי אמרינן דלאו כ"ע דינא גמירי ותולין בטעות

ג) והנה זה ידוע דבתן מתנה לפלוני איכא פלוגתת הראשונים בזה אי הוי תן כזכי והוא בח"מ סי' קכ"ה אבל בתן לפ' או הולך לפ' שאני חייב לו לכ"ע הדין דהוי כזכי כדקיי"ל בסי' הנ"ל. וע"כ בנ"ד מיד שא"ל תן לאחותך שאני חייב לה לכל הדיעות הוי כזכי דהא נאמן ע"ע בתורת הודאת בע"ד ואינו יכול לומר משטה אני בך כמבואר בסי' קכ"ו סעי' י"ג גבי מעמד שלשתן דאינו יכול לומר משטה אני בך וכמש"כ הטור שם והובא בסמ"ע ס"ק ל"ו דהטעם הוא דמעמד שלשתן הוא כקנין. ובקנין אינו יכול לומר משטה אני וכש"כ בנתינה מידו ליד הזוכה דהא בנתינה מבואר בסי' פ"א סעי' ל' דאינו נאמן טעיתי ומשטה ע"ש והנה בנתן לא' מתנה וחזר בו תכ"ד שיטת הט"ז באה"ע סי' ל"ח דלא מצי לחזור בו אף תכ"ד. משום דדוקא בשארי קנינים יכול לחזור בו תכ"ד אבל בקנין משיכה דמסר החפץ לו. והוציא החפץ מרשותו לא מהני חזרתו תכ"ד ע"ש וכ"כ הגהות מיימוני והובא בבית יוסף לח"מ סי' קצ"ה והב"י ס"ל דלא כהגהות מיימוני בזה וכמש"כ שם הקצה"ח לדחות לדברי הט"ז ע"ש אבל הב"ש בסי' ל"ח ס"ק ב' הביא ג"כ לדברי הט"ז הנ"ל לדינא וכן המקנה בסי' כ"ח ובסי' ל"ח כתב כהט"ז הנ"ל לדינא וכ"כ המחנה אפרים בהלכות זכיי' ומתנה סי' י"א בסופו ע"ש: ומשיטת הרמב"ם בח"מ סי' רנ"ה דפסק דבהקדש אינו יכול לחזור בו תכ"ד וכ"כ התוס' במנחות (ד' פ"א ע"ב) ד"ה תודה כו' דהטעם הוא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא משמע דבמסירה להדיוט בפשיטות דאינו יכול לחזור בו תכ"ד ובעיקר הדברים הנ"ל יש להאריך בכ"ז הרבה ואכמ"ל והנה אם נימא כשיטת הסוברים הנ"ל דאינו יכול לחזור בו תכ"ד ממה שנמסר החפץ לחבירו בוודאי ה"ה אם אמר לא' לזכות עבור חבירו אינו יכול לחזור בו תכ"ד דמאי שנא דהא כיון דזכיי' מן דין שליחות או דהוי מן דין יד א"כ ה"ל כמו שנמסר החפץ לבעליהם דכיון דהוציא החפץ מרשותו ה"ל כמו דזכה חבירו בעצמו ע"י קנין משיכה דאינו חוזר תכ"ד לשיטת הפוסקים הנ"ל ולענ"ד נראה לומר בטעם הסוברין דאינו חוזר תכ"ד אחר קנין משיכה. דהא הקצה"ח בסי' רנ"ה כתב בשם הרמב"ם דהא דתכ"ד חוזר הטעם הוא משום דזהו כעין טעות. ע"כ כיון דאמרו דבנתינה מידק דייק כמבואר בח"מ סוף סי' פ"א ע"כ אינו נאמן לומר טעיתי בזה והדברים ארוכים ואכמ"ל

ד) ולפ"ז בוודאי אין חשש קידושין בנ"ד דהא כבר שייך המטבע לאחותה משום תן כזכי בפרט בחוב לדבריו דנאמן ע"ע מן דין אודיתא א"כ ה"ל כמו קידשה בגזל דאינה מקודשת וגם לא שייך לומר בזה דהוי לה למישדינהו. דהא י"ל דרצתה לקיים השליחות דא"ל תן ואני אתן ולמסור כ"ז לאחותה. וגם אף היכא דתבא אחותה בעצמה לפנינו ותודה שאין חייב לה כלל עכ"ז הא מבואר בחדושי הרשב"א לגיטין (ד' מ') גבי האומר כתבתי ונתתי לו כו' והובא בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ט' דבתרי הודאות דסתרי אהדדי אזלינן בתר המוחזק ולכן היכא דהזוכה תופסו בעד חבירו ה"ל כמו דתפסה אחותה בעצמה ע"כ אף דתבא אחותה ותכחיש להודאתו יכולה לחזור בה אחר זה ואין מוציאין מיד הזוכה עבורה. וכדמצינו כעין זה בגיטין (ד' ס"ג) גבי הולך אי הוי כזכי או לא ואי מספקא לרב אי הולך כזכי דמי אי לא והא איתמר הולך לפ' כו' אינו חוזר ומשני התם ספק ממונא לקולא כו' ופי' רש"י דהמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר הרי להדיא דבספק אי הולך כזכי או לא דמהני תפיסת הזוכה אף דלא בא ליד בעלים ממש ומוכח מזה דלא כמש"כ האו"ת והנתיבות בדיני תפיסה דבספיקא דדינא לא מהני תפיסת השליח משום דה"ל כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני ובאמת מסוגי' דגיטין הנ"ל מוכח להיפך ועיין מזה באה"ע סוף סי' ע"ז אך יש לחלק בין נידון דהתומים ונתיבות. ובין הא דגיטין משום די"ל דשאלה בגיטין דה"ל תפיסה ברשות דהא בא ליד הזוכה מדעת הבעלים ובתפיסה ברשות שאני כמבואר עכ"פ בנ"ד דהוי ג"כ תפיסה ברשות שבא ליד הזוכה מדעת הבעלים ומספקא לן אי מצי זכה עבור אחותה או לא וודאי דמהני תפיסת הבתולה בספק הודאות דסתרי אהדדי וכמו בתרי ותרי המכחישין וכמו בטענו חטין והודה בשעורין דמהני תפיסה. וכ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא משום דהא אחותה לא היתה שם בעת הקידושין להכחישו להמקדש בדבר החוב א"כ בוודאי יש לומר דלא רצתה לזורקו משום דבדעתה הי' להחזיק בעד אחותה דאינה יודעת האמת עם מי הוא: ענף ב

ה) וכש"כ לפמש"כ הנתיבות בסי' רצ"א ס"ק ג' דאם א' א"ל זכה בחפץ זה לפלוני נעשה הזוכה לשומר עבור חבירו כשחבירו אינו בכאן כמבואר בירושלמי שבועות ר"פ ארבעה שומרין ע"ש בנתיבות ובאמת לענ"ד נראה דזהו תלוי בהך תרי תירוצים בש"ס ביצה (דף מ'). והוא דאי' שם איתמר המפקיד פירות אצל חבירו רב א' כרגלי מי שהפקידו לו כו' ת"ש מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא"כ זכה להם מנותיהם מעיו"ט ואי אמרת כמי שהפקידו אצלו כי זכה להם ע"י אחר מאי הוי ופי' רש"י דהרי הופקדו בידו לאחר זכיי' וש"מ כרגלי המפקיד הן ומשני הש"ס ה"נ כיון שזכה ע"י אחר כמו שייחד לו קרן זויות דמי ואב"א זכה שאני עכ"ל הגמ' הרי להדיא דהתירוץ קמא דכמו שייחד לו קרן זויות דמי ס"ל דלא נעשה שומר כלל והתירוץ שני דזכה שאני הוא כפי' רש"י שכל עצמו לא עשה אלא להוציאו מרשותו ושביתתו ולהעמידו בשביתת שלהן ורשותן. אבל לולי זאת הי' דינו כשומר עבור הזוכה הרי דפליגי בזה הנך תרי לישני בהך דין של הנתיבות וראיתי בירושלמי סוף ביצה ה' ז' גבי הך פלוגתא דרב ושמואל הנ"ל דהקשו ג"כ מהמשנה דמי שזימן אצלו אורחים כו' ותירצו דכיון שזיכה להן מנותיהן לא כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הן ופי' המפרש דכוונת הירושלמי דכמי שייחד לו קרן זויות דמי ע"ש ובאמת לפי מה דאי' בירושלמי שבועות פ"ח ריש ה' א' וז"ל אמר ר' יוסי והוא שאמר ליתן מתנה לכל מי שירצה הוי בכלל לשמור ולא לחלק אבל אמר ליתן מתנה לפ' כיון ששמירתו עליו כמו שעליו הוא עכ"ל. הרי להדיא דשי' הירושלמי הוא דהזוכה נעשה שומר עליו: וע"כ לענ"ד דכוונת הירושלמי בביצה הוא כעין כוונת האב"ע דש"ס דילן בביצה דזכה שאני דכל עצמו לא עשה אלא להוציאו מרשות שביתתן וזה שאמרו כיון שזכה ע"י אחר לא כרגלי מי שהפקידו אצלו הוא דהא נתכווין להעמידו ברשות האורחים ולפ"ז לא יסתרו דברי הירושלמי להדדי וזולת זה יש לחלק ולומר דדוקא באמר תן לפ' וקיבל הזוכה ציוויו אז נעשה שומר שהרי קיבל עליו להוליכו וליתנו לפ' וכן מיירי הירושלמי שבועות בלשון תן לפ' אבל בלא אמר לי' רק לשון זכה לפ' י"ל דלא קבלו אלא לזכיי' לבד א"כ אף לתי' קמא דש"ס דילן ביצה י"ל דלא פליג על הך דינא של הירושלמי דשבועות הנ"ל ולפ"ז אתי שפיר אף לפי דברי המפרש בירושלמי ביצה הנ"ל ועיקר הדברים ארוכין ואכמ"ל

ו) ולפ"ז בנ"ד דא"ל תן לאחותך והשיבה תן ואני אתן בוודאי נעשית שומר עד שתמסור לאחותה. והוי כמו היכא דאתי לידה בתורת פקדון דהוי שתיקה לאחר מתן מעות דלאו כלום הוי לכ"ע וכ"ז הוא רק לרווחא דמילתא דבאמת אין אנו צריכין לזה משום דאף דנימא דלא נעשית