עין יצחק חלק א שכו

דאף בחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קידושין אינה מקודשת כיון דהזכיר מתחילה לשם פרעון. ואף דמצי לחזור מקודם דקיבלה עכ"ז ס"ל דדוקא אם לא היה הזכרת הפרעון כלל באותו מעמד אז אינה יכולה לומר על החוב שקלי כיון דלא היה שם הזכרת פרעון כלל: א"כ הוי זה כמו דברים שבלב או משום דכל הנשים רוצות בקידושין כמש"כ הרשב"א בחי' שם וכיון דלא היה שם זכר להחוב כלל באותו מעמד ע"כ מסתבר דקיבלה על הקידושין דאל"כ היה להגיד בפיה דמקבלת על הפרעון כיון דלא היה אז שם רמז להחוב משא"כ היכא דהיה באותו מעמד הזכרת החוב ע"כ יכולה לומר דידי שקלי על החוב ומה דשתקה משום דסמכה על מה דקאמר מתחילה דיתן לה על החוב ואף דחזר מקודם דהגיע לידה לא איכפת לה ולפי שיטה זו ה"ה בנ"ד דעיקר כוונתה מתחילה היתה רק על החוב וכן הוא אמר בפי' שקונה ממנה סכין והראה לה הגריוונע. ועיקר החוב נעשה אז באותו מעמד וודאי יכולה לומר דידי שקלי

ב) אלא בשיטת הרמב"ם והבה"ג הובאו שם בר"נ ורשב"א והה"מ דפירשו להך חזר ואמר דבש"ס דקאמר התקדשי לי בפרעון חוב זה. דמשמע מזה דהיכא דחזר בפי' ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך כו' דמקודשת אף דקיבלה בשתיקה ולפ"ז ה"ה בנ"ד י"ל דמקודשת כיון דחזר בפי' אלא באמת גם לשיטת הרמב"ם ובה"ג אין הדבר מוכרע דהוי מקודשת בוודאי די"ל דה"ה בחזר וא' לא לשם פרעון כו' ג"כ אינה מקודשת והא דנקטו כן זהו לרבותא דאף בא"ל כן מ"מ היכא דשדיך מקודשת: ובאמת גם הה"מ סיים בדין זה דדין זה צריך תלמוד. וכן הרשב"א והר"ן כתבו בלשון ואפשר כו' אליבי' דשיטת הרמב"ם. וכמש"כ בקצרה החלקת מחוקק סי' כ"ח ס"ק י' וכן הב"ש שם ס"ק י' וכיון דהוי זה בספק. א"כ יש בנ"ד ס"ס ספק דלמא לא שמעה כלל מחמת טרדת הא"י דבזה אף הרמ"א דסי' מ"ב סעי' ד' מודה וכן במה דאמרה דלא הבינה ואת"ל דאינה נאמנת אכתי ספק דלמא הלכה דאף דחזר וא' לא לשם פרעון אני נותן לך אינה מקודשת. וגם י"ל דדוקא היכא דהחוב הוא כבר ת"י הלוה אז אינה יכולה לומר על החוב קבלתי משום דהא הימניה המלוה להלוה כבר משא"כ היכא דלא בא לידו בתורת חוב אפשר דכ"ע מודו דא"מ אך לפי דברי הח"מ שם ס"ק ה' והב"ש שם ס"ק ז' לא משמע כן וקצרתי

ג) ועוד י"ל דהרמב"ם והמחבר מיירי בא"ל ה"א מקודשת לי מקודם שתטלנו כמבואר בסי' כ"ח סעי' ג' משא"כ בנ"ד דלא א"ל מקודם שקיבלה אלא תפס בידה והניח הגריוונע בידה והתחיל אז וא"ל הא"מ כו' י"ל דלא מיבעיא אם היה בע"כ ואף אם נתנה לו ידה מרצונה. מ"מ הא הושטות ידה לו היתה על סמך קבלת החוב ונתן לה הגריוונא וכשאמר לה תיבת מקודשת לא הי' אז מעשה קבלה ממנה רק ממילא היה מונח בידה מתחילה ובוודאי על תיבת הרי את שאמר נאמנת דלא היתה יודעת דזהו על קידושין וכיון דבעת דא"ל תיבת מקודשת לי לא היה אז מעשה קבלה ממנה רק ממילא היה מונח כבר בידה. א"כ עיקר חשש קידושין בזה אינו רק מחמת סברת רב הונא ברי' דרב יהושע בקידושין (דף י"ג) דכיון דלא קיבלה בתורת פקדון אם אי' דלא ניחה לה לישדינהו וידוע שיטת הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ג' דלא אמרינן סברא זו דלישדינהו אלא אם היה בתחילה ברצון על הקידושין או בשדיך ע"ש. וכן כתב האבני מלואים בסי' מ"ב ס"ק ב' בשם המוהרש"ך והמהר"ם פאדווא דס"ל כן א"כ בנ"ד דלא היו מדברים מתחילה כלל ענין ומה דנתרצתה לו על הושטת ידה זהו על קבלת החוב א"כ לא היה נטילה ממנה על הקידושין אלא אח"ז כשהיה כבר המטבע בידה שמעה לתיבת מקודשת שא"ל ואין מקום להחמיר רק מחמת אם אי' דלא ניחא לה לישדינהו. א"כ הא ז"א שייך היכא דלא היה שם זכר לקידושין כלל מעיקרא

ד) ואף לשיטת המהרי"ט דהובא שם דהוכיח מהש"ס דלא כסברא זו עכ"ז י"ל בנ"ד לא שייך כ"כ לומר דאיבעיא לה לישדינהו משום די"ל דיריאה דיהיה לו טענה להיות פטור עבור מחיר הסכין כדמצינו בכ"ד דמחלקינן בין להוציא ובין להפטר גבי השני נוח לי כו' בש"ך סי' קכ"ג ס"ק כ"ד ובסי' קנ"ג בט"ז סעי' ה' ובשארי דוכתי כעין זה וכיון דהוא מוחזק והיא צריכה להוציא ממנו וודאי דסברא נותנת לומר דלא שייך לומר דאיבעי' לה למישדינהו: די"ל דכיון דתצטרך להוציא ממנו חוששת דיטעון עלי' דלא היתה לה לזרוק וגם אפשר דיטעון ויכחישה או דיאמר דלשחוק עשה כן כדי שיפטור ולא ישלם המחיר הסכין. ובכה"ג כ"ע מודו דלא אמרינן איבעי לה למישדינהו: ויש להאריך בזה הסברא ועוד דהא הך סברא דאיבעי לה למישדינהו הוי פלוגתת רב הונא עם רב אחאי ולהלכה קיי"ל דמחמת זה הוי ספק מקודשת כמבואר בסי' כ"ח סעי' ה' א"כ יש בנ"ד שלשה ספיקות להקל ספק דלמא לא שמעה או דלא הבינה ואת"ל כו' אכתי ספק דלמא הלכה דאף בחזר וא"ל לא לשם פרעון אני נותנו כו' ג"כ אינה מקודשת בקיבלה בשתיקה ואת"ל דאין הדין כן אכתי ספק דלמא קיי"ל כרבא וכרב אחאי דס"ל דאטו נשי דינא גמירי דכ"ז הוי בכלל שתיקה לאחר מתן מעות דא"מ: ענף ב

ה) וכש"כ אם התחיל לומר ה"א מקודשת לי לאחר שהניח הגריוונע בידה ואף בתכ"ד ג"כ י"ל כסברת הט"ז באה"ע סי' ל"ח והובא שם בב"ש סי' ל"ח ס"ק ב' דאחר שמסר החפץ לרשות אחר לא מצי לחזור תכ"ד. וכ"כ המקנה בסי' כ"ח וסי' ל"ח והמחנה אפרים ה' זכיי' ומתנה סי' י"א בסופו א"כ לא מצי לחזור כלל אף בתכ"ד לאחר שנמסר הגריוונע לידה בתורת פרעון חוב וכן משמע לשון הברייתא דקידושין (דף י"ג) דאחר מתן מעות אף רצתה אינה מקודשת. ואף לשיטת הב"י בח"מ סי' קצ"ה והקצה"ח שם דס"ל דלא כהט"ז בזה ולדידהו י"ל דבתכ"ד הוי בכלל בשעת מתן מעות עכ"ז י"ל בזה דלא ידעה הדין האמת בזה כיון דיש בזה פלוגתת הפוסקים הללו וכעין שכתב הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק מ"ב דדוקא היכא דאיכא פלוגתא י"ל דטעה אף דלא קיי"ל כדיעה זו לדינא ע"ש וכן מצינו בתוס' בסנהדרין (דף נ"ג) ובב"מ (דף ט"ו ע"ב) ד"ה ונתן לה ובערכין (דף ל') תוס' ד"ה דלמא אינה מכורה כו' וכהנה רבות בש"ס דהיכא דאיכא פלוגתא אמרינן דטעי בזה וכעין הא דגיטין (דף נ"ה) דטעי בד"ר ירמי' וביבמות (דף כ"ט) רש"י ד"ה דערוה דר"ש כו' ובכ"ז כ"ע מודו דאמרינן אטו נשי דינא גמירי א"כ בכה"ג וודאי דא"מ דחוששת דלמא יהיה לו טענה להפטר א"ע מן החוב ויטעון דקים לי דלא מצי לחזור תכ"ד מן הפרעון חוב וע"כ לא זרקה להו וקצרתי בכ"ז

ו) ועוד נלע"ד יסוד להקל בנ"ד והוא כי לכאורה יש לעיין לפי מה דקיי"ל דאם לא אמר כנסי סלע זו שאני חייב לך אלא אמר כנסי סלע סתמא מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתי כמבואר בסי' כ"ח סעי' ג' בשם הר"נ. והטעם מבואר בחידושי הרשב"א לפ"ק דקידושין (דף י"ג) דעיקר הטעם בזה משום דכיון דכל הנשים רוצות להתקדש ע"כ תפסינן דמסתמא נתרצית בקידושין א"כ קשה מפני, מה בחטף סלע מידה וקידשה אינה מקודשת בדלא שדיך אמאי לא נימא מחמת הך סברא דכל הנשים רוצות בקידושין דמסתמא נתרצית בקידושין וכמו בשדיך דאמרינן דמחלה לו וצריך לשלם גזילותיו כמבואר שם סעי' ב' בשם הר"נ