עין יצחק חלק א שכג

כל קדושין דנולד ספק בהו דבכה"ג לא חיישינן לקול דלא החמירו בכה"ג לחוש לקלא

ג) ועוד נלע"ד סברא אחרת להקל אף אם הוי ספק אם זרקה תכ"ד או לא דכיון דחזינן דבעת שנתן הקידושין לידה לא נתרצית אז רק כיון דחזינן דלא ניערה הקידושין מוכח מזה דנתרצית לבסוף ע"כ בעינן דוקא שיהיה ידוע בוודאי דלא ניערה כו' אבל כ"ז שאנו מסופקים אם זרקה תכ"ד או לא אז אין לנו לחוש לחזרה בתוך אותו מעמד דכיון דחזינן דמתחילה לא נתרצית ע"כ אוקמינן אחזקה דעומדת בדעתה כבראשונה ומסתמא זרקה תכ"ד כדקיי"ל בכמה דוכתי דחזרה הוי טענה גרוע לומר דהיה השתנות בדעתה באותו המעמד ולכן כ"ז שלא נתברר דהיה הזריקה לאחר כדי דיבור לא חיישינן ויש להאריך בזה הרבה

ד) ולכן לא מבעיא אם לא היה קול שיש בו ממש כמבואר באה"ע בסי' מ"ו וודאי דאין להחמיר בנ"ד ואף שהיה בו ממש מ"מ כיון דנולד ספק אם היה הזריקה בתכ"ד לא חיישינן בכה"ג לקול וגם יש לצרף סברת המהרי"ט ח"א סי' קל"ח שכתב דהיכא שלא גילתה דעתה שרצונה להתקדש לו שלא תחת החופה ושלא בפני עשרה רק כאחת הנבלות דלא חיישינן בכה"ג להקידושין אך לפי מש"כ כת"ר דבנ"ד לא שייך סברת המהרי"ט. ע"כ לענ"ד הדין כן אם לא היה ממש בהקול אז לא חיישינן להקדושין כיון שאומרת שלא נתרצתה להנשא לו מעולם אכן אם יש ממש בהך קול אז הדין כן אם יש ספק אם היה הזריקה בתכ"ד להקידושין אז יש להקל ואם יבורר מן פי העדים שאין שום מקום ספק בזה אלא היה בוודאי לאחר תכ"ד של הסרת ידו מן ידה אז אין להקל לפ"ז

ה) ויפה כתב כת"ר להקל בנ"ד ע"פ מה שי"ל כיון שלא ראו הנתינת הטבעת לידה א"כ אפשר לומר שנתן לה במתנה בעת שיצאו מהחנות על איזה מינוטין כפי שכתב שהיה לו גב"ע ע"ז אך לא ביאר היטב אימת היה היציאה שלהם לחוץ כי בנוסח הגב"ע לא נכתב מזה ועיקר סברתו כ"כ המקנה בק"א ה' קידושין סי' מ"ב סעי' ד' בד"ה וצריכים העדים לראות הנתינה ממש כו' שכתב על דברי הב"ש דאין כאן פלוגתא דהרשב"א מיירי בענין שיש להסתפק שנתן לה במתנה ואף ששמעו שא"ל תתקדש לי בזה אולי חוזר בו ונתן במתנה כו' ולכן אם יש מקום להסתפק בנ"ד דשמא נתן הטבעת במתנה לה בעת שיצאו לחוץ מקודם או במכירה: ויותר טוב לומר ולמתלי במכירה משום דבחשש מתנה הא קיי"ל דמתנה היא טענה גרוע ומה"ט אינו נאמן כל בע"ח לומר מחלת לי וכה"ג רק ע"י מיגו כמבואר בכמה דוכתי. ע"כ אם יש מקום לומר כן בנ"ד יש להקל כיון דלא הי' ידיעה וראי' וכן אם יש מקום לידת ספק שמא הי' הזריקה בתכ"ד מן הסרת ידו מן ידה ג"כ יש להקל אף זולת הטעם של המתנה והמכירה וכש"כ אם לא הוחזק הקול אם יש בו ממש עפ"י הפרטי דינים הנאמרים בסי' מ"ו ובסי' י"א דוודאי לא חיישינן בנ"ד ולכן כיון שהבתולה אומרת שלא נתרצית מעולם להתקדש לו דנאמנת ע"פ כל מה שנתבאר. ולכן יש להקל לפ"ז בכה"ג ויראה לחקור היטב אחר כל הנאמר למעלה ואם יהיה כן לפי ראות עיניו דעתי מסכמת להקל ע"פ פרטי האופנים הללו: סימן נד

נשאלתי ע"ד עובדא שקרה במחנם כי בליעל א' קידש בתולה א' במטבע בפני עדים ואמר לה האמ"ל בטבעת זו והעדים שחקו ואמרו לו דכיון דאמר בטבעת זו ולא במטבע אין שום ממש בהקידושין וגם הבתולה שחקה אז ומתחלה נתקבל עדותם שלא בפני הבתולה והמקדש ואח"ז קבלו העדות בפני הבתולה והמקדש ושינו מן דבריהם הראשונים כי העידו אז בפניהם אשר המעות נמסרו מקודם להבתולה שתלך לקנות שכר עבורם ואחר שמסר המעות לידה אז אמר האמ"ל בטבעת זו וגם המקדש אומר כהיום שכוונתו הי' לשחוק והיתול ונותן טעם והוכחה לדבריו דלכן אמר בטבעת זו ולא במטבע כדי שלא יהי' ממש בהקידושין רק לשחוק בעלמא והבתולה אומרת שלא הבינה כלל למה שאמר לה כן הוא קוטב העובדא וביקשו ממני לחוות דעתי בזה

א) תשובה בקצרה והוא דהא אומרים שניהם שכוונתם היו לשחוק והיתול: והוכחה לזה מן מה שאמר בטבעת זו ובאמת הא קידשה במטבע. ואף דהרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ז כתב להחמיר בכעין זה מ"מ הא בתשובת שב יעקב סי' כ' כתב עליו דזהו אם שניהם רוצים בהקידושין אבל היכא דאומרים דכוונתם היו להיתול ואמר טבעת על חפץ הוא מעשה מוכיח על דברים שבלב דהי' להיתול ושחוק ואין ת"י כעת הרשב"א והשב יעקב והובא בקצרה בפתחי תשובה סי' כ"ז ס"ק ג'. ואף דהשב, יעקב לא כתב זה ולסמוך ע"ז רק בצירוף היתירים אחרים מ"מ הא עיקר החומרא בזה אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב בתשובת מיימוני להלכות אישות והובא בקצרה בסי' מ"ב סעי' א' בהגהת רמ"א שכתב דאין הולכין בקידושין אחר אומדנות והוכחות וכו' ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ד' דזהו משום חומרא דא"א וזה אינו רק מדרבנן וכמש"כ החתם סופר בסוף סי' פ"ה ע"כ בנ"ד אף אם נחמיר אין זה רק מדרבנן

ב) ולפ"ז יש להקל בנ"ד דהא בהגב"ע השני' דהי' בפני הבתולה והמקדש אמרו העדים דמסר המעות לה על קניית שכר ואחר דהי' המטבע בידה קידשה במטבע זו א"כ ממילא אין חשש בהקידושין דהא הוי לאחר מתן מעות ולאו כלום היא ואף דמתחילה בעת שהעידו שלא בפניהם לא אמרו כן מ"מ הא דעת הרמ"א בתשובה סי' י"ב דבעדי קידושין שנתקבל שלא בפני הבע"ד אין בהם ממש ואף דיש חולקים וס"ל לחוש אף בהעידו על הקידושין שלא בפניהם וע"כ כתב רע"א בתשובה סי' צ"ד בסופו דזה הוי ספק בדינא אם מהני העדי קידושין שלא בפניהם או לא. וכיון דנתבאר דרד הוי רק חשש קידושין דרבנן. ע"כ ממילא דיינינן להיתירא ע"פ הכלל דספק בדרבנן להקל וגם יש לצרף לסניף להיתירא מה שאומרת הבתולה דלא הבינה למה שאמר לה וע"כ דעתי להיתירא ומותרת להנשא לכל מי שתרצה ובלא חשש כלל: סימן נה

נשאלתי ע"ד מה שקידש בערמה בתולה א' אחר שנתבטל קישורי התנאים שהי' ביניהם מקודם ולקח ידה בחזקה ואמר לה האמ"ל כו' ואתם עדי ומיד זרקה הקידושין ואמרה בפי' אז בייא אונז גייט דאס ניט אן כ"ז הוא הקיצור מהגב"ע שלהם

א) הנה לדעתי אין חשש בהקידושין הלז. כיון דלא נתרצתה מעולם להתקדש לו וכמבואר בסי' כ"ח סעי' ד' ברמ"א דאם זרק לה הקידושין שתיקה לא כלום היא הואיל ולא נתרצית לקדושי לי' אף בלא ניערה הקידושין וכמש"כ שם הב"ש ס"ק י"ב וכ"כ הב"ש סי' למ"ד ס"ק י"א: וכ"כ בתשובת מהר"ם פאדווא סי' כ"ד והובא באבני מלואים סי' מ"ב ס"ק ב'. א"כ בנ"ד דלקח ידה בחזקה כו' וכעין המבואר בסי' מ"ב סעי' א' בהג"ה ובב"ש שם ס"ק ג'.