עין יצחק חלק א שכב

לי' בחזקת מרא קמא וגם להסברא דכאן נמצא כאן היה. כיון דנמצא עכשיו ברשותה ואף להמרדכי דחולק על הרשב"א הא בעי שיהיה דבר המוכיח ובנ"ד לא הוי ידיעה ולא ראיי' ע"כ לכ"ע אין חשש קידושין כלל בנ"ד ופשוט

ו) וראיתי לכת"ר דכתב לדון עוד להיתירא בנ"ד דהא נתברר שהטבעת קנה אבי הבתולה בעדה בערב פסח העבר וכיון דבתו היא סמוכה על שולחנו א"כ אין לה יד לזכות בהטבעת לכן הוי זה כמו קידשה בגזל דאחרים דאינה מקודשת. והעיר בזה כת"ר דתלוי נ"ד בהך פלוגתא דאו"ח סי' שס"ו סעי' י' דיש אומרים דאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים ע"ש ולהך דיעה אין לה יד לזכות במתנת אביה לה והאריך בזה ולענ"ד נראה דלכ"ע יש לה יד לזכות בהמתנה שנותן לה אביה כדמצינו בב"ב (דף נ"א) דהנותן מתנה לאשתו קנתה הרי דאף דס"ל להך דיעה דאשה ג"כ אין לה יד לזכות עבור אחרים מבעלה אפ"ה יש לה יד לזכות לעצמה במתנה שנותן לה בעלה וכמש"כ הר"נ בנדרים (דף פ"ח ע"ב) ד"ה מודה ר"מ לענין שיתוף כו' לחלק בזה וכ"כ בפי' הרא"ש לנדרים והתוס' לנדרים שם. ועיין בתוס' קידושין (דף כ"ד) בד"ה ור' אלעזר כו' א"כ ה"ה במתנת האב לבתו י"ל דזכתה לעצמה לכ"ע ומה שהעיר בזה כת"ר מן דברי התוס' לב"ב (דף נ"א ע"ב) ד"ה במתנה קנתה כו' שכתבו דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה כו' וה"ה במתנת האב לבתו. ז"א דדוקא בזכות הבעל שיש לו בנכסי אשתו שאינה יכולה למכור ואם מכרה ונתנה מוציא מן הלקוחות מצד תקנת אושא וגם במתנת הבעל לאשתו שייך תקנת אושא וכמש"כ התוס' בכתובות (דף נ') ד"ה הבעל מוציא כו' וע"כ שפיר כתבו דאדעתא שתמכור ותתן לא יהיב הבעל לאשתו כיון דיש לו זכות ע"פ תקחז"ל שאינה יכולה למכור משא"כ באב לבתו דלא שייך התם תקנת אושא ע"כ לא שייך לדון כן

ז) אך ביותר נראה לענ"ד לומר ולדון בזה ע"פ הא דח"מ סי' צ"ז סעי' כ"ה דאין הבע"ח גובה מכסות אשתו ובניו של לוה שלקחן לשמן כו' בד"א בבגדי חול אבל בגדי שבת ומועד גובה ויש חולקים ואצ"ל אם היה טבעות וכלי זהב וכסף שהכל לבע"ח ומוציאין אף ממוחזקות של אשתו ובניו משום דברור לנו דבגדי שבת או טבעת וכיוצא בו דאין מקנה לאשתו וכן לבניו ומקור לזה הוא מן הירושלמי דקידושין פ"א סוף ה' ד' שמבואר שם החילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ורגל וכן הנך בולסייא וזהו מראות של זכוכית כמבואר שם. והך יש חולקים הוא משום דמחלקים בין אחים דהתם להך דבעל לאשתו ולבניו כמבואר הכל בהראשונים. אכן הנך יש חולקים דפליגי זהו רק בבגדי שבת ומועד אבל בתכשיטים כ"ע מודו דגובה בע"ח וכמש"כ הסמ"ע שם בס"ק ס"ב בשם הריב"ש והשו"ע ס"ל כוותי'. וראי' לדברי הסמ"ע הנ"ל מן אה"ע סי' צ' סעי' ט"ו דכתב המחבר שם לחלק בין בגדי שבת לתכשיטים וזהו בשם המהרי"ק כמש"כ הב"ש שם וביאור הגר"א זצ"ל בס"ק נ"א דהנך יש חולקים דח"מ סי' צ"ז קאי רק ארישא דוקא הרי דדעת השו"ע לדינא דתכשיטים שקנה עבור אשתו ובניו מוציא הבע"ח מן אשתו ובניו דהא שם בח"מ בסעי' כ"ה אמרו על כסות אשתו ובניו וכן מה דאמר שם בסעי' כ"ו דקאי על אלעיל מיני' על אשתו ובניו ומשמע דאף אם אשתו ובניו הם מוחזקים בהתכשיטים גובה מהם הבע"ח. ולא מספקינן כלל לומר דילמא הקנה להם את התכשיטין. אלא מוקמינן להו בחזקת מ"ק ומוציאין מהם ואם היה רק רובא בזה. הא אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מן המוחזק וע"כ מוכח דאין לנו שום חשש ספק כלל בזה. וע"כ ברור לנו לדינא לסמוך גם בחשש קידושין דנ"ד דאין לנו שום חשש כלל בזה וכיון דהבע"ח יכול להוציא בזה מיד בתו ע"כ אין לה כח וזכות ליתן במתנה להך טבעת לאחר שקידשה בהטבעת והוי כמו קידשה בדבר שאינו שלו ואינה מקודשת כלל וזהו יסוד ברור לדינא להיתירא בנ"ד אם הי' העדים רואים הנתינה לידה וע"כ נתבאר הרבה טעמים בנ"ד דאין לנו לחוש כלל ומותרת הבתולה להנשא בלא חשש כלל וכדברי כת"ר דהסכים להיתירא: סימן נג

נשאלתי באחד שקידש בתולה בחזקה שהחזיק בידה לפני עדים ואמר האמ"ל ובעת שאמר לה האמ"ל לא ראו אז נתינת הטבעת לידה ומקודם ראו הטבעת יוצא מת"י המקדש ואח"ז ראו שזרקה הטבעת לארץ והקול יצא בעיר שהבתולה נתרצית כבר להנשא לו וכן טוען המקדש אבל הבתולה מכחשתו ואומרת שלא נתרצית מעולם להנשא לו וגם שמעו העדים בעת שלקח ידה אמרה לו גייא באווע זיך ניט וגם היה לו גב"ע שמקודם שא"ל האמ"ל יצאו מהחנות על איזה מינוטין והאריך כת"ר בדברי הרמ"א דסי' מ"ב סעי' א' במה שהקשו האחרונים על הרמ"א שכתב באמרה תחילה קדשיני וזרק קידושין לתוך חיקה כו' וניערה תכ"ד דהוי מקודשת ואח"ז כתב הרמ"א לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה ולא זרקה הקידושין כו' דמשמע דאם זרקה לא הוי מקודשת

א) ולענ"ד נראה פשט דברי הרמ"א כן דהיכא דזרק לחיקה דאז אין הוכחה מן האשה שלא נתרצית על הקידושין בזה אמרינן כיון דאמרה תחילה קדשני דאף שזרקה מקודשת דהא בקידושין לא מהני חזרה אף בתכ"ד אבל היכא דמוכח בעת נתינת הקידושין שלא נתרצית להקידושין דהא הוכרח בחוזק יד לנצחה ולתת לה הקידושין בזה אמרינן דאם זרקה הקידושין א"מ אבל אם לא זרקה מוכח דנתרצית בהקידושין דאם לא כן ה"ל לזרוק. והא דמבואר בסי' כ"ח סעי' ד' ובסי' ל' סעי' ו' בזרק לה הקידושין לחיקה אף בלא ניערה לא הוי קידושין שאני התם דלא נתרצית מעולם לקידושין ע"כ לא ה"ל לזרוק משום די"ל דסמכה על מה דלא נתרצית מעולם. אבל היכא דהיה כבר רצוי ממנה על הקידושין אף דלקח ידה בחזקה מ"מ ה"ל לזרוק כדי לגלות דעתה דלא נתרצית על הקידושין וכיון דלא ניערה זהו הוכחה דנתרצית כעת לדעתה הראשונה ואתי שפיר כוונת הרמ"א

ב) ולפ"ז בנ"ד אף דנימא דהאמת הוא כפי אמירת המקדש וכפי הקול שיצא שהבטיחה לו להנשא לו מכבר מ"מ כיון שקידשה בחוזק יד ואמרה לו גייא באווע זיך ניט א"כ זה דומה למש"כ הרמ"א לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה דדוקא בלא זרקה הקידושין מקודשת אבל בזרקה א"מ א"כ בנ"ד דהעדים מעידים דאחר שהסיר ידו מן ידה לקחה הטבעת והשליכתו לארץ ה"ל כמו ניערה דא"מ אכן לא נתבאר היטב בהגב"ע אם היה זריקתה בתכ"ד מן הסרת ידו מן ידה או לא. דזה ברור דאף אם זרקה א"מ דז"א רק אם זרקה בתכ"ד וגם קשה זה לברר מן העדים שיגידו היטב ויעיינו אז על השיעור תכ"ד אך אם נולד ספק להעדים אם היה זריקתה בתכ"ד או לא ג"כ יש להקל כיון דהבתולה מכחישתו ואומרת שלא נתרצית להנשא לו מעולם. א"כ לפי דברי' אף דלא זרקה הקידושין ג"כ אינה מקודשת. אלא דעיקר מקום מה שיש להחמיר בנ"ד הוא לפי מה דמבואר בסי' מ"ו דחיישינן לקול בקידושין ואף דנימא דהי' קול שיש בו ממש כעין המבואר שם סעי' ב' וברמ"א. מ"מ הא מבואר שם סעי' ג' ביצא קול על קדושי ספק דבכה"ג לא חשו לקול וכמבואר בגיטין (דף פ"ט) א"כ ה"ה בנ"ד אף לפי הקול שיצא שנתרצית הבתולה מכבר להנשא לו מ"מ אם היה הזריקה בתכ"ד אין ממש בהקידושין ע"כ אף דנולד לנו ספק ע"י העדים אם היה הזריקה בתכ"ד או לא ה"ל כמו