עין יצחק חלק א שטז

מבואר בחידושי הרשב"א לקידושין (דף י"ג) דכיון דלשם קידושין יהיב לה ושתקה חזקה למאי דקאמר שקלה כו' ע"ש ברשב"א וע"כ אתי שפיר פסק הגר"א זצ"ל שכתב דהיכא דתבעה אותו ע"ד החוב לא בעינן זרקה משום דבזה לא שייך לומר מדשתקה כו' דהא י"ל דלכן שתקה משום דסמכה על דיבורה הראשון דתבעה אותו להחוב וע"כ שתקה. לכן מסתברים כדברי הגר"א הנ"ל ואין ממש בהקידושין דנ"ד כלל אך אם נימא דידעה הדין של הב"ח וסברה כהב"ח דבכה"ג ג"כ שייך לדון לסתם הלואה ל' יום א"כ אז יש לנו הוכחה מדקיבלה להמטבע בעת שאמר לה ה' מקודשת לי דמסתמא נתרצתה לזה. אבל כיון די"ל דסברה לומר דלא שייך בכה"ג לדון לסתם הלואה ל' יום ובפרט דיש לומר כן לפי האמת כנ"ל א"כ ממילא אין לנו הוכחה ברורה להוציאה מחזקת פנוי' לכן יש לנו מקום להקל לפי שיטת הגר"א זצ"ל דלא בעינן זרקה בכה"ג דנ"ד

ו) ועוד נלע"ד לומר דאף לשיטת הב"ש דס"ל בכה"ג דנ"ד דבעינן דוקא זרקה. עכ"ז י"ל דבנ"ד יש להקל אף להב"ש והוא דהא בנ"ד דהא אמר לה שיש לו מטבע שני קאפ' ורוצה א' קאפ' רעסטא ולאחר שקבל ממנה א' קאפ' נתן לה מטבע שני קאפ' וא"ל ה"א כו' א"כ דומה זה להא דאמרו בכנסי סלע שאני חייב לך והרי את מקודשת דכיון דאמר לה כנסי סלע כו' אינה מקודשת משום דדוקא בלא הזכיר לה החוב כלל אז שפיר מוכיחין מדשתקה מסתמא נתרצית להתקדש לו וכמש"כ הרשב"א בחי' שם. אבל היכא דאמר כנסי סלע שאני חייב לך והתקדשי לי בו אינה מקודשת דאף דשתקה מ"מ י"ל דכיון דהזכיר לה החוב עכ"פ ע"כ שתקה ואף דאמר בפי' והתקדשי לי בו דנותן לה עבור החוב והקידושין ביחד מ"מ י"ל דסמכה על דיבורו לחצאין דלמה שהזכיר את החוב נתרצית ועל מה שאמר לקידושין לא נתרצית וה"ה י"ל בנ"ד דנתן לה מטבע שני קאפ' חציו עבור הרעסטא שקיבל ממנה כעת. ואמר לה מקודם שנתן לה שתתן לו א' קאפ' רעסטא: ויתן לה שני קאפ'. א"כ בחצי המטבע שנתן לה דומה כאמר לה בפירוש כנסי חצי המטבע עבור הרעסטא שקיבל ממנה כעת וחצי השנית עבור הקידושין א"כ י"ל דהא דשתקה משום דקיבלה המטבע עבור חוב הרעסטא כפי שנתן לה עבור חוב הרעסטא וכפי שאמר לה תיכף מקודם שקיבל ממנה הרעסטא סמוך ממש לנתינתו לידה ועל מה דאמר לה ה"א מקודשת לי בחצי המטבע השנית לא נתרצית וזה דומה ממש להא דאמר לה כנסי סלע שאני חייב לך והתקדשי לי בו וכנ"ל וע"כ י"ל דבכה"ג מותרת להנשא לכ"ע ואין בזה חשש קידושין

ז) והנה ראיתי בתשובת הרשב"א סי' אלף רכ"ז גבי הא דאמר לה הלוני דינר על משכון זה כו' דהובא ברמ"א לאה"ע סי' כ"ח סעי' ג' ובח"מ ס"ק י"א ע"ש שכתב באמצע התשובה בזה"ל ואפי' את"ל על משכון נמי נתן מ"מ אם שוה פרוטה יותר למשכון ולקידושין נותן ורשאי דשלו הוא ואין לאשה במשכון הזה כלום כו' עכ"ל. הרי דמשמע לכאורה מן הרשב"א דלא כמש"כ דהא לפי מה שכתבתי לדון דהיכא דא"ל כנסי מטבע זו חציו על החוב וחציו על הקידושין דאינה מקודשת משום דיכולה לומר דכוונתה היה לקבל עבור החוב להחצי מטבע ונקטה דבור אחד משני דיבורים שהיה מדבר לה א"כ לפ"ז ה"ה אף במשכון ששוה פרוטה יותר מן החוב שאמר לה קבלי למשכון והמותר לקידושין ג"כ הדין נותן שאינה מקודשת ואפ"ה כתב הרשב"א שהיא מקודשת בכה"ג וזהו לכאורה דלא כמש"כ ועכ"ז נראה לי דהעיקר כמש"כ ומן הרשב"א אינו התירה לדברי. דהא הרשב"א מסיים שם הטעם דרשאי דשלו הוא ואין לאשה במשכון הזה כלום כו' א"כ שאני התם דגוף המשכון הוא שלו דלא קנתה לו מקודם דמשכה וע"כ אינו דומה לכנסי סלע שאני חייב לך דאינה מקודשת דשם עכ"פ מהני תפיסתה וכמש"כ לעיל לבאר דברי הרשב"א ע"כ שפיר יכולה לומר דנקטה לדיבור אחד מדבריו ואף שאינו מסכים אלא לקידושין ג"כ מ"מ כיון שהזכיר לה עכ"פ את החוב ע"כ ממילא יכולה לתפוס המעות אף בלא רצונו כנ"ל משא"כ במשכון שהוא חפץ דאינה יכולה לתפוס בע"כ ולא מהני תפיסתה בלא דעתו ע"כ כיון שאומר בפירוש שנותנו לה למשכון והמותר לקידושין א"כ אם אינה מתרצית להתקדש לו אז אינה יכולה לתפוס להמשכון שלא מרצונו כיון שלא הסכים להמשכון רק באופן שתקבל המותר לקידושין ע"כ בוודאי נתרצית להתקדש לו כן יש לחלק וע"כ שפיר כתבתי דבנ"ד שנתן לה חציו עבור חוב הרעסטא שקיבל ממנה וחציו על הקידושין דאינה מקודשת לדברי הכל: וכוונתה היה להציל את חוב הרעסטא שנתנה לו ע"מ להשתלם מיד ולא בתורת חוב

ח) וגם י"ל לסניף דכיון דאמרה מיד שקיבלה הקידושין דאס איז דאך ניט קיין זילבערנע מטבע ע"כ הוי זה אמתלא טובה על מה ששתקה בעת שנתן לה המטבע דהא עיקר הטעם הוא כמש"כ הרשב"א בחי' לקידושין דמדשתקה מסתמא נתרצית להקידושין אבל בנ"ד דהשיבה כן חזינן דטעתה וסברה לומר כיון דאינו מטבע של כסף ע"כ אינה יכולה להתקדש במטבע נחושת ולכן שתקה משום דסמכה ע"ז האמתלא דטעתה וסברה כן ואטו כולי נשי דינא גמירי ולא איכפת לה כלל בזה וע"כ סמכה ושתקה ובפרט דחזינן בפירוש דטענה דטעתה כן. ע"כ יש לצרף זה לסניף דאינה מקודשת מה"ט לד"ה ובפרט דמסתברים דברי ההגר"א זצ"ל דהיכא דתבעה ממנו החוב מתחילה אם אף דשתקה בעת קבלת המטבע אפ"ה אינה מקודשת משום די"ל דהא דשתקה זהו משום דסמכה על דיבורה הראשון וגילתה בדעתה שרצונה לתבוע ממנו החוב וכמו דאמרינן בכמה דוכתי דכל העושה ע"ד הראשונה עושה ויש לי הרבה להאריך עוד בכ"ז אך אין בכחי כעת להאריך יותר

ט) והעיקר הוא מה שיש להקל בנ"ד כיון דהמקדש אומר שהיה כוונתו לשחוק והיתול וגם אמר שסיים בטבעת זו ועיין בסי' כ"ז בפ"ת ס"ק ג' בשם שב יעקב דכה"ג הוי אומדנא שהי' לשחוק והיתול: ובנ"ד יש לנו אומדנא דמוכחא שהי' כוונתו לשחוק והיתול כיון דיש לו אשה ובנים ואף שבתשובת חכם צבי סי' קל"ה כתב דאף דיש לו אשה ובנים אין זהו אומדנא ברורה כו': מ"מ נלע"ד להוכיח דזה הוי אומדנא ברורה דהא באה"ע סי' מ"ה סעי' א' גבי חשש סבלונות דכתב הרמ"א שם דהיכא שיש למיחש שעשה איסור כו' וכתב הב"ש שם ס"ק ט"ו דה"ה אם נשא אשה מוכח דלא קידש את זו דאל"כ היה עובר על חר"ג כו' הרי דמה שיש לו אשה זהו הוכחה ברורה ומקילינן עפ"ז במקום חשש דסבלונות

י) ואף דסבלונות הם אינם רק חשש ספק קידושין אפ"ה הא חזינן דהחמירו בחשש דסבלונות אף לפי' רש"י גם במיעוט מקדשי והדר מסבלי וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ד' בשם הרמ"ה והמהרשדים ע"ש ואפ"ה הקילו במקום אומדנא זו. א"כ עכ"פ מוכח דהיכא דיש לו אשה דלא חיישינן שמא קידשה דא"כ היה עובר על חר"ג ואף דשם כתבו אם נשא אשה אח"כ כו' מ"מ מוכח דה"ה בנשא אשה מקודם ג"כ דיינינן כן ואזלינן בתר טעמא ואדרבה זה עדיף ביותר וקצרתי ועיין באבני מלואים סי' מ"ה ס"ק י' ובבית מאיר שם וכיון דמצינו דסמכינן ע"ז האומדנא בחשש סבלונות אף דהחמירו גם בחשש סבלונות לחוש למיעוטא בע"כ מוכח דזה הסברא עדיפא ביותר ע"כ אף דנימא דבקידושין ניחוש אף במקום אומדנא זו ונחלק בין קידושין לסבלונות עכ"ז הא זה אינו רק מדרבנן וכמו שכתב החתם סופר סי' פ"ה בשם תשובת מיימוני ה' אישות סי' א' דבמקום אומדנא ברורה אין לנו להחמיר רק