עין יצחק חלק א שיב

היכא דלפי האמתלא שלה היתה צריכה לומר דנתקדשה לו וגם מה שלא אמרה כן בפני ב"ד או בעדים ע"פ אמירת אתם עידי א"כ ה"ה בנ"ד ועוד נלע"ד להקל מטעם אחר דהא עיקר סברת הר"נ הוא משום שאינה יכולה לחוב לו ולהפקיע א"ע ממנו כמבואר זה בהר"נ וברמ"א שם. א"כ בנ"ד דברח ממנה וגנב את כל חפצי' הרי נראה דאינו חפץ בה כלל ואין זה מקרי לחובתו אדרבה הא ניכר דזהו זכותו מה שמפקעת א"ע ממנו בפרט דיש לו אשה ע"כ הי' מקום לומר ולהקל בנ"ד

ב) אך עדיין יש מקום להחמיר בנ"ד ע"פ המבואר בשו"ת חוט השני סי' י"ז והובא בפתחי תשובה לאה"ע סי' ו' ס"ק א' דהיכא דהאמתלא הוא שעושה איסור לאו כל כמיני' לומר שעשה איסור ע"ש א"כ ה"ה בנ"ד כיון שאומרת ע"י האמתלא דנבעלת לו באיסור ע"כ אינה נאמנת. וגם י"ל בכה"ג דאין אדם משים א"ע רשע וע"כ א"נ על אמתלא זו אכן מצאתי בשו"ת פני יהושע ח"א ח' אה"ע סי' א' שכתב להדיא דנאמנת באמתלא זו ולומר דמה שאמרה מתחילה נתקדשתי לו. זה היה מפני הבושה לומר שנתעברה ממנו בזנות וע"כ אמרה כי נתקדשה לו והאריך שם לבאר זה הרי דנקט לי' הפני יהושע בפשיטות דכה"ג הוי אמתלא מעליא ודברי הפני יהושע בכל השקלא וטריא שם נעלם מן האחרונים ויש להסביר דלא שייך בזה הך דאין אדם משים א"ע רשע דהא כתבו התוס' בב"מ (דף ג' ע"ב) בסה"ד מה אם ירצה לומר כו' דהיכא די"ל דאומר כן לטובתו דלא יבא מכשול איסור על ידו היינו שלא יביא חולין בעזרה דכה"ג נאמן ועיין מזה בסדרי טהרה סי' קפ"ה ס"ק ב' מזה ולפ"ז י"ל דהא בנידון הפ"י מיירי התם בניסת כבר האשה לאחד ועכשיו דנין לאוסרה ע"פ מה שאמרה מתחילה קודם שניסת לו דנתקדשה לאחר וע"ז שפיר כתב הפני יהושע שם די"ל הך אמתלא דאמרה אז כן מחמת הבושה ואף שלדבריה עשתה איסור דבעילת זנות עכ"ז י"ל דכוונתה עכשיו לאוקמי על הדין דלדבריה דאומרת עכשיו א"כ ניסת להשני בהיתר והיא משועבדת להשני כדין אשה לבעלה על כל עניני אישות וע"כ אומרת האמת לפי דברי' כעת כדי שתוכל לקיים כל החיובים שמוטל עלי' לעשות לבעלה וכפי הד"ת ע"כ לא שייך בזה הך כללא דא"א משים א"ע רשע ואף דיש לחלק דשאני בנידון הא דב"מ דיהי' איסור חולין בעזרה ע"י בקום ועשה משא"כ התם בנידון הפנ"י דע"י שב ואל תעשה יהיה מה שלא תוכל לקיים החיובים שמוטל עליה לעשות לבעלה עכ"ז י"ל דלא ס"ל להפ"י חילוק הלז משום דאזלינן בתר טעמא דהא עכ"פ מצוה קא משתדלת לעשות דעי"ז תקיים החיובים שיש לבעלה עליה ע"פ דין לפי דברי' עכשיו

ג) וכעין זה אפשר לדון גם בנ"ד אף דעדיין לא ניסת לשום אדם. ע"פ סברא אחרת דהא לכמה פוסקים ס"ל דאשה מצווית על שבת יצרה ומוכרין ס"ת בשביל להשיא יתומות כמבואר במג"א סי' קנ"ג ס"ק ט' בשם הר"מ אלשקר ובאה"ע סי' א' בב"ש ס"ק ב' בשם הרד"ך א"כ אף כ"ז דלא נישאת י"ל דכיון דלא קיימה עדיין מצוה דלשבת יצרה ע"כ י"ל דלפי דבריה דלא ניסת לעולם לשום בעל א"כ עדיין היא פנויה ומצווית להשתדל להנשא לאיש כדי שתקיים מצות דשבת יצרה ואף שיש לה בן מ"מ כיון דאין לה בת דכמו דלענין פריה ורבי' בעינן בן ובת ה"ה לענין שבת יצרה דהא יש דיעה דס"ל דאפילו יש לו בנים ימכור ס"ת בשביל לישא אשה בת בנים כמבואר באה"ע סי' א' סעי' ח' בשם י"א דעיקרו הוא בשביל שבת יצרה כמבואר במגילה (דף כ"ז) וב"ב (דף י"ג) תוס' ד"ה שנא' לא תהו בראה כו' אבל כ"ז דלא קיים פ"ו ה"ה דלא קיים לשבת יצרה לכ"ע וכיון דמוכרין ס"ת בשביל מצות שבת וזהו קום ועשה בוודאי זהו נחשב לטובה מה שאומרת לפי דבריה את האמתלא שלא נתקדשה מעולם כדי שתוכל לקיים מצות שבת ותנשא לאיש וגם הא מבואר באה"ע סי' א' סעי' י"ג דאשה לא תעמוד בלא איש. ע"כ לא דיינינן בכה"ג להך כללא דא"א משים עצמו רשע דאדרבה די"ל דמשתדלת לאפרושי מאיסורא עי"ז. ותהי' מקיימת המצוה דשבת יצרה עפ"ז. ובאמת יש להאריך בכ"ז אך אין צורך להאריכות בזה כיון דמבואר בשו"ת פ"י דזה נחשב לאמתלא ע"כ שפיר יש לדון בנ"ד דנאמנת ע"פ האמתלא זו

ד) ועוד י"ל בנ"ד דהא מבואר בשו"ת פ"י זו דכתב דאם האשה אמרה זה בעלי ואני אשתו דאפשר לומר דקידשה בלא עדים וכמבואר להדיא באה"ע סי' ט"ו סעי' ל' וכמש"כ הבית יוסף בסי' מ"ז א"כ ה"ה בנ"ד במה דכתבה מכתב לאביה שנישאת לבעל י"ל דקידשה בלא עדים א"כ אין ממש בהקידושין והנישואין. ומה דאמרה להמילדת דקידשה כדת משה וישראל א"כ אף דמזה מוכח דקידשה בעדים עדיין י"ל דתהי' נאמנת לומר האמתלא זו דמפני הבושה אמרה כן במיגו דאי בעיא היתה מכחשת להמילדת. ודוקא מיגו להכחיש לשני עדים פסולים לא אמרינן כמבואר בכללי מיגו של הכנה"ג והאו"ת בס"ק י"ח ובקצה"ח סי' פ"ב ס"ק ט"ו. אבל מיגו להכחיש לע"א פסול בוודאי אמרינן דדוקא בנסכא דר' אבא דע"א נאמן לחייב שד"א לא אמרינן מיגו שהיה יכול להכחישו וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ל"ד). אבל בע"א פסול שפיר אמרינן מיגו א"כ בנ"ד דליכא אלא ע"א פסול שפיר י"ל דנאמן לומר אמתלא זו במיגו וגם מצינו ביו"ד סי' קס"ט סעי' כ"ה דבמקום שיש לו מיגו נאמן אף בטענה דמשים א"ע רשע ועיין בש"ך שם ס"ק ע"ט ובדרוש וחדוש של הגאון רע"א זצ"ל לכתובות (ד' י"ח ע"ב) מזה ויש להאריך בזה אך כבר כתבתי לעיל דבל"ז א"ש דלא שייך בנ"ד לדון להך דא"א משים א"ע רשע

ה) ואחר כותבי כ"ז ראיתי בשו"ת חמדת שלמה סי' נ"ט שהביא לדברי הפני יהושע הלז והעיר עליו אם מהני אמתלא הואיל דאיתרע חזקתה דזנות לא שכיח וכיון דצריכין לברי שלה י"ל דאמתלא לא מהני רק לבטל דבריה הראשונים אבל לא לקבל דברי' האחרונים אם צריכין להעדאתה וראי' לזה מן תוס' יבמות (דף קי"ח) ד"ה טעמא ולמש"כ שם המהרש"א עכ"ל הח"ש וכעין זה כתב רע"א בתשובה סי' פ"ה בד"ה אולם יש לדון כו' דאמתלא מהני רק לדונו בשתיקה מתחילה ועד סוף אבל היכא דבעינן דיבורו כו' לא מהני אמתלא ואח"ז כתב שם לחלק דשאני היכא דלא בעינן דין עד לדבריו כו' ע"ש ולפי דבריו אין מקום לדברי החמדת שלמה בהכלל שלו

ו) ולענ"ד נראה להוכיח דלא כעיקר הכלל הזה מן הא דח"מ סי' מ"ז במלוה שאמר על שטרו שהוא אמנה או פרוע כו' ואם אחר שאמר אמנה פרע לבע"ח ובא לגבות מהלוה רואים אם כשבא בע"ח לגבות מזה השטר א' אמנה לא הי' כוונתו אלא לדחות בע"ח חוזר וגובה בו כו'. ומוכח מזה דאמתלא טובה מהני אף בממון וכשיטת הסוברים דגם בממון מהני אמתלא ועיין בקצה"ח סי' פ'. ומוכח מזה דגם היכא דבעינן לאמירתו דאומר עכשיו דגם בכה"ג נאמן ע"י אמתלא דהא במלוה האומר על שטרו שאינו יודע אם מגיע לו החוב מהלוה הדין הוא דאין גובה בו וכמבואר בסי' נ"ט ועכ"ז נאמן המלוה ע"י האמתלא ולבטל למה דהודה בתחילה דהוא אמנה אך יש לדחות לפי די"ל דהך דסי' נ"ט במלוה שאומר על שטרו שמא והלוה אומר ברי דהוא פרוע דכיון דשטר עומד לפרעון ע"כ מרעינין להשטר ע"י מעלת הברי והמוחזקות של הלוה. משא"כ באמנה דאין השטר עומד לכך ע"כ אף דאומר המלוה שמא ג"כ גובה בו וכמש"כ הש"ך כזה בסי' קכ"ב ס"ק י"ז ע"ש וא"כ לפ"ז אין מקום להוכחה זו

ז) אבל באמת הא הך דסי' מ"ז. הדין כן הוא גם באומר הלוה פרוע וכן הדין הוא גם אם המלוה הודה