עין יצחק חלק א שיא

הראוי לצרף עוד דעת שלישי לדעתינו כדי שיוצא ההיתר ע"פ שלשה: סימן מו כבוד הרב הג' וכו'

מכתבו הגיעני ע"ד שאלתו נידן אשה א' אשר העיד ע"א אנ"ח איך שבעל האשה זאת נהרג במלחמת פלעוונא שראה אותו הרוג ומכירו היטב וכן יש עדות א"י במסל"ת ע"ז וגם יש בידה כתב מן שר הצבא שמעיד ע"ז: ודעת כת"ר להתירה ושאלני לחוות דעתי בזה

א) והנני להשיבו כי לפי דעת החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק ק"ג בשם המרדכי דמחלק בע"א במלחמה. דדוקא אם ראה ההריגה חששו שיגיד בדדמי דמחו לי' ברומחא וכו' אבל בלא ראה הריגתו אז אין לחוש לבדדמי': א"כ לפ"ז יש לנו יסוד דהיתירא בנ"ד ובעיקר סברת הח"מ הזאת מצינו כן לעיל סעי' כ"ח בהגהת הרמ"א לחלק בין מי שראה הטביעה ובין מי שלא ראה הטביעה וכמש"כ הרא"ש ביבמות פ' ט"ו סי' יו"ד ועיין שם בקרבן נתנאל ס"ק י' במש"כ בשם הצ"צ דידע הטביעה לא הוי כראה. וכן לפי דעת יש מקילין שם סעי' נ' בהג"ה דבא"י מסל"ת אף בלא אמר קברתיו סמכינן אף באומר מת במלחמה א"כ לפ"ז יש לנו ס"ס דפלוגתא להיתירא בנ"ד ספק א' שמא הלכה כהח"מ הנ"ל וספק ב' שמא הלכה כהסוברין להקל במסל"ת במלחמה אף דלא אמר קברתיו וכן יש לדון לפי שיטת הרמב"ם דהובא בסי' י"ז סעי' ל"ג בע"א במלחמה דבקברתיו נאמן ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. וכתב הב"ש בס"ק ק' דבלא אמר קברתיו לא איפשיט הבעיא. וכן הוא בריב"ש סי' שע"ט לשיטת הרמב"ם ועיין בב"ש ס"ק קמ"ג א"כ לפ"ז יש לנו עוד ספק בעיקר הדין בע"א במלחמה אף בלא קברתיו דשמא הדין הוא דע"א נאמן במלחמה אף בלא אמר קברתיו ויש לנו ג' ספיקות בדינא בנ"ד וגם הא עיקר הסברא דחששו לבדדמי בע"א במלחמה לשיטת הרמב"ם אין זה רק מדרבנן וכמש"כ הב"ש בס"ק קמ"ג ועיין במראות הצובאות בס"ק קל"ב ע"כ אין לנו להחמיר בנ"ד דיש לנו כמה ספיקות בנ"ד

ב) גם יש לדון היתר לפי דברי התוס' ביבמות (דף קי"ד ע"ב) ד"ה זימנין דמחו לי' כו' דהיא יראה לעמוד עד שימות כו' וכן הוא לשון רש"י שם (דף קט"ו ע"א) ד"ה התם כדרב אידי כו' דאשה לא מסתפיא מלסטין עכ"ל. וכעין זה כתב הרשב"א בחידושיו ליבמות (דף קי"ד) א"כ היכא דמעיד אנ"ח שראה שמת חבירו במלחמה לא שייך לומר שמתיירא לעמוד שם דהא יש ממונים שומרים להאנ"ח במערכת המלחמה הנקרא צעפ' שאינם יכולים לצאת ממערכת המלחמה ע"כ לא שייך זה הטעם בנ"ד. דהא ע"פ פקודת א' הקיר"ה מחוייבים לעמוד בקשרי המלחמה ולא לצאת ממערכת המלחמה לחוץ כידוע כי תחילת ניסה נפילה לכן י"ל דנאמן האנ"ח כשאומר דראה לחבירו הרוג אצלו וזהו סברא נכונה להיתירא

ג) גם יש לדון בנ"ד להיתירא ע"פ מה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' דיש לסמוך על עדות ערכאות להיתר עגונא מכש"כ דע"א ע"ש וידוע דבשני עדים מעידים דנהרג במלחמה קיי"ל להקל וכמבואר בסי' י"ז סעי' נ' א"כ בנ"ד הוי כמו שני עדים מעידים דהא הכתב של האדון שר הצבא שיש לה מהני זה כמו כל עדות ערכאות ועדיף מן ע"א ולכה"פ כמו ע"א וע"כ ע"י צירוף להעד האנ"ח ישראל הוי כמו ב' עדים דלא חיישינן לדדמי ואף שיש לומר ולהסתפק דשמא עדות של שר הצבא הוא ג"כ ע"י העד אנ"ח ישראל שהעיד כן לפני השר הצבא עכ"ז הא מידי ספק לא יצאנו והוי לנו עוד ספק להיתירא ועוד דהא יש ממונים מיוחדים להשגיח על האנ"ח שמתו והוי זה כמו ראש ב"ד וסופר שלו כמבואר בגיטין (דף י"ט) ובח"מ סי' מ"ה דאית לי' אימתא כו' ויש להאריך בכ"ז ואין לי כח כעת לבא בארוכה ומכל הלין טעמי דעתי מסכמת לדעת כת"ר ולהתירה מכבלי העיגון ויושיב ב"ד של שלשה ויתירוה: סימן מז ב"ה יום א' ט' אדר תרל"ו לפ"ק

נשאלתי באשה אחת דהיה רצונה להנשא לאיש א' אנ"ח ותיכף לקחה לביתו לעיר ראסטאוו ודר עמה ביחד כדרך איש ואשתו בלא חופה וקידושין וכאשר רצה לישאנה כד"ת לא ניתן לו רשיון מהרב דממשלה לפי כי באסטאווקא שלו נכתב שיש לו אשה ונסעו משם לעיר וואראנעז ודרו שם בחזקת איש ואשה בלא חופה וקידושין ובני העיר לא ידעו מזה כי חשבו שהיא אשתו כדמו"י ובהיותה שם כתבה מכתב לאביה שנישאת לבעל וטוב לה מאד ואח"ז ברח ממנה וכתבה מכתב לאביה כי רע ומר גורלה שבעלה ברח ממנה וגנב את כל אשר לה. ושבה לבית אביה למאריופאל ובירח שבט העבר שנת תרל"ה ילדה בן ויהי בהקשותה בלדתה אמרה לה המילדת ראה מה שחטאת וענתה לה כי הילד הזה הוא בן כשר כי נשאת לו כדמו"י רק הוא ברח ממנה ועיגנה ומה תעשה. וזולתה לא נשמע הדברים האלה מנהגה עם האיש הלז בראסטאוו שדרו ביחד בלא חופה וקידושין כנ"ל נודע מפי כמה אנשים ומנהגה בווארענאז שהחזיקה א"ע בפני כל שהיא אשתו כדמו"י הודית ע"ז היא בעצמה אך טוענת כעת שבאמת רצה לישא אותה ולא ניתן להם רשיון ודרו ביחד בלא קידושין ומה שאמרה בפני המילדת זהו מחמת הבושה אמרה כן אולם עתה בראותה כי אנשי העיר אינם מאמינים לה והבושה במקומה עומדת לכן אומרת האמת וכן המכתבים שכתבה לאביה שנישאת לבעלה זהו ג"כ מחמת הבושה שנתביישה להודיע לאבי' איך שהיא מתנהגת מעשה מופקרת והאשה היא עניה ביותר ואין לה מי שיפרנסנה. ואסר אותה כת"ר כעת שלא תנשא עד שיוצא הענין להיתירא הן מחמת חשש איסור א"א והן מחמת חשש איסור מניקת. וביקש כת"ר ממני להזדקק בענין חמור הזה ולחוות דעתי בזה

א) והנני להשיבו בקצרה כי קשה עלי כעת לבא בארוכה והוא כי אילו לא היה כאן הודאתה. וכן למה שהוחזקו בעיר וואראנעז לאיש ואשתו יותר משלשים יום אז בוודאי אין לנו להחמיר בנ"ד אף דהיתה משודכת אליו וכמבואר באה"ע סי' קמ"ט סעי' ב' דאם נתייחד עם המשודכת לא חיישינן אף דגייסי אהדדי כ"ז דלא בא עלי' בפני עדים והב"ש כתב שם דאף בבא עליה ג"כ לא חיישינן והרדב"ז ח"ד סי' רט"ז ובח"ג סי' תקמ"א החמיר בזה. כן הרמ"א כתב שם להחמיר כנ"ל אכן בנ"ד דיש לו אשה אחרת דמבואר בהרמ"א באה"ע סי' ל"ג סעי' א' דביש לו אשה אחרת לא דיינינן להחזקה א"א עושה בעילות זנות. ע"כ ה"ה בנ"ד יש להקל אילו לא היה בנ"ד הודאתה והחזקה. וגם הא הוחזק בזנות עמה בעיר ראסטאוו ומבואר באה"ע סי' ל"ג דבכה"ג יש להקל ועכשיו נדבר במה שהאשה כתבה מכתב לאביה כי נשאת לו וכן הודית בפני המילדות שנישאת לו כדמו"י והוא כי י"ל דע"ז נאמנת לומר האמתלא שאמרה כן מחמת הבושה ואף שבאמרה נתקדשתי לפלוני אינה נאמנת כמבואר בהר"נ לכתובות פ"ב וברמ"א סוף סי' מ"ז. עכ"ז הא כבר כתב הנו"ב במ"ק סי' ס' דיש מקום להקל