עין יצחק חלק א שז

הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה ומשני הגמ' כי הקילו רבנן בסופו בתחילתו לא הקילו רבנן אלמא דמצינו דבדיני עדות אשה מה שאנו דנין על עצם העדים דבזה לא החמירו רבנן ואדרבא הא מצינו דעקרו לדאורייתא בזה כמו בעדות אשה ועבד ושפחה ועד מפי עד כמבואר בכמה תשובות אחרונים דזה אינו מדאורייתא רק מדרבנן כש"כ די"ל היכא דבעצם מה שאנו דנין על העדים דנאמן מה"ת משום חזקה דרבא אף דיש מקום לומר סמוך מיעוטא לחזקה עכ"ז כיון דזה אינו רק מדרבנן והא לא החמירו בסופו ודוקא היכא דאנו דנין בתחילתו בזה י"ל דהחמירו חז"ל א"כ לפ"ז יש לומר דכיון דיש חזקה דרבא דהוי כמו רובא מה"ת ע"כ לכ"ע נאמן העד בעדות מיתה. וכבר נתבאר דאף בנ"ד דמעיד הקטן בשם א"י מסל"ת דג"כ דינו כדאורייתא לאחר דהאמינו חז"ל לעדות מסל"ת וכמש"כ לעיל להוכיח כן: ענף ג

י) ועוד נלע"ד לדון מילתא חדתא בעז"ה ולהוכיח כדברי הט"ז באה"ע סי' י"ז סעי' י"ג שכתב דבקטן שהגיע לכלל פעוטות וכל חד לפום חורפי' דבזה אף הרמב"ם ס"ל דנאמן אף במכוין להעיד על מיתת בעלה וכשיטת הטור שם והט"ז לא הביא ראי' לזה והאחרונים חולקים על הט"ז בזה ולענ"ד נראה להוכיח בשיטת הרמב"ם דהיכא דהקטן הוא חכם ונבון דגם הרמב"ם ס"ל דנאמן בעדות מיתה דהנה זה לשון הרמב"ם בפ"ד מה' יבום ה' ל"א דאפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנים לומר זה פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהם משא"כ בשאר עדות של תורה בין בעדות ממון בין בעדות איסור שזה דבר העשוי להגלות הוא כו' כעין שבארנו בסוף ה' גירושין עכ"ל. וכן פסקו באה"ע סי' קס"ט סעיף ח'. ובאמת חידוש בעיני על מה דבחו"מ סי' מ"ט סעיף ב מבואר שם דאף אשה וקרוב נאמנים לומר כך שמו של המלוה והלוה והמקור הוא מהך דיבמות (דף ל"ט) דהלכתא בקרוב ואשה נאמנים משום דהוי גילוי מילתא בעלמא וכמש"כ הראשונים והבאר הגולה שם וכיון דפסק הרמב"ם והשו"ע באהע"ז דאף קטן נאמן אם הוא מכיר ונבון א"כ ה"ל לפרש בחו"מ שם גבי הכרת המלוה והלוה דאף קטן נאמן היכא שהוא מכיר ונבון] ועיין בספרי באר יצחק ח' אהע"ז סימן ח' ענף ב' בדברי המתחיל וידוע שיטת התשב"ץ והנו"ב כו' דס"ל בשיטת הרמב"ם שלא לחלק בין הך עביד לגלוי' דעדות מיתה ובין שאר עביד לגלוי' ולא ס"ל כשיטת הריב"ש דמחלק בינייהו וכמו שכתב בתומים סימן מ"ט ס"ק ד' באורים שם וכו' ומבואר ברמב"ם הנ"ל דכתב דלכן מהימן קרוב ואשה וקטן בהכרת אחיו משום דעביד לגלוי' כמו שבארנו סוף ה' גירושין ומדציין הרמב"ם הך דיני' להא דהלכות גירושין מוכח דטעם אחד להם דלכן מהימן בהכרת אחיו משום מילתא דעביד לגלוי' משום תקנות עגונות ולכן מדמה הרמב"ם זה להא דסוף ה' גירושין משום דטעם אחד להם עיי"ש בספרי ולכן מוכח מזה דכמו דנאמן הקטן באם הוא מכיר ונבון בהכרת אחיו והיבמה דה"ה דנאמן הקטן היכא שהוא חכם ונבון אף בעדות מיתה דהא הרמב"ם מדמה זה להדדי א"כ יש לנו שיטת הרמב"ם והשו"ע בסי' קס"ט הנ"ל דהיכא דהקטן הוא מכיר ונבון דנאמן אף בעדות מיתה וזהו מילתא חדתא בעז"ה מה שלא העלו האחרונים בזה ועיין בתשובת רע"א זצ"ל סי' צ"ב שכתב לדון דעמפ"ע לא יהיה נאמן בהכרת אחי המת אף דבעדות מיתה נאמן ועיין באה"ע סי' קנ"ז ב"ש ס"ק ב' א"כ כש"כ דמה דנאמן בהכרת האח כש"כ דנאמן בעדות מיתה ומוכח כמו שכתבתי בעז"ה ועיין בנו"ב ובבית מאיר בסי' י"ז. וראיתי בספר קהלת יעקב מהגאון מליסא זצ"ל באה"ע סי' . י"ז סעי' י"ג שתמה שם על הט"ז בזה אבל באמת העיקר כמו שכתב הט"ז כנ"ל

יא) אך בנ"ד דהקטן אינו מפי עצמו רק מה ששמע מפי א"י מסל"ת בזה י"ל דאין הקטן נאמן כיון דעיקר הטעם דהקטן נאמן בהכרת אחיו משום דזה הוי עביד לגלוי'. א"כ הא ידוע מש"כ הנו"ב דאף בשיטת הרמב"ם דעד אחד נאמן בעדות מיתה מה"ת עכ"ז בעד מפי עד אינו נאמן מה"ת משום דזה לא הוי עביד לגלוי': א"כ ה"ה בנ"ד דאינו מעיד מפי עצמו אלא מפי הא"י א"כ הא לא שייך בזה עביד לגלוי' ולטעם זה אינו נאמן בנ"ד. אכן כבר נתבאר בטעמים אחרים דהקטן נאמן בנ"ד כיון דהוא בן י"ג שנים אף דלא נבדק אם יש לו שתי שערות כנ"ל בארוכה וכעת ראיתי בספר חמדת שלמה סי' י"ג שכתב ג"כ להקל ע"פ עדות בן י"ג אף דלא נבדק אם הביא ב"ש ע"ש

יב) ולפי מה שנתבאר בשם הרמב"ם ה' יבום דקטן נאמן היכא דעביד לגלוי' אם הוא חו"נ ועפ"ז יש לישב על נכון דברי הירושלמי דפ"ד דסנהדרין סוף ה' ז' דאמרו דפחות מבן עשרים ולא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות דבאמת קשה דהא שיטת הירושלמי בעצמו פ"ג דסנהדרין ה"ט ובשבועות פ"ד דאין אשה דנה לפי דאינה מעידה והובא הירושלמי בתוס' נדה (דף נ') עי"ש א"כ מפני מה לא נגמר גם לענין קטן דאינו יכול לדון מן עדות דאינו מעיד כנ"ל ועיין בתשובת רע"א זצ"ל בהשמטות שם וע"כ נלפענ"ד לפרש הירושלמי דמיירי בלא נבדק אם הביא שתי שערות אך לענין עדות לא סמכינן אחזקה דרבא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ לגבי דין שאני דהא ע"כ לענין נאמנות על הטענות בוודאי אינו נאמן דהא קטן כ"ז שלא נבדק אם הביא שתי שערות פסול לעדות ורק לענין דין אמרו דכשר וע"כ מיירי באינם מחולקים על עצם הטענות או דיש עדים בזה דנתקבל עדותן בב"ד. ואין אנו דנין רק על עצם הדין בלבד א"כ על עצם הדין בוודאי נאמן הקטן אם הוא חו"נ כמו דכתב הטור בח"מ סי' ז' גבי קטן דיין דמיירי בחכם ומפולפל דהא עצם הדין הוא עביד לגלוי' וכמו דמצינו קושיות הגמרא בקידושין (דף ע"ד) גבי נאמן דיין לומר כו' דמקשה הגמרא נהדר ונידייני' ומשני הגמ' בשודא דדיינא א"כ עצם הדין הכא הוי עביד לגלויי' אם הדין הוא כמו שאומר הקטן וזה יכול להתברר בקל ונאמן ע"ז ועיקר הספק מה דיש לחוש האיך יכול הקטן לירד לנכסי פלוני ולהחליט הנכסים ולכוף אותו לשלם הא בעינן ב"ד לעישוי וכמבואר בגיטין (דף פ"ח) דפסול קטן בזה כמו דגבי אשה ילפינן בזה מעדות ע"ז י"ל כיון דלדברי הקטן דמעיד דכך הדין הוא נאמן משום עביד לגלוי' דעצם הדין יוכל להתברר רק דהספק הוא אם יש לו שתי שערות אם יכול לכוף חבירו ולירד לנכסיו או לא. ע"ז י"ל דכה"ג מהני חזקה דרבא מצד רובא ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דהא כתב במל"מ פ' ט"ו מטוען שהביא בשם מהראנ"ח דכל מילתא דלחזרה קאי אפי' במטלטלין דמוחזק בהם המחזיק כל ספק דאיתיליד אוקמינן ליה בחזקת התובע וכמו שכתבו התוס' בב"ב (דף ס"א) ד"ה ארעתא תרתי כו' והובא בקצה"ח סימן מ"ב ס"ק ב' ואף להקצה"ח דהשיג ע"ז שם היינו משום דסופו לחזור לאחר זמן ולא עכשיו אבל היכא דידוע לנו הדין דעומד לחזרה מיד משום דעפ"י דין מחוייב הנתבע לשלם מיד בוודאי נקרא התובע מוחזק על כל מה שיהיה נולד בספק בזה וכמו שמצינו בסוטה (דף כ"ה) בתוס' ד"ה ב"ה סברי שטר העומד לגבות כו' דכתבו התוס' שם דלכן בהמקבל (דף ק"י) אמרינן דכיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבוי דמי דכתבו לחלק דהיכא דהחוב הוא ברור אז כ"ע מודו דכגבוי דמי עי"ש ואף שכתבו התוס' בגיטין (דף ל"ד) דדוקא בשעבוד מפורש בשטר אמרינן כגבוי