עין יצחק חלק א רצז

כשרות כ"כ והטעם הוא דלא חיישינן לשמא נשתנה דעתו הראשונה והא דגיטין (דף פ"ח) דאמרו אימלוכי אימליך כו' הא כתב רש"י שם דהואיל ויש ריוח מלמטה נראין כן הדברים: והא דגיטין (דף י"ח) דחיישינן שמא פייס וביטל את הגט הא כתבו התוס' שם דאין זה רק חשש לעז וכו'

ז) וגם יש לדון אומדנא דאילו הי' קיים הי' בא כעין הך דכתובות (דף כ"ב) ברש"י דהא הבטיח במכתבו לאשתו דאם תחקור ותכתוב לו שאין לו חשש ופחד שישוב לביתו א"כ יש לדון בזה בפשיטות דלא חיישינן לחזרה וכמו בח"מ סי' קי"ב באו"ת ס"ק ג' ובנתיבות שם ס"ק א' גבי דאקני דגובין מלקוחות ולא חיישינן לחזרה וכמו שהקשה הש"ך שם. דזהו משום דסמכינן על סברא דשארית ישראל כו' וכמו דאי' בקידושין (דף מ"ה) וכמו שהארכתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ה' ועיין בב"ב (דף קי"ד) תוס' ד"ה ניחוש דלמא הדר בי' כו' וכיון דלא איתרעי חזקת כשרותו דהא הי' בשלום עם אשתו ע"כ הי' בדעתו בוודאי עד העת שנטבע שישוב לביתו לקיים הבטחתו: ואיזה סיבה של חולי מרה שחורה וכיוצא בזה קרה לו בסוף וכמו שהגיד דודו שאמר לו שיהי' מאבד עצמו לדעת וכללא הוא דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא וכמו כן בחזקת כשרות דאמרינן השתא הוא דאיתרעי וכמו הך דמבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ג בהג"ה דאם אין יודעים אם עבר קודם לכן מוקמינן לי' בחזקת כשרות ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ח ע"כ יש לנו לומר בנ"ד דמחמת חזקת כשרותו והבטחתו שהבטיחה לשוב לביתו ושארית ישראל כו' כנ"ל דוודאי הי' מקיים כן והי' שב לביתו ומה"ט אין לחוש לשמא זרקן כיון דהי' בדעתו מקודם לשוב לביתו דהי' מעכבן להמכתבים שלה ת"י וכפי שכתבתי הסברא דהי' לו עכ"פ ספק תועלת כפי שנתבאר וכבר כתבו גדולי הפוסקים דבמקום אומדנא גדולה אין לנו לגבב חומרות וכן יש לנו לצרף דעת הנו"ב בסי' מ"ד דדיינינן הוכיח תחילתו על סופו כיון שאמר שיאבד עצמו לדעת אך בעיקר דברי הנו"ב יש לדון הרבה אך לפי שאין זה נצרך לענינינו כ"כ. ע"כ קצרתי בזה הפרט ועוד דעיקר חשש שמא זרקן ואחר הגביהן זהו חשש רחוק דהא אין תועלת לאחרים כלל בהם ומכל הלין טעמא דעתי מסכמת להתירה וכמו שכתב כת"ר והנני נמנה עם הרבנים הגאונים שהסכימו להיתירא ויושיב ב"ד של שלשה ויתירוה א"ד ידידו: סימן מ

מה שהשבתי לרב גאון א' בענין עיגונא שהכירו הבגדים והי' ס"א בגופו כפי שיבואר וגוף הגב"ע נאבד ממני: והאיש מרדכי שאנו דנין עליו אמר שם מתחילה כי שמו הוא מרדכי ובתכ"ד אמר כי שמו מאיר

א) מה שכתב כת"ר לדון להיתירא ע"פ דברי החכם צבי דהתיר בכזה לפי דמחלק בין שאלה דיחיד לשאלה דרבים וביקש ממני לחוות דעתי בענין זה הנני להשיבו כי זה כבר כתבתי לתרץ לקושיות הנו"ב על החכ"צ והוא דהנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' נ"א הקשה על החכ"צ דהא קיי"ל כרבה בב"ב (דף קע"ב) דס"ל דאין לחלק בזה בין נפילה דיחיד לדרבים. דאל"כ מנלן לי' להוכיח מהא דשני יוב"ש כו': נלע"ד לומר דבאמת הנכון הוא כסברת החכם צבי דאיך יתרמי שישאיל חפצו למי שיש לו סימן אמצעי כמותו ובאמת צריך להבין סברת רבה דמוכיח מהא דשני יוב"ש הא סברא טובא ומעלייתא איכא לחלק ביניהם כמו דמחלק אביי שם באמת דשאני נפילה דיחיד כו' והנראה לי דסברת רבה הוא כן דס"ל דגם בשני יוב"ש דהוחזקו י"ל דמקרי כמו נפילה דרבים דהא כיון דשכיח למצוא לאבידות ומי שימצא את השטר ורואה שכתוב בשטר שחייב מנה ליוב"ש וכיון דהוחזקו ב' יוב"ש ויודע שהשטר יש בו שווי קצת ליוב"ש השני וע"כ חיישינן לקנוניא שהמוציא השטר ימסור השטר ליוב"ש השני ובשביל זה ישיג איזה הנאה ממנו משא"כ בנידון החכ"צ בשאלה דיחיד דכיון דלא שייך בי' לומר דיגיע לו איזה הנאה מן מה שישאיל דוקא החפץ למי שיש לו ס"א כמותו והוי כמו מידי דממילא ודיינינן שפיר בזה דאיך יתרמו שישאיל החפץ למי שיש לו ס"א כמותו ואביי ס"ל דהך שני יוב"ש מקרי נפילה דיחיד דלא ס"ל חילוק הנ"ל ואתי שפיר שיטת החכ"צ ויש לנו לסמוך על דבריו להיתירא

ב) וכן בנ"ד דהכירה האשה בטב"ע להרבה בגדים של בעלה וידוע שיטת הפוסקים דבהכרת הרבה בגדים לא חיישינן לשאלה דזה הוי מידי דלא שכיח לשאולי ואף דהב"י החמיר לחוש לשאלה אף במידי דלא שכיח לשאולי למ"ד דס"ל סימנין דרבנן עכ"ז לדינא יש לנו לסמוך על רוב הפוסקים דבמידי דלא שכיח לשאולי דלא חיישינן לשאלה וכמו שהכריע הב"ש לדינא בס"ק ס"ט וכ"כ השיטה מקובצת בב"מ (דף כ"ז ע"ב) בשם הרשב"א דאף למ"ד סימנים דרבנן מ"מ מועיל מידי דלא שכיח לשאולי דלא חיישינן בזה לשאלה לכ"ע וכן מוכח מן התוס' יבמות (דף ק"ך ע"א) ד"ה אמר רבא כו' לפי שני תירוצים של התוס' שם וע"ש ומבואר שם דלא ס"ל לחומרת הב"י בזה ועוד דהא בנ"ד דנמצאו שני צלקת שקורין גיהעפט כמו סימני פאקין זה תחת זה ברגלו הימנית ולמטה מזה סמוך להשין ביין חור קטן מאוד דלכל הפחות נחשב כ"ז לסי' אמצעי וכמש"כ כת"ר וגם יש לדון דכזה נחשב לסי' מובהק אבל ס"א וודאי הוי ובמק"א הוכחתי דאף לשי' הב"י דהחמיר במידי דלא שכיח לשאולי דאין זה רק מדרבנן וכמש"כ הנו"ב במ"ק סי' ל"ז ובמ"ת סי' מ"ו ע"כ אם יש סימן אמצעי בגופו אז אף לשי' הב"י יש להקל משום דהעיקר לדעתי כשיטת רוב הפוסקים דבדרבנן מהני סי' אמצעי. ועוד דהא כבר כתבתי בספרי באר יצחק סי' ו' דהא דנסתפקנו דילמא סי' דרבנן זהו לפי דיש לנו לדון דפריש מן רובא דעלמא ע"כ היכא דיש לנו רוב אחר הסותר להך רובא דעלמא מבעי לן לסמוך על סימנים אף למ"ד דסי' מדרבנן. וע"כ בנ"ד דהוי מידי דלא שכיח דמושלי דלכל הפחות יש לנו רוב הסותר להך רובא דעלמא דהא הך רוב דלא שכיח דמושלי מבררת לנו דזהו של אותו האיש שאנו דנין עליו והוי ספק השקול ע"י הנך רובא הסותרים זה את זה ע"כ היכא דיש סי' אמצעי ממילא סמכינן עליו אף לשי' הב"י במידי דלא שכיח דמושלי וכן הארכתי בדברי הב"י הנ"ל ע"פ שיטת החכ"צ דאם יש ס"א בגופו דאז אף הב"י מודה דלא חיישינין לשאלה דיחיד במידי דלא שכיח דמושלי ובארתי דאם יש סי' אמצעי בגופו דזה מוכח אף להב"י דלא חיישינן לשאלה במידי דלא שכיח דמושלי ולכן אתי שפיר מה דמחזירין חמור בעדי אוכף אף למ"ד סי' דרבנן משום דמיירי היכא דיש סי' אמצעי בחמור דאז הוי שאלה דיחיד ולא חיישינן בזה לכ"ע במידי דלא שכיח לשאולי ויש לי אריכות דברים בכ"ז ועת לקצר

ג) ועוד יסודות רבות יש לנו לדון להיתירא בנ"ד וכן אומדנות המוכיחות דזהו האיש שאנו דנין עליו: וידוע מה שכתבו האחרונים דבמקום אומדנות סמכינן על היתר הבגדים דלא חיישינן לשאלה. אך העומד לנגדינו הוא מה שאמר מתחילה כי שמו מרדכי ובתכ"ד אמר כי שמו מאיר אך גם לזה אין לחוש וכפי שכתב הרא"ש לגיטין פ"ד סי' ז' שכן דרך בני אדם הגולים ממקומם מחמת ממון או מחמת מרדין שמשנים את שמם פן יחקרו אחר מקום חנייתן וירדפו אחריהן עכ"ל וכן כבר כתב הר"נ בתשובה סי' ל"ג דכל שהעדות מספיק מצד עצמו אלא שיצא לו ריעותא מן סי' אחר שנראה ממנו שאינו הוא ואותו סי' עשוי להשתנות דאין מטילין מחמתו שום ספק בדבר אלא תולין אותו בסי' שעשוי להשתנות וכן נלע"ד להוכיח כן מן הך דכתובות (דף