עין יצחק חלק א רצג

דעלמא פריש או סי' דאורייתא משום דלא שכיח כלל דאתרמי סי' כוותי' והארכתי בספרי הנ"ל ע"ש וכעת נלפע"ד לפרש די"ל דהך איבעי' להש"ס בסימנין דאורייתא או דרבנן משום דהבאתי שם בספרי סי' ו' הנ"ל ענף ב' דברי הנו"ב שכתב דלא שייך למידן בזה כל דפריש מרובא כו' דאטו אותו איש הנמצא אינו מרובא דעלמא ודחיתי שם דברי הנו"ב בזה והעליתי שם דגם בזה שייך למידן כל דפריש מרובא פריש אבל באמת יש לדון לפי מה דהבאתי דברי השמ"ק לב"מ (דף ו') בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז דכתב דהא דסמכינן על רובא אינו אלא מצד ספק: ולכן בקפץ אחד מן המנוין לתוכן פטור ממעשר בהמה ולא סמכינן בזה על רובא משום דגם רוב הוי בכלל ולא עשירי ספק וביארתי שם דזהו דווקא ברוב דכל דפריש מרובא פריש דזה אינו אלא מצד ספק אבל ברוב המברר בצד בירור כמו במידי דלא שכיחי אינו אלא מצד וודאי ולא מצד ספק עיי"ש

כח) ולפ"ז יש לדון דיש סברא לומר דרוב מצד הסימנים דלא שכיחי דאיתרמי סי' כוותי' זהו מצד בירור הדבר אבל רובא דעלמא דכל דפריש מרובא קא פריש זה הוא הרוב אינו אלא מצד ספק. א"כ י"ל דהך איבעיא אי סימנים דאורייתא או דרבנן זהו גופי' מיבעי להש"ס אי סמכינן למיזל בתר רובא דסי' ביותר מהך רובא דכל דפריש מרובא קא פריש משום דהך רוב דסימנים הוי מצד רוב המברר דלא שכיח דאיתרמי סי' דכוותי': אבל הך רובא דכל דפריש מרובא דעלמא אינו מועיל אלא מצד ספק כמש"כ השיטה מקובצת הנ"ל א"כ טפי מיבעי לן למיזל ולסמוך ארובא דסי' דזהו רוב המברר. וע"כ אמרינן סי' דאורייתא או די"ל דכיון דעכ"פ אזלינן בתר רובא דכל דפריש מרובא קא פריש דכן גזרה התורה א"כ מאי חזית דאזלת בתר רובא דסימנים דילמא ניזל בתר רובא דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש כן יש להעיר כוונת הגמ' במאי דמספקא להו סימנים דאורייתא או דרבנן ובקצרה יש לומר דזה גופא מיבעי להש"ס אם אמרינן סברת הנו"ב הנ"ל דלא שייך למידן בזה להך רובא דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש דהא גם החפץ או האיש הנמצא הוא בכלל רובא דעלמא א"כ לא שייך בזה למידן ולמיזל בתר רובא דעלמא וסמכינן על רובא דסימנים או די"ל כמש"כ בספרי ב"י דשייך גם בזה למיזל בתר רובא דעלמא [או דכיון דיש לדון לסברת הנו"ב הנ"ל ע"כ אף לפי מש"כ בספרי ב"י דמ"מ הרוב דלא שכיח זהו עדיף טפי מהך רוב דקא פריש ולפ"ז שפיר כתב הריטב"א דאי נימא סי' דרבנן משום דלא סמכינן על הך רובא ביותר מהך רובא דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש משום דמאי חזית למיזל בתר הך רובא הא איכא רובא דעלמא הסותרו א"כ לפ"ז גם במידי דלא שכיחי דמושלי ג"כ ניחוש לשאלה משום דאיכא למימר כל דפריש מרובא דעלמא קא פריש ואיכא רוב הסותרו ע"כ הוי ממילא ספק השקול דמבעי לן לחוש לשאלה אף במידי דלא שכיח דמושלי ונכונים דברי הריטב"א הנ"ל [וכן אפשר להעמיס כן בלשונו ואם לא יש לנו לדון מעצמינו כן]

כט) אכן יש לחלק דאי נימא סימנין דרבנן משום דתרי רובא מכחישין אהדדי ע"כ הוי וודאי א"א משום אוקמי אחזקת א"א אבל במידי דלא שכיחי למושלי יש בזה גם חזקה דכאן נמצא כ"ה דהך חזקה מברר דלא השאילו מעולם ואיכא רובא דלא שכיח דמושלי וחזקה דכאן נמצא. דמבררין לנו דזה הוא האיש שאנו דנין עליו. והרוב דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש בצירוף חזקת א"א מורה לנו דאינו זה הוא האיש שאנו דנין עליו והוי ספק השקול ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ב' שכתבתי שם לדון בסברת הרמב"ן בהא דיבמות (דף קט"ו) דחיישינן שמא פינן דלא סמכינן בזה אחזקה דכאן נמצא והוי חזקה דהשתא משום דבמידי הרגיל לפנותם לא סמכינן אחזקה ומהאי טעמא אי נימא דחיישינן לשאלה לא שייך בזה חזקה דכאן נמצא משום דכיון דחיישינן לשאלה הוי זה כמו דבר הרגיל אבל במידי דלא שכיח דמושלי. שפיר יש לדון חזקה דכאן נמצא ובמידי דלא שכיח למושלי הוי רוב בצירוף חזקה דכאן נמצא המכחישים להרוב וחזקת א"א וכבר ידוע מה שכתב הנו"ב דחזקת חי וחזקת א"א נחשב לחדא חזקה אבל אי נימא דסי' דרבנן. אז לא נשאר ספק השקול משום דנשאר חזקת א"א ומבעי לן לאוקמי אחזקת א"א

ל) והא דהקשה הנו"ב בהא דאמרו בב"מ (דף כ"ז) דאי סי' דאורייתא באבידה אז מחזירין גט אשה בסימנים ולא מחלקינן דשאני גט אשה דאיכא חזקת א"א. כבר כתבתי בקונטרס א' לתרץ זה משום דהמוצא אבידה הוי ג"כ קצת חזקת ממונא ואף דלגבי הא דאין הולכין בממון אחר הרוב כתבו התוס' בסוף פ"א דכתובות דהמוצא אבידה לא הוי מוחזק זהו אינו רק לגבי רוב אבל היכא דליכא רובא הוי קצת חזקת ממונא כמש"כ התוס' בראש פ"א דב"מ גבי מנה שלישית דיהי' מונח משום דהנפקד תופס בחזקת שניהם ע"ש. ומ"מ מצינו בח"מ סי' רצ"ב סעי' י' בהפקידו אצל א' טבעיות דהולכין בזה בתר רוב כמש"כ הרמ"א שם בשם ת"ה. וה"ה בשומר אבידה דהתורה עשאו כדין נפקד דהוי קצת כעין חזקת ממונא ודינו כמו חזקת א"א וביארתי זה בארוכה במק"א אבל לפמש"כ בספרי ב"י אי נימא סימנים דאורייתא אף דאיכא כנגדו רוב כל דפריש מרובא פריש עכ"ז סמכינן ארוב דסימנים דזה הוי רוב אלים ועדיף זה מהרוב דרובא דעלמא א"כ ממילא לא מהני בזה חזקת א"א דהא רובא עדיף מחזקה: ואכמ"ל בזה יותר

לא) ולפ"ז אתי שפיר מה שכתב הריטב"א דאי נימא סי' דרבנן משום רובא דעלמא הסותרו. א"כ ה"ה במידי דלא שכיחי לשאולי דבעי לן לחוש לשאלה משום הרוב הנ"ל הסותרו ועכ"ז ניחא הא דתני בברייתא מצא קשור בכיס וארנקי כשר ולא מבעי לנו לדחוק דיפרש להך ברייתא דמיירי שמצא בעצמו ואית לי' מיגו כמש"כ הב"י בתשובה: וכמש"כ התוס' ביבמות שם. אלא דיש לומר דלכן במצא קשור בכיס וארנקי דהגט כשר משום דידוע שיטת כמה פוסקים דס"ל דהא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים היינו באתחזק איסורא אבל היכא דלא אתחזק איסורא והוי ספק השקול אז מהימן אחד אף בדבר שבערוה. וכפי שי' הרמב"ן בר"נ בגיטין פ"ו גבי האומר לשליח כו' דאם אמרו הקרובות ברי נאמנות. אף דהר"ן השיג שם. עכ"ז כמה פוסקים ס"ל כן א"כ י"ל בהא דמצא קשור בכיס וארנקי כיון דהבע"ד לפנינו ואומר ברי דלא השאילו מעולם. שפיר סמכינן על ברי שלו ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוקי דהריטב"א יתרץ דהך סוגיא דמצא קשור בכיס מיירי במצא בעצמו דאית לי' מיגו דאף דהתוס' כתבו כן לחד שינויא: עכ"ז באמת זה דוחק דהא הש"ס לא ס"ל כן מדדחקו לתרץ במה דהקשו בסוגיא שם דאי ניחוש לשאלה דניחוש גם במצאו קשור בכיס לשאלה ולא מתרצי דמיירי במצאו בעצמו דאית לי' מיגו. [ובאמת למאן דס"ל סימנין דרבנן מוכרח לומר כפי שארי תירוצים של התוס' ביבמות (דף ק"כ) שם ד"ה א' רבא כו' דתירצו בשני תירוצי בתראי די"ל דיש עדים שהארנקי וכיס שלו א"נ דחשיבי כיס וטבעת ס"מ עכ"ל התוס' וז"א מספיק רק לתרץ אי נימא סי' דרבנן אבל אי ניחוש לשאלה עדיין תקשה גם בהך דמצאו קשור כו']. וע"כ יותר הנכון לומר דאף דנימא דחיישינן לשאלה אף במידי דלא שכיח דמושלי אי נימא סי' דרבנן. דמ"מ שפיר הך דמצאו קשור בכיס דמחזירין. משום דכיון דהוי ספק השקול ע"י הנך רובי הסותרים אהדדי ונגד חזקת א"א יש חזקה דכאן נמצא כו' במידי דלא שכיח דמושלי א"כ ממילא נאמן הבע"ד משום דהריטב"א יהי' ס"ל כשיטת הרמב"ן וסייעתו דהיכא דלא איתחזק איסורא דסמכינן על נאמנות ע"א או