עין יצחק חלק א כח

ניתנה למה אינה כותבה תני ראב"ש רואה אני כו' שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה עכ"ל ולפי מש"כ י"ל דלכן ר"ש אינו חושש לסברת ראב"ש דנמצא השם גנוז על עור טמאה משום די"ל דר' שמעון לשיטתו דס"ל יש ברירה כמבואר בגיטין (דף כ"ה) דרב משרשיא ס"ל דר"ש ס"ל תולה בדעת אחרים יש ברירה ורבא ס"ל דבכל גווני ס"ל לר"ש יש ברירה ועיין בתוס' שם ד"ה בין לר"י בין לר"ש כו' ובעירובין (דף ל"ז) ובתוס' ד"ה קסבר רב יוסף כו' א"כ הכא גבי כתיבת השם במגילה דכותבה ע"מ שתשתה זהו תולה בדעת אחרים דס"ל לר"ש יש ברירה וכיון דיש לנו להמציא עצה דלא יהי' השם בבזיון וכן גניזה ג"כ הוי בזיון קצת ולכן כיון דיש לנו לתקן ולכתוב השם בקדושתו על תנאי דאם תשתה וזה מועיל אם תשתה דהא נתקדש השם על התנאי כיון דיש ברירה ע"כ עבדינן כן וממילא אם אינה רוצית לשתות אין לחוש במה שיהיה השם גנוז על טמאה כיון דעכשיו שאינה שותה א"כ לא נתקדש השם מעולם לכן אינו חושש ר"ש לסברת ראב"ש ובאמת י"ל דמ"ד דחושש שהשם גנוז על טמאה זהו משום דס"ל אין ברירה א"כ אינם יכולים לכתוב בקדושת השם על תנאי ובכל גווני קדוש השם ע"כ שפיר חושש דהשם גנוז על טמאה היינו להשם בקדושתו גנוז על טמאה ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם פ"ג ה' סוטה ה' ח' דכותבין המגילה על עור טהור וכמו שכתב הכ"מ שם בשם הירושלמי. משום דהרמב"ם הכריע כן להלכה לפי מה דקיי"ל לדינא אין ברירה ואינו יכול לכתוב להשם בקדושתו על תנאי הנ"ל ע"כ יש לחוש דהשם גנוז על טמאה כן נלע"ד בכ"ז

לב) ומן מה שכתבתי בישוב קושיות הקרבן העדה מוכח לפ"ז בהוכחה ברורה דשם שנכתב שלא בקדושה אין בו איסור תורה למוחקו ודלא כשיטת הפר"ח והובא במחנה אפרים ומזה שפיר הוכיח הרמב"ם בפ"ו ה' יסודי התורה ה' ח' דנראה דס"ל בהשם שנכתב שלא לשם קדושה דאין בו איסור למוחקו ומה"ט כתב באפיקורס שכתב ס"ת דאין בו איסור לשורפו אף שיש שם אזכרות וממילא מצוה לשורפו כו' וכמש"כ השב יעקב סי' נ"ד לפרש לכוונת הרמב"ם הנ"ל אך לא כתב הוכחה גמורה לזה מן הש"ס. ומה דהוכיח השב יעקב כן מהא דר"פ כל כתבי יש לדון בזה הרבה וכן במה שכתב ההגהות מיימוני ריש פ"ו מן יסודי התורה להוכיח כן מן הך הרי שהי' צריך לכתוב את השם כו' וכן במה שכתב התשב"ץ בסי' קע"ז להוכיח כן מירושלמי סוכה ומגילה דאמר רב דכל הללויה דכתב ר"מ בתהלים שרי למימחק כו' הנה בכל אלו הראיות הללו יש לדון הרבה וכמו שראיתי בספר ברכי יוסף ליו"ד סי' רע"ו ס"ק כ"ד דשקיל וטרי הרבה בכ"ז ע"ש אכן מן מה שכתבתי לתרץ לקושיות הקרבן העדה הנ"ל מזה מוכח ביותר דהשם שנכתב שלא בקדושת השם דאין בו איסור תורה למוחקו ומזה יש לומר דהוכיח הרמב"ם למה שכתב דשם שנכתב שלא בקדושה אין בו איסור כו' כנ"ל ובאמת דרכו של הרמב"ם שלא לכתוב איזה דין מדעתו כל שאין לו הוכחה מן הש"ס ועכשיו לפי מש"כ אתי שפיר בפשיטות לדברי הרמב"ם הנ"ל ומזה הוכיח הרמב"ם במה שכתב לדון כן על כל כתבי קודש דעיקר איסורן רק מדרבנן דבד"א בזמן שכתבן בקדושה כו' כנ"ל ומשמע דאם לא כתבן בקדושה אינו חל קדושת כתבי קודש עליהם להיות נאסר גם מדרבנן והוכיח כן מן מה שמצינו גבי קדושת השם דאיסורו מה"ת ואפ"ה אם לא כתבן בקדושה אינם נאסרין א"כ כש"כ כתבי קודש דעיקר איסורן רק מדרבנן בוודאי אינן נאסרין כלל כ"ז שלא כתבן בקדושתן וכנ"ל וכמש"כ לעיל בארוכה להוכיח כן ממקום אחר

לג) ויהי' איך שיהי' בכוונת הוכחת הרמב"ם מן הש"ס עכ"פ לדינא כבר כתב הרמב"ם דאינו חל קדושת כתבי קודש רק בכתבן בקדושה וטעמו דאינו נתפס קדושה על כתבי קודש רק משום דהבעלים הזמינן לקדושה לכן אף דקיי"ל דהזמנה לגוף קדושה מילתא היא וכמש"כ הרמ"א באו"ח סי' מ"ב סעי' ג' עכ"ז הי' מועיל בזה תנאי וכמש"כ המג"א בס"ק וא"ו. ומה שכתב המג"א שם דבהתחיל לכתוב דבר שבקדושה אינו מועיל בזה התנאי כו' וכעין זה כתב האור זרוע ח' א' ה' תפילין סי' תקע"א שכתב דבקדושה עצמה דיש בהם קדושת הגוף לא מהני תנאה דמעיקרא בתר דנשתמשו בהם עכ"ל וידעתי מה דיש להעיר בזה מן הא דאו"ח סי' מ"ב סעי' ב' ויש להאריך בזה ואכ"מ אבל זה רק בנשתמשו בהם לדבר בקדושה אבל בהנך קורעקטין הא לפי מש"כ לעיל לא הי' בהם מעולם איזה שימוש קדושה דהא לא נעשו מעולם לקריאה כלל רק להגיה ולשיטת רש"י ריש פ"ב דברכות דבקורא להגיה אינה נחשבת לקריאה כלל ושיטת רבינו יונה בריש פ"ב דברכות לפרש דקורא להגיה דדרך המגיה כשמביט בשני ספרים כדי לתקן מהאחד לחבירו כו' ולפעמים יוצא הקול מעצמו ע"ש וכן הוא באו"ח סי' מ"ז סעי' ג' הכותב דברי תורה כו' וכתב הט"ז שם ס"ק ב' דהך כותב בד"ת היינו שכותב או מעתיק ומכוין ללמוד אבל סופר המעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך כו' וא"כ הה"נ שמעתיק לחוד הוא כדברי הרשות עכ"ל הט"ז והמג"א שם ס"ק א' כתב דוקא בכותב ספרים דרך למודו ומבין מה שהוא כותב אבל סופר המעתיק ואינו מבקש להבין א"צ לברך דאין זה דרך לימוד ואפילו כותב דרך למודו צריך עיון דהא עכ"פ הרהור הוא כו' עכ"ל המג"א וכיוצא בו כתב שם הט"ז ריש ס"ק ב' וכמבואר שם סעי' ד' דהמהרהר א"צ לברך כו' וכיוצא בו כתב המחבר לקמן סי' קמ"א סעי' ב' דהעולה לתורה צריך לקרות עם הש"ץ שלא תהא ברכתו לבטלה כו'

לד) א"כ לפ"ז בהנך קורעקטין דלא נעשו רק להגיה ע"פ ספר שיהי' מוגה א"כ א"צ לקרות בפי' רק סגי לאומנתו רק הרהור לבד וא"צ להבין ואין זה דרך לימוד ע"כ לא נחשב זה לקריאה כלל. וגם שייך בזה סברת הט"ז הנ"ל דעיקר כוונתו הוא לעשות פעולה להרוויח ממון ע"כ הנך קורעקטין הוי כמו דלא נשתמש בהם בקדושתן מעולם כלל וכיוצא בו כתב הטורי אבן בר"ה (דף כ"ח ע"ב) בד"ה בקורא להגיה כו' דמפרש בקורא להגיה דבזה א"צ לידע ולהבין מה שהוא קורא ואינו משים לבו להבין אלא לדקדק אם אין טעות בכתיבה ולהגיה כו' עכ"ל ולכן בעיקר הקורעקטין אינן עומדין מעולם ללמוד בהם רק להגיה בלבד וא"צ להבין וגם א"צ להוציא מפיו מה שרואה כתוב בהם א"כ לכל הפירושים בהך דקורא להגיה דרפ"ב ברכות ור"ה (דף כ"ח) שייכים גם בהקורעקטין וגם התוס' ברכות מודו הכא וקצרתי וגם עיקר כוונתו רק להרויח ממון כנ"ל ואף שיכול להיות כי הקורא בהקורעקטין להגיה יכווין ג"כ לקרות אז ללמוד התורה ויוציא אז מן פיו מ"מ הא אין זה דעת בעליו דהא עיקר דעת הבעלים של הדפוס דהאומן יראה להגיה הטיב אבל לא על כוונת הקורא לצאת בזה ידי לימוד התורה א"כ שייך בזה סברת המג"א בסי' מ"ב ס"ק ד' דלא מיתסר בהזמנת אחר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו' ולכן אף דכתבתי לעיל דיש לומר בסתם דסתמא לשמה קיימי. אבל בהנך קורעקטין לא קרינן בהו דסתמא לשמה הם עומדין דהא אינן עומדין לזה ועיקרן הם רק כדי להגיה וזהו עיקר פעולת המגיהן ויכול להוציא לאורה פעולתו אף שלא יקרא בהם בפי' וגם א"צ ללמוד ולהבין כוונת הענין ע"כ אף בסתמא אינן עומדין לקדושתן. ואסור לקיימן ללמוד בהם כיון דהוי ספר שאינו מוגה

לה) ובפרט כשיתנו הבעלים בפירוש שלא יחול עליהן דין קדושת כתבי קודש וודאי