עין יצחק חלק א רעז

כתבתי בספרי הנ"ל בסי' מ"ב סעי' ט'. א"כ ה"ה הכא לפי מש"כ לעיל דלהדיעה ראשונה בסי' י"ז סעי' י"א דס"ל דאף בלא נודע שהוא כתב ישראל משיאין את אשתו ולא חיישינן שמא א"י כתבו או דס"ל דאף אם כתבו א"י ג"כ כ"ז דלא אמר כן להעיד דינו כמו מסל"ת וכמש"כ לעיל ע"כ עדיין י"ל דטעה בזה וסבר דהדין כן ע"כ אין זה הוכחה גמורה כ"כ

לח) ומ"מ יותר נראה מן לשון הגדת האיזבארשציק דהי' נכתב בכתב ישראל מדאמר כן בפשיטות. וגם משמע מדבריו דהי' ניכר לו המכתב דאל"כ לא הוי אמר כן בפשיטות וגם מדאמר שמתחרט על מה שלא הראה את המכתב לאנשים דיותר נראה שהי' בכתב ישראל דאל"כ איך אמר כן בפשיטות דבעיר קטנה מי הוא היודע לקרות כ"כ את המכתב אם לא הי' בכתב ישראל. א"כ הוי ספק הנוטה ביותר שהי' בכתב ישראל ודומה למש"כ התוס' בפסחים (דף ט') בד"ה ואת"ל הוה כו' דהספק הרגיל ביותר שאני ומה"ט כתבו התוס' שם בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת כו' בתי' קמא בשם הר"י דאם בטלו מקילינן בספיקו אף דהי' מתחילה חיוב בדיקה עליו ע"ש והכל הוא מטעמא דהספק הרגיל שאני ועיין בחולין (דף מ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה קסבר עולא כו' והדברים ארוכין ואכמ"ל א"כ ה"ה בנ"ד דכיון דנוטה יותר דהיה המכתב בכתב ישראל והיה ניכר לו החתימה של המכתב או דהי' מקוים לו הכתב מדאמר בפשיטות דיודע דמת בעלה ע"פ המכתב שהי' לו ע"ז ובספק הרגיל י"ל דמוציא מידי וודאי איסור בדרבנן כמש"כ התוס' בפסחים בתירוץ קמא הנ"ל ובנ"ד הא כבר נתבאר דאין מקום להחמיר רק מדרבנן וכמש"כ לעיל דאף אם הי' בכתב א"י ג"כ אינה אסורה רק מדרבנן. ע"כ בוודאי בהספק שמא הי' כתב ישראל והי' מקויים כפי שנוטה ביותר משמעת לשונו ע"כ יש לנו מקום להקל עפ"ז ולהתירה לכתחילה להנשא במקום עיגון גדול כמו בנ"ד

לט) ואחר כותבי כ"ז ראיתי בפתחי תשובה לאה"ע סי' י"ז ס"ק כ"ג שכתב בקצרה ועיין בנ"צ מה שכתב לעיין אם העיד הא"י בלא מסל"ת רק אמר בשם פלוני שאמר לו שמת דרב גדול א' אמר דנאמן והביא ראיה בקצרה מהא דיו"ד סי' פ"ו וסיים דכתב שם דקשה עלינו לקבל חידוש זה כו' ע"ש אכן כבר העליתי בטוב טעם בעז"ה מה שיש לדון בזה הפרט ויש לי עוד מה להאריך. אך עת לקצר כי הנצרך לענינינו העליתי על נכון בעז"ה

מ) סיומא דפסקא הוא כן אם הממונה על הקברות בק"ב אמר להאשה כי האיש קלמן פונקל חייט דמת ונקבר שם בק"ב הוא מן עיר קאמינקא שבמחוז הוראדנא אז יש לנו יסוד נכון להתירה לפי שבדקו באותו העיר שלא נאבד מן העיר הלז איש אחר שהי' שמו קלמן חייט וכמש"כ לעיל בארוכה דאף דהי' הממונה א"י מ"מ נאמן משום דכיון דאמר לה כי נמצא שם האיש הלז כתוב מת בשמו ושם עירו בין שמות הנפטרים הכתובים בהפינקס שתח"י הממונה המיוחד לזה וכפי הנהוג בכל קהילות גדולות שיש להם פנקס המיוחד לזה ולכתוב מי שמת שם מיד שנפטר שמו ושם עירו וזהו מטעם דמילתא דעביד לגלויי דנאמן בעדות אשה א"י שלא במסל"ת מה"ט וכפי שנתבאר לעיל בארוכה והכא הוי ג"כ עביד לגלויי דהא מיסתפי לומר שקר שמא תחקור האשה מיד לראות בגוף הפנקס ע"כ אף שלא ראתה האשה עצמה כתוב כן בהפנקס מ"מ נאמן הממונה א"י לומר שראה כן כתוב על שמו ושם עירו וכמש"כ לעיל בארוכה לבאר כ"ז בטוב טעם בעז"ה וכן אף אם תגיד האשה שלא אמר לה הממונה שם עירו רק תאמר שאמר לה הממונה כי האיש הלז הי' חולה במחלת הסוחאטע לפי שראה גם זה כתוב בהפינקס. אם אמר לה כן ג"כ יש לנו מקום להתירה ע"פ מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ס"ה סעי' יו"ד דשני סימנים גרועים מצטרפים להיות נחשב לסימן אמצעי א"כ ה"ה הכא הנך שני סימנים היינו סימן החולי שלו בפרטות וסימן אומנתו שהיה חייט מצטרפים לסימן אמצעי וכבר כתב הנו"ב במ"ת סי' נ"ה דס"א עדיף מן שם אביו א"כ הוי לן שמו ושם אביו דאף דלא הגיד שם אביו מ"מ הא הנך שני סימנים חשובים כסימן אמצעי דהוי כשם אביו דיש לנו מקום להתירה כיון דידוע דהלך לפרייסין לבקש רפואתו ורוב הנוסעים שמ הם באים לק"ב מתחילה וכמש"כ הח"מ בס"ק ל"ח והב"ש ס"ק סמ"ך וכמש"כ לעיל בארוכה אכן אם לא אמר הממונה להאשה שם המחלה שלו אין לנו מקום להתירה ע"פ דברי הממונה אם לא אמר שם עירו או אף דאמר לה כי ראה כן כתוב בהפינקס ג"כ אין להתירה משום דא"נ ומה שכתבתי להצריך שיאמר שם העיר קאמינקא במחוז הוראדנא דוקא זהו לפי דנודעתי כי גם במחוז וואלין ובמחוז גאליציע יש עיר שנקראת ג"כ בשם קאמינקא. וצריכים לכתוב שמה ולחקור ע"ז

מא) כ"ז כתבתי מה שיש לדון ע"פ עדות הממונה ואם לא ימצאו מזור ותרופה להאשה העלובתא להתירה ע"פ דברי הממונה לפי שלא יבורר כל הפרטים הנ"ל מ"מ יש לנו מקום להתירה ע"פ דברי האיזבארשציק שאמר שהי' לו מכתב שמת האיש קלמן חייט והיה טעות בהמכתב ואינו זוכר אם הי' הטעות בשם הכינוי או בשם אביו ועפי"ז יש לנו יסוד נכון להתירה כיון שנשלח המכתב הלז ליד האיזבארשציק דקאמינקא שבמחוז הוראדנא ה"ל זה כמו שם עירו וכמש"כ הט"ז בסי' י"ז ס"ק כ"ג והב"ש ס"ק נ"ז ולא מיבעיא אם יבורר שהי' המכתב נכתב בכתב ישראל ואף אם לא יבורר כן ויש לנו להסתפק שמא הי' נכתב בכתב א"י מ"מ יש לנו מקום להתירה דכיון דיש לנו הרבה אומדנות המוכיחות דמת בעלה כמו שנתבאר לעיל בארוכה א"כ יצאנו מדאורייתא וכמש"כ התה"ד בסי' קל"ט והרמ"א בסוף סעי' ט"ו וע"כ במה דמספקא לנו שמא הי' כתב ישראל א"כ זה דומה למש"כ הב"ש בשם הט"ז בס"ק מ"ט דבספק אם הי' מסל"ת כיון דיש לנו אומדנות המוכיחות דינו ככל ספק דרבנן לקולא ומתירין אף לכתחילה במקום עיגון גדול וכמש"כ לעיל לבאר כל זה בטוב טעם בעז"ה ובפרט כי משמעות לשון של דברי האיזבארשציק משמע ביותר שהי' המכתב בכתב ישראל והי' כתב מקויים וכפי שכתבתי לעיל בארוכה ע"פ דברי הגב"ע מן האיזבארשציק. ועיקר דברי הם בנוים ע"פ דברי הר"נ בתשובה והמ"ב והחתם סופר בסי' ע"א וכמו שהארכתי בקונטרס א' לבאר דהיכא דיש תועלת ע"פ עדותו להתירה אז אף אם נמצא בדבריו איזה טעות תלינן דטעי דעבידי למטעי כזה ומקודם יראו כת"ר לשלוח לק"ב לחקור שם היטב ולראות המצבות של הבה"ק ולדרוש ולעיין בהפנקס של הבה"ק דק"ב אולי יבורר על נכון ביותר ואם לא יבורר כל זה עכ"ז יכולין להתירה כי דעתי מסכמת להיתירא וכמש"כ כת"ר ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה: סימן ל

נשאלתי אודות אשה אחת שהוחזקה בנשואה מכמה שנים ובאתה לפני הרב והבד"ל דשם ואומרת שנתגרשה מזמן כביר מבעלה וכיון דע"פ דין אינה נאמנת בזה"ז וגם בזמן הש"ס באומרת שלא בפניו אינה נאמנת כמבואר הכל בסי' י"ז וב"ש ס"ק ד' וסי' קנ"ב. ע"כ אינם יכולים להתיר לה עפ"ז. ואף דיש ע"א המעיד כן מ"מ הא בעינן ב' עדים דוקא ונשארת עגונה זמן הרבה ושוב כעת באתה האשה ואומרת דמת בעלה וכן בא ע"א להעיד שיודע שמת בעלה בתורת עד מפי עד זה ערך שני שנים: