עין יצחק חלק א רעד

אשר לפי האומדנא שלו לא היה יכול האיש שאנו דנין עליו לחיות יותר מן ג' שנים כי רובא דרובא מתים ע"י המחלה שהיה לו ומצינו בכמה דוכתי אשר סמכינן על הרופא אף בדאורייתא וכמבואר ביו"ד סי' קפ"ז סעי' ח' אף להקל ע"פ אומדן דעתו ובפרט היכא דיש רגלים לדבר דסמכינן בוודאי על הרופא וכמש"כ הרדב"ז ח"א סי' ת"י ובנ"ד דיש רגלים לדבר זולת עדותו של הרופא ישראל ע"כ מצרפינן כל זה לאומדנא דמת האיש שאנו דנין עליו דהא אמר בתו"ע על אומדנא שלו דרובא דרובא מתים במי שיש לו המחלה הזאת ויצאנו עפ"ז מן דאורייתא אף דח"ו לסמוך ע"ז ולהתירה לינשא מ"מ מחשש תורה יצאנו עפ"ז ועוד דהא שייך בנ"ד האומדנא שכתב התה"ד שם דהאידנא שאנו פזורים ומפורדים ואילו היה חי הי' נשמע מקומו איה הוא וזה כמה שנים שנשתקע שמו ואבד זכרו וזהו רובא דשכיח וחזקה דייקא ומינסבא מרעא לי' לחזקה דא"א הכל כמש"כ התה"ד ובפרט בעתים הללו דקביע בי דואר וטעלעגראמען בכל המדינות וכמש"כ החתם סופר בסי' נ"ח ובסי' ס"ה ע"ש

כו) ועוד אומדנא דיש בנ"ד דאמרה האשה דהבטיח לה קודם נסיעתו שבקרוב יחזור אלי' א"כ שייך בנ"ד לומר דאילו הי' חי הי' שב לביתו ולקיים הבטחתו כיון דנפרד ממנה בשלום ולא ע"י קטטה וכעין מש"כ רש"י בכתובות (דף כ"ב ע"ב) בד"ה באומרת ברי לי כו' אילו הי' קיים הי' בא. ואף לפי דברי הר"נ בכתובות שם דחולק על דברי רש"י בזה מ"מ נחשב זאת עכ"פ לאומדנא לצרפו לשארי אומדנות וכעין זה כתב המבי"ט והובא בק"ע לסי' י"ז ס"ק רכ"א דמדאורייתא תלינן שזהו הנאבד דאם איתא שהנאבד הי' ניצול הי' נודע מקומו איה הוא ע"ש וזהו ג"כ כעין מש"כ בשם רש"י ע"כ חשוב זה ג"כ לצירוף שארי אומדנות: וכיון דהסכמת התה"ד והרמ"א ושארי אחרונים הוא דאם יש הרבה אומדנות דאז מצרפינן זה למה שהגיד הא"י אפילו ע"י שאלה דהוא מת דאע"פ שאינו מקרי מסל"ת מ"מ ע"י צירוף כל זה ביחד דיינינן דיצאה מן איסור דאורייתא אלא דמחמרינן לכתחילה דזה דומה למשאל"ס ואם ניסת לא תצא וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ס"ה וגם הא כתב הח"מ והב"ש שם דאפילו בלא הגדה כלל היכא דאיכא אומדנות הרבה י"ל דדומה למשאל"ס רק דסיימו דלמעשה צריך להתיישב בזה והיינו היכא דלא הי' שם שום הגדה כלל אבל היכא דהי' שם הגדת הא"י אף שהי' ע"י שאלה בזה אין שום ספק כלל וכמש"כ הרמ"א והתה"ד שם כן בפשיטות להקל בדיעבד אם נישאת ולא הביאו שם שום חולק ע"ז כלל ולפ"ז בנ"ד דיש לנו כל האומדנות הנ"ל דזהו עדיפא ביותר מן האומדנות המבואר בתה"ד א"כ אף דנימא להסתפק שמא הי' המכתב בכתב שאינו של ישראל מ"מ יצאנו מן חשש איסור תורה דהא עיקר הטעם דלא מהני כתב שאינו בכתב ישראל הוא מטעם דאינו דינו כמו מסל"ת וכמש"כ בספר עזרת נשים דיש לחוש שמא הי' כן ע"י שאלת הישראל או דנתכוין להעיד דאל"כ למה לי' להכניס א"ע ולכתוב ולשלוח מכתב למרחוק כנ"ל

כז) ועכ"פ עיקר הטעם הוא דבכתב לא מקרי מסל"ת. א"כ הא נתבאר דהיכא דיש הרבה אומדנות המוכיחות והגדת הא"י אף ע"י שאלה דאף דלא מקרי מסל"ת דמ"מ ע"י צירוף כל האומדנות להגדת הא"י בלא מסל"ת יצאנו מן איסור תורה בנ"ד דדינו כמו כל רובא ואין לנו להחמיר רק מדרבנן כמו בכל רובא ומשאל"ס דהא גם התה"ד לא היקל רק בדיעבד אם נישאת ע"פ חכם ולכן אינו ראי' מן המהר"ם לובלין בסי' ק"י לומר דפליג על התה"ד במש"כ שם דהיכא דיש לנו מסל"ת קצת דיש לנו לצרף שארי הוכחות וראיות על מיתתו להתירה כמו שצירפו הוצאת מקלו ותרמילו ובכיי' דפונדקית יבמות ע"ש. דמשמע דס"ל דאף דיש לנו אומדנות מ"מ בעינן שיהי' מסל"ת קצת ואילו התה"ד התיר אף שהגדת הא"י הי' בלא מסל"ת כלל רק ע"י שאלה גמורה אם הי' אומדנות משום דהתה"ד דכתב כן בעובדא דילי' דנישאת ועי"ז יצאנו מן איסור תורה וממילא דינו כמו משאל"ס דניסת לא תצא משא"כ המהר"ם לובלין דמצריך שיהי' מסל"ת קצתו כדי שתהי' מותרת לינשא לכתחילה וכמו בעובדא דפונדקית בסוף יבמות דבכייא מעיקרא כו' ועיין בט"ז ליו"ד סי' שט"ז ס"ק ד': ענף ז'

כח) וכיון דחזינן דהיכא דאיכא אומדנות הרבה יצאנו מן דאורייתא ואינה אסורה אלא מדרבנן ע"כ ממילא יש לנו להתירה בנ"ד אף מדרבנן והוא. כי הט"ז באה"ע סי' י"ז סעי' ט"ו בס"ק ט"ו כתב דהיכא שיש ספק אם הוא מסל"ת או שאמר הא"י כן ע"י שאלה דהיכא שיש לנו אומדנות המוכיחים וכמבואר בתה"ד סי' קל"ט דמותר בדיעבד ע"כ במקום דמספקא לנו שמא הי' מסל"ת גמור אז מתירין לכתחילה ג"כ ואזלינן לקולא בזה ע"ש בט"ז והובא דברי הט"ז הנ"ל בב"ש שם ס"ק מ"ט וטעמו פשוט דכיון דעיקר האיסור בזה אינו רק מדרבנן משום דמה"ת הא סמכינן על אומדנות המוכיחות דהוי רובא וכמו במשאל"ס. וע"כ בדרבנן הא קי"ל דספיקא דרבנן אזלינן לקולא וה"ה בהך ספק אם הי' מסל"ת גמור או לא דה"ל כמו כל ספק דרבנן דמקילינן. ולא שייך בזה לומר להחמיר משום חזקת איסורא דא"א דאף בספיקא דרבנן באיתחזק איסורא מחמרינן. דז"א דהא כתב התה"ד שם לומר דחזקה דדייקא ומינסבא מרעא לי' לחזקת א"א ועיין מזה בנו"ב סי' מ"ג שכתב מה"ט להקל בהיתר עגונא ע"פ ספק ספיקא ע"ש ועוד דהא כיון דס"ל דמה"ת יצאנו מן חשש דאורייתא לפי דהוי כמו רוב מעליא א"כ ממילא נסתלק לנו הך חזקת א"א דהא מה"ת רובא עדיפא מחזקה וע"כ ממילא הוי דינו כמו היכא דליכא חזקת איסור דאם נולד ספק בדרבנן דיינינן דספק דרבנן להקל כן הוא כוונת הט"ז ופשוט

כט) וכן יש לדון בכה"ג לדון ספק ספיקא לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' דהיכא דיש ספק ספיקא דהספק הראשון הוא שמא וודאי היתר והספק השני הוא שמא הוי ספק איסור וכמו שכתב הרשב"א והריטב"א בקידושין (דף ע"ג) לדון כן בספק רוב וספק פלגא דה"ל ס"ס מעליא והארכתי שם בזה דאין זה דומה למה דקי"ל דס"ס משם א' לא מהני וכן כתבתי מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' ע"ש א"כ ה"ה בנידן הט"ז היכא דה"ל ספק אם הי' מסל"ת גמור או לא דכיון דיש לנו אומדנות המוכיחות דיצאנו מדאורייתא ולא מחמרינן אלא מדרבנן דעשאוה כמו ספק איסור א"כ יש לנו ספק ספיקא מעליא ספק ראשון אין כאן שום ספק איסור כלל דשמא ה"ל מסל"ת גמור דאז יש לנו היתר גמור כיון דקיי"ל דסומכין על מסל"ת להקל ואת"ל דלא הוי מסל"ת אכתי לא ה"ל רק ספק איסור כיון דיש לנו עכ"פ רובא דמה"ת מועיל זה ע"כ ה"ל ס"ס מעליא ויהי' איך שיהי' עכ"פ חזינן דס"ל להט"ז והב"ש דבמקום דיש לנו אומדנות המוכיחות דאז אם הוי ספק שמא ה"ל מסל"ת גמור דמתירין אף לכתחילה וכפי הטעם שנתבאר. א"כ ה"ה בנ"ד דהעידו בשם האיזבארשציק דאמר לפניהם דהי' לו מכתב שמת האיש קלמן פונקיל חייט. וכבר נתבאר בזה ברור אם הי' המכתב כתוב בכתב ישראל דהי' לנו יסוד דהיתירא להתירה במקום עיגון אף דלא ידעינן אם הי' מקוים אלא דמספקא לנו שמא הי' כתוב בכתב שאינו של ישראל דכיון דיש לנו הרבה אומדנות המוכיחות ביותר הרבה מן האומדנות המבואר בהתה"ד. א"כ יצאנו מדאורייתא בוודאי וע"כ במה דמספקא לנו שמא הי' המכתב בכתב ישראל או לא ה"ל ספיקא דרבנן דלקולא וכמש"כ הט"ז במה דמספקא אם הי' מסל"ת או לא דמקילינן. וה"ה בנ"ד דמ"ש: ואין סברא לחלק דשאני בספק