עין יצחק חלק א רע

בב"ד של פלוני אינו נאמן ואף דהוי עביד לגלויי אפ"ה אינו נאמן עכ"פ מוכח מהך דיבמות ויו"ד דאף במידי דעביד לגלויי א"נ א"י אף במידי דעביד לגלויי ואי דנימא דשא"ה דהוי מילתא דיש לנו חזקת איסור וכסברת הנו"ב בזה א"כ ה"ה אף בנ"ד דאתחזק איסורא דא"א יש לנו לדון דלא יהי' מהימן הממונה על הקברות במה שאומר בע"פ כי שם כשם בעלה ראוהו אותו נכתב בהפנקס שת"י כיון דלא ראתה האשה בעצמה כתוב כן שם וכן לא נמצא איזה עד ובירור ע"ז ע"כ אף שאומר כן הממונה א"י יש עדיין לומר דכיון דעל אמירתו בע"פ אינו ברור לדון בזה להכלל דלא מרע אומנתו ע"כ ממילא אין לו נאמנות אף במידי דעביד לגלויי ע"ז דלא הוי מסל"ת

ח) ואף דיש לחלק דשאני נ"ד דיש לנו חזקה דייקא ומינסבא דמרע לחזקת א"א א"כ יש לחלק דשאני בהא דיבמות דא"נ לומר נתגיירתי בב"ד פ' משום דהוי התם איתחזק איסורא וכסברת הנו"ב הנ"ל משא"כ היכא דלא הוי חזקת איסור דיש לנו חזקה אחרת המנגדתו יש לנו לומר ולסמוך על הכלל דעביד לגלויי לא משקר אף בא"י. וכמו שהוכחתי מן יו"ד סי' פ"ו דנאמן א"י לומר מן עוף פ' הוא דהטעם הוא משום דהוי מילתא דעביד לגלויי וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' ב' ס"ק ז' דמה"ט נאמן אף א"י לומר על הבשר שבידו דמומחה פ' שחט לו והביא ראי' לזה מהא דסי' פ"ו הנ"ל וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח מהך דסי' פ"ו דסומכין על עדות א"י אף באיסור דאורייתא היכא דעביד לגלויי וכ"כ הש"ך שם סוף ס"ק ל"ז להקשות מהא דסי' פ"ו דסמכינן על אמירת א"י כשאומר מעוף פ' טהור אך הש"ך כתב לחלק דשאני התם בסי' פ"ו שהוא עצמו מוכר לו ע"כ סמכינן עלי' ולפ"ז יש לדון דהיכא דלא שייך כן אינו מהימן א"י אף דהוא עביד לגלויי וכוונת הש"ך במה שמחלק דשא"ה דהוא עצמו מוכר לו נראה לי לפרש כוונתו דלכן נאמן שם משום דהוא בעצמו מוכרו א"כ שייך בזה לדון להסברא דלא מרע אומנתו וכמו דאמרו במנחות (דף מ"ג) דלכן מן התגר כשירה משום דלא מרע נפשו מה"ט א"כ היכא דלא שייך לדון להסברא דלא מרע אומנתו ס"ל להש"ך דלא סמכינן על אמירת א"י אף במה דהוי עביד לגלויי וכן משמע מן הש"ך ביו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' בסופו שכתב דאף דמסל"ת אינו נאמן בדאורייתא עכ"ז התם סמכינן אמסל"ת אף דלא הוי קפילא משום דאיכא למיקם עלה דמילתא להטעימו לקפילא והביא חילוק הזה בשם הריב"ש ע"ש וכ"כ הפר"ח ליו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' לתרץ דלכן סמכינן התם על מסל"ת משום דהוי מילתא דעביד לגלויי מיד ועדיפא מעדות אשה דהתם לא יתברר מיד ואף לאח"ז אפשר דלא יתברר שהבעל הלך לו לאיים הרחוקים משא"כ הכא שמיד שטועמין אותו מתברר מיד אם משקר או לא וכל כה"ג סמכינן על א"י מסל"ת אף בדאורייתא עכ"ל הפר"ח וזהו כעין סברת הש"ך שם הנ"ל הרי להדי' דאף במילתא דעביד לגלויי מיד אין לו נאמנות לא"י בדאורייתא אם לא הוי מסל"ת. וכן ראיתי בהריב"ש עצמו סי' תל"ג שכתב החילוק הנ"ל וכמש"כ הש"ך בשמו

ט) ולפי מש"כ לעיל לחלק להסוברים דלא סמכינן שם אקפילא משום דלא שייך התם לדון להכלל דאומן לא מרע אומנתו לפי דלא יהי' מרע לאומנתו כ"כ בזה משום דמה דתלוי בהשערת דעתו ע"פ הבחנתו להטעם אינו מסתפי כ"כ דהוי מידי דמצי לאשתמוטי נפשי' וכמש"כ לעיל ע"כ יש לחלק כמו כן הכא דעדיין י"ל דהיכא דהוי עביד לגלויי במה שאמר לפנינו על מה שראה אם אמת הגיד או לא בזה י"ל דשפיר סמכינן על אמירת א"י וכמו בהא דסי' פ"ו באומר משל עוף פ' טהור הוא דמירתת לשקר בכזה משא"כ במה שאומר א"י שהוא מרגיש בה הטעם או לא דאף שיוברר לפנינו ע"י טעימת קפילא מ"מ יהי' לו התנצלות לתרץ דלפי השערתו לא הרגיש הטעם ע"כ אין דינו כמו כל מידי דעביד לגלויי רק דמקרי עביד לגלויי קצת ולכן דווקא ע"י צירוף מסל"ת סמכינן עליו אבל היכא דהוי עביד לגלויי גמור שיוברר שאמר שקר גמור באופן שלא יהי' לו התנצלות כלל בזה מהימן אף א"י בלא מסל"ת אף בדאורייתא וכדמוכח מהא דסי' פ"ו מהרמ"א שם דמשמע שם דאף דלא הוי מסל"ת מהימן

י) אכן מן דברי הש"ך והפר"ח הנ"ל לא משמע כן ובפרט לפי דברי הש"ך בסי' קי"ט סוף ס"ק ל"ז שמחלק דשאני בהא דסי' פ"ו כו' כנ"ל. א"כ מוכח דס"ל דזולת זה אינו נאמן א"י אף דהוי עביד לגלויי ולא איתחזק איסורא. וזולת זה הנה בעיקר ראיות הט"ז והש"ך והפר"ח הנ"ל מן הא דסי' פ"ו דא"י נאמן לומר מעוף פ' טהור משום דהוי עביד לגלויי וכן ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל ליו"ד סי' קי"ט ס"ק ל"ט דהביא ג"כ ראי' זו מהא דסי' פ"ו דנאמן א"י משום דעביד לגלויי ע"ש הנה התב"ש ליו"ד סי' ב' ס"ק ט"ו שכתב לדחות ראיות הט"ז מהא דסי' פ"ו וציין לעיין למש"כ בתב"ש בסי' פ"ו דשא"ה דאיכא צירוף סימנים עכ"ל והובא בפרמ"ג ליו"ד סי' ב' במשבצות ס"ק ז' ע"ש א"כ לפ"ז נסתר ראיות הט"ז והש"ך והפר"ח הנ"ל ע"פ דברי התב"ש הלז משום די"ל דשא"ה דאיכא סימנים ולכן י"ל דהיכא דליכא צירוף סימנים לא סמכינן על א"י אף במילתא דעביד לגלויי בדאורייתא: ענף ג'

יא) ובעיקר דברי התב"ש נלע"ד להעיר עליו מהא דחולין (דף ס"ד) דקאמרי בגמ' על מה דאמרו שם לעיל מיני' באומר של עוף פ' טהור דמקשו ולבדוק בסימנים כו' ומשני בטרופות הרי דאף היכא דליכא צירוף סימנים כלל כיון דמיירי בטרופות ומ"מ אמרו דלוקחין מהם באומר של עוף פ' טהור משום דהוי מילתא דעביד לגלויי ומירתת לשקר ואף בטרופות יוכל להתברר שקרו אם ידמו אותן להדדי כן מוכח שם בפשט הסוגיא ופי' רש"י שם ועיין במהר"ם שי"ף שם. עכ"פ מוכח בסוגיא זו דאף היכא דליכא צירוף סימנים דביצים ג"כ סמכינן היכא דהוי מילתא דעביד לגלויי א"כ קשה מסוגיא זו על התב"ש אבל באמת מוכח מן דברי רש"י שם כמש"כ התב"ש כי זה לשון רש"י שם בד"ה אבל ראש אחד כד כו' סייעתא הוו הנך סימנים לא"י לדבריו ואי אמר לך של עוף פ' טהור סמוך עלי' כו' הרי להדיא דרש"י כתב דלכן סומכין על דבריו משום דהנך סימנים הוו סייעתא לדבריו וכן משמע מן פשט הלשון דאמרו בגמ' שם במסקנא ה"ק ב' ראשי' כדין כו' רישי' חד חד רישי' חד כד וחלבון מבחוץ ואמר לך של עוף פ' וטהור הוא סמוך עליהם בסתמא לא תסמוך עליהם כו' ולשון סמוך עליהם וכן לא תסמוך עליהם משמע דמחמת אמירתו דאמר מעוף פ' טהור הוא ע"כ סמכינן על הסימנים ע"י צירוף לאמירתו דאל"כ לא שייך לשון עליהם אלא ה"ל לומר סמוך עליו היינו על אמירתו ולכן מן לשון עליהם משמע דלשון רבים קאי על הסימנים דהם שני סימנים או על הסימנים בצירוף אמירתו ביחד א"כ מוכח מן פשט הגמ' במסקנא ומן דברי רש"י דדוקא ע"י צירוף סימנים סמכינן על דבריו היכא דשייך עביד לגלויי אבל היכא דליכא סברא זו אז לא סמכינן על דבריו אף דהוי עביד לגלויי ומוכח מזה כמש"כ התב"ש. והא דאמרו מעיקרא שם דמיירי בטרופות יש לומר דהי' סבירא לי' אז מעיקרא דסימנים דאורייתא וע"כ מיירי בטרופות. א"כ מוכח לפ"ז לומר דאף היכא דליכא צירוף סימנים ג"כ סמכינן על דבריו היכא דהוי עביד לגלויי אבל לפי המסקנא מוכח לומר דס"ל דדוקא ע"י צירוף סימנים סמכינן כו' או די"ל דעדיפא מיני' מקשי שם מעיקרא לפי האוקימתא בטרופות דכה"ג מי זבנינן מינייהו והא תניא כו' לפי דיותר טוב לו להקשות מן תוספתא מפורשת ובאמת הי' יכול להקשות דכיון דנימא דמיירי בטרופות א"כ לא יהי' יכולין לסמוך על דבריו אף דהוי עביד לגלויי כיון דליכא צירוף סימנים ולכן העיקר בזה כמש"כ התב"ש ודלא כהט"ז והש"ך והפר"ח בזה: