עין יצחק חלק א רסז

היו מהדרים לרווחא דמילתא לצאת מכל החששות שיוכל להיות עכ"ז נחשב זה להתירוה ומדמה שם באור זרוע להא דיבמות (דף קי"ז) עד אמר מת דקאי שם רק בהתירוה כו' א"כ ה"ה בנ"ד כיון דבעת שנזדקקו הב"ד להיתירא לא הי' אז אבי הבעל להכחישו לכן מקרי זה שפיר התירוה ורשות ב"ד להנשא אף דהיו מהדרים לצאת מן החששות שיוכל להיות. ויספיק הקיצור בזה הפרט

קב) ולכן היסוד דהיתירא דכתבנו בנ"ד דהוא משום דהתירוה זהו יסוד נכון ועכ"ז משום חומר הענין יכתבו אלי עוד הפעם לבאר איך הי' התנהגות הב"ד בעת שהתירוה מתחילה ואם הי' שם קרובי האשה בעת שהתירוה ואם אמרו להקרובים שיודיעו זאת להאשה עצמה כי יצתה בהיתר ויראו להודיעני באר היטב איך הי' מתחילה בעת שהתירוה ואיך הי' בבוא מכתבי הראשון לרומעכ"ת ואז אדע מה להשיבם בביאור היטב ואם שיוכשר הענין דהי' זה במעלת התירוה אז הנני מסכים להיתירא ע"פ היסודות שנתבאר לעיל בארוכה וכפי דעת מעכ"ת ובאופן דוקא שיצטרפו לזה עוד שני רבנים גאונים מפורסמים שיסכימו להיתירא אז הנני נמנה עמהם להיתירא וד' יהי' בעזרינו להציל העגונא עלובתא דנא מכבלי העגון כי כבר חשו חז"ל על תק"ע ומצוה רבה להשתדל ע"ז: ממני ידידם העמוס ברוב תלאות וטרדות שונות ודו"ש והכותב והחותם ביום ב' ז' אייר תרל"ו קאוונא: סימן כח

נשאלתי ע"ד עגונא שנתעגנה מבעלה זה זמן רב ולא נודע לה מקומו וכהיום נשלח לעיר מגורי בעלה את הפאס שלו וכתבו ממקום רחוק כי מת שם ומצאו אצלו את הפאס הנשלח ובתוך הסימנין של הפרימעטעס שלו הי' סימן קרחה בראשו ועוד כמה סימנים גרועין. וכן בעלה הי' לו כל הסימנים גרועין והסימן קרחה בראשו ונשאלתי אם יש להתירה מכבלי העיגון

א) תשובה בקצרה כי ידוע דברי האחרונים דהפאס נקרא מידי דלא שכיח לשאולי וכמש"כ הנו"ב במ"ת סי' מ"ו ורוב פוסקים ס"ל דבמידי דלא שכיח לשאולי לא חיישינן לשאלה וכ"כ השיטה מקובצת בב"מ (דף כ"ז ע"ב) בשם הרשב"א דכתב בזה"ל מהא דאמרינן כיס וארנקי וטבעת לא מושלי שמעינן דמעידין עלייהו אפי' למ"ד סימנין לאו דאורייתא ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא כו' וה"ה לעדי מיתה הרשב"א עכ"ל השמ"ק הרי להדיא דהרשב"א ס"ל דאף למ"ד סי' דרבנן מ"מ מהני מידי דלא שכיח דמושלי וכן מוכח מן התוס' יבמות (דף ק"כ ע"א) ד"ה אמר רבא כו' לשני תירוצי בתראי של התוס' שם ע"ש וזהו דלא כהבית דכתב להחמיר בזה וכן הכריע הב"ש לדינא אך בנ"ד יש להקל אף לשיטת הב"י לפי מה דהוכחתי במק"א דאף לפי מה שהחמיר הבית יוסף במידי דלא שכיח דמושלי אין זה רק מדרבנן כמש"כ הנו"ב במ"ק סי' ל"ז ובמ"ת סי' מ"ו ע"כ אם יש סימן אמצעי בגופו אז אף להבית יוסף יש להקל ולומר דהא בדרבנן מהני ס"א. ועוד דהא כבר כתבתי בספרי באר יצחק סי' וא"ו דהא דנסתפקכו דלמא סי' דרבנן זהו לפי דיש לנו לומר דפריש מן רובא דעלמא. ע"כ היכא דיש לנו רוב אחר הסותר להך רובא דעלמא מבעי לן לסמוך על סי' אמצעי אף למ"ד דהוי מדרבנן א"כ בנ"ד דהוי מידי דלא שכיח דמושלי דלכה"פ יש בו רוב הסותר להך רובא דעלמא לפי דהך רוב דלא שכיח דמושלי מבררת לנו דזהו של אותו האיש שאנו דנין עליו. והוי ספק השקול ע"י הנך רובי הסותרים זא"ז ע"כ היכא דיש ס"א ממילא סמכינן עליו לכ"ע. והארכתי בזה בחידושיי במה שהקשו בש"ס על הא דמצאו קשור בכיס כו' ניחוש לשאלה. ובמה שהקשה הב"ש מלקמן סי' קל"ב וכן הארכתי בדברי הב"י הנ"ל עפ"י שיטת החכ"צ דאם יש ס"א בגופו אז אף הב"י מודה דלא חיישינן לשאלה דיחיד במידי דלא שכיח דמושלי. וביארתי דאם יש ס"א בגופו דזה מוכח אף להב"י דלא חיישינן לשאלה במידי דלא שכיח דמושלי. ולכן א"ש מה דמחזירין חמור בעידי אוכף אף למ"ד סי' דרבנן. משום דמיירי היכא דיש ס"א בחמור דאז הוי שאלה דיחיד ולא חיישינן בזה לכ"ע במידי דלא שכיח דמושלי ואכמ"ל בכ"ז

ב) ונקדים לדברי המשאת בנימין סי' ס"ג שכתב דחיסור או יתר אבר סי' מובהק וחשוב הוא דמדאורייתא הוא מום גמור לכל דבר שבעולם כו' עכ"ל ונראה דס"ל דמה דנחשב למום דזה הוי סימן מובהק בהיתר עגונא ויש להעיר ע"ז מהא דיבמות (דף ק"כ) וב"מ (דף כ"ז) דארוך וגוץ לא הוי רק סי' גרוע והנו"ב במ"ק סי' נ"א כתב דזהו ארוך וגוץ ביותר דאילו ארוך וגוץ דעלמא בזה לא הי' צריך התנא לומר לפי דאין זה נחשב לסימן כלל עכ"ל הנו"ב וכבר הקדימו התה"ד בסי' קס"א בזה ובבכורות (דף מ"ה ע"ב) איתא דקפח היינו גבוה הוי מום הפוסל בכהנים הרי דאף מה דהוי מום הפוסל בכהנים מ"מ לא הוי סי' אמצעי רק סי' גרוע ויש לומר דמזה אינו ראי' לפי מה דאמרו בגמ' שם דהש"ס מקשו והא הקב"ה משתבח בבעלי קומה ומתרץ באריכא שמוטה סגיא ופי' רש"י דארוך ודק שאינו עב לפי אורכו כו' וצ"ע על הרמב"ם פ"ח ה' ביאת המקדש ה' י"ד שכתב סתמא הארוך ביותר כו' נחשב למום ולא הביא למה דמבואר להדיא בגמ' דדוקא בדק שאינו עב לפי ארכו. והנה בפי' המשניות להרמב"ם פ"ז דבכורות על משנה דהקפח הוי מום כתב בזה"ל וקפח הוא הארוך הרבה עד שמואסים בני אדם ארכו וי"ל דכוונתו הוא ג"כ אם הוא דק שאינו עב לפי ארכו ומתוך כך מואסים בו בני אדם: אבל הרמב"ם בהיד החזקה לא כתב כלל מזה רק בקצרה הארוך ביותר וקשה כנ"ל ואפשר דזהו כוונתו במש"כ הרמב"ם שם במה שסיים עד שיהי' מופלגין משאר העם. וי"ל דבמה שאינו עב לפי ארכו בזה הוי מופלג משאר העם וקיצר הרמב"ם בזה. וגם י"ל דנתכוין הרמב"ם לזה במש"כ הארוך ביותר דלכן הוי ארוך ביותר לפי שאינו עב לפי ארכו וכנראה כן מן דברי הכ"מ שם ע"ש. ולכן אין הכרח מזה לסתור לדברי המשאת בנימין בהכלל שלו. וי"ל באמת דהיכא דהוא גבוה ודק שאינו עב לפי ארכו דנחשב זה לסימן אמצעי לכל הפחות

ג) אכן עדיין תקשה במה דאמרו בבכורות שם דהננס והוא הקצר ביותר וכמש"כ הרמב"ם שם ה' ביאת המקדש פ"ח ה' י"ד דזהו מום הפוסל בכהנים והא כתב התרומת הדשן בסי' קס"א בזה"ל דמה דאמרו בגמ' דארוך וגוץ לא הוי סי' כלל דלא איצטריך לאשמועינן רק אם הוי מופלג קצת באריכות ואפ"ה לא מהני לפי דרגילות הוא בהרבה ב"א שהם ארוכין וגוצין מבינוני ולכך אפילו אם הוא קצת בהפלגה לא מהני עכ"ל התה"ד וכ"כ הנו"ב במ"ק בסי' נ"א דאף ארוך ביותר וגוץ ביותר לא הוי סימן כלל ולכן אף דנתבאר דבקפח דהוא ארוך ביותר אין זה קשה כלל אכן עדיין תקשה מן סימן ננס על מה דמבואר דסי' גוץ ביותר לא הוי סימן כלל ודוחק לומר דכוונת הנו"ב הוא רק במה דנחשב למום מצד עצם המום ובין מה שאינו נחשב למום רק מצד שאינו שוה בזרעו של אהרן כדאמרו בבכורות (דף מ"ג) דזה דוחק אך באמת אין זה קשה כלל דהא התה"ד כתב בלשונו דאם הוא קצת בהפלגה לא מהני ומשמע דאם סי' גוץ וארוך הוא בהפלגה הרבה נחשב לסימן מעליא בהיתר ענונא. ע"כ י"ל דהך הננם