עין יצחק חלק א רסד

משא"כ בפסולי עדות דהיא נאמנת להכחיש את העד האומר לא מת אז ליכא לזות שפתים דהעולם יאמרו חזקה אשה דייקא ומינסבא ומסתמא נתוודע לה ג"כ שמת כו' עכ"ל. וי"ל דגם התוס' דהקשו ולא נחתי לתרץ כסברת הבית יעקב משום דהי' קשה להו דהא התם ביבמות בעת שהקשו בגמ' טעמא דנישאת הא לא ניסת לא תנשא כו' עדיין לא ידעו ממה דמוקי שם לקמן דמתניתין מיירי בפסולי עדות ועוד י"ל דאף לפי מה דמוקי שם לקמן דמיירי בפסולי עדות י"ל דכוונת הגמ' דמיירי בפסולי עדות ג"כ דהא מתניתין סתמא אמרו וקאי על עדות כשרים וגם על פסולי עדות א"כ מה מקשה הגמ' טעמא דנישאת כו' הא י"ל דמתניתין קאי בכל גווני ואף בכשרים לעדות וע"כ אמרו נישאת דאז בכל גווני לא תצא אף בעד כשר המכחישו ולכן אין ראי' מן התוס' דלא יהי' ס"ל להחילוק של הבית יעקב

פח) וכן י"ל דזהו כוונת המהר"ם לובלין בתשובה סי' קל"ד במש"כ שם גבי עדות מסל"ת שכתב מתחילה דמראין הדברים ששונאים אפיקו לקלא כדי שלא תנשא לאיש כו' ועוד אפילו הי' עדותו אמת שהנכרי הגיד שהוא חי כו' ואפילו נחוש לחומרא רחוקה כו' דכל אותן הדברים באו מאין יהודי אחד כו' מ"מ אין לחוש לזה מאחר שהוכחנו דבכל עדות שבב"ד האחרון אין להסתפק לשום עדות כי אם לאין יהודי אחד א"כ לא עדיף מע"א אמר מת כו' והתירוה דלא תצא מהיתירה ומותרת לינשא ואע"ג שכתבו הפוסקים לחוש משום לזות שפתים כו' מ"מ פשיטא ופשיטא דאפילו לזות שפתים ליכא עכ"ל ופשט לשון המהר"ם לובלין נראה דאף לפי מש"כ דיש לחוש שמא כל, אותן הדברים באו רק מן א"י אחד ולא נימא דאויבים אפקוה לקלא רק האמת הוא כן א"כ הוי שני עדות מסל"ת המכחישין זא"ז וליכא רוב דיעות דמ"מ מותרת וליכא לזות שפתים לאחר שהתירוה מתחילה ע"פ עדות מסל"ת א"כ מדבריו מוכח כעין חילוק הבית יעקב דבבא פסול להכחיש לאחר דהתירוה דליכא בזה חשש לזות שפתים ובאמת יש להסביר בפשיטות לחלק בין עד כשר ובין פסול לעדות די"ל דוקא בבא עד כשר להכחישו בזה אמרו לחוש משום לזות שפתים דיוציאו לעז עי"ז משא"כ בבא פסול בזה לא יוציאו לעז דאף דגם היתר הראשון הי' ג"כ מתחילה ע"י עד פסול מ"מ כיון דההיתר הי' כבר עכ"פ ע"כ לא יהי' בזה לעז במה שבא הפסול להכחישו. ומנלן דאף בפסול לעדות אמרו לחוש לחשש לזות שפתים כיון דחזינן דהרמב"ם לא ס"ל כלל הך חששא וגם עיקר חשש לזות שפתים אינו רק מדת חסידות וכמש"כ הרא"ש ביבמות פ' ט"ו סי' ט' והקרבן נתנאל שם ס"ק כ"ד והב"ש בס"ק ק"י וכן ראיתי בשמ"ק לכתובות (דף כ"ב ע"ב) שכתב דאין זה רק עצה טובה לחוש ללזות שפתים ע"ש ע"כ אף ע"י סברא קלושה ג"כ יש לחלק או כסברת הבית יעקב או כפי מש"כ בפשיטות דבפסול לא מצינו לחוש ללזות שפתים ומן המהר"ם לובלין הוי סיוע לדברי הבית יעקב והנה ראיתי בק"ע סי' שכ"ז דהביא בקצרה לתשובת מהר"ם לובלין בזה"ל דכיון שהתירוה כבר ונראין הדברים שהעדות השני אויבים דאפקי' לקלא פשיטא ופשיטא דאף לזות שפתים ליכא עכ"ל ומשמע דמפרשים דכוונת המהר"ם לובלין הוא דלכן אין לחוש לזות שפתים משום דנראין הדברים דאויבים אפקוה לקלא ובאמת לענ"ד מוכח פשט דברי המהר"ם לובלין לכל הרואה שם כנ"ל דכוונתו הוא כמש"כ

פט) ובעיקר הדברים מה שאמרו לחוש משום לזות שפתים נלע"ד להעיר מילתא חדתא והוא דהא דעת כמה פוסקים דאשה מצווה על שבת יצרה ומה"ט ס"ת להשיאה כמש"כ המג"א סי' קנ"ג ס"ק ט' בשם הר"מ אלשקר וכ"כ הב"ש באה"ע סי' א' ס"ק ב' ובשם הרד"ך א"כ תקשה לפי מה דנתבאר דהך חשש לזות שפתים אינו רק מדת חסידות ועצה טובה ולא מן הדין דא"כ איך אמרו דמן מדת חסידות לא תקיים למצוה דשבת יצרה דהוי מצוה אלימתא דמוכרין ס"ת עבור זה לשיטתם ועיין בע"ז (דף י"ג) תוס' ד"ה ללמוד תורה כו' בשלמא במה דמצינו דחז"ל החמירו משום חומר עריות דלא תנשא לכתחילה י"ל בזה דהא יכולת בידם לעקור בשב ואל תעשה משום סייג וגדר ועיין ברבינו יונה ריש ברכות אבל במה דלא תקנו חז"ל שיהי' מן הדין כן רק אמרו דעצה טובה ומידת חסידות וכמש"כ הרא"ש והשמ"ק כנ"ל בזה קשה דאיך יכולין אנחנו להפטר ממצות דלא תהו ולשבת יצרה בשביל מדת חסידות וע"כ מוכח דלפי הסוברים דהאשה מצווה על שבת יצרה דס"ל דהא דחשו משום לזות שפתים מיירי ביש לה בנים דקיימה מצוה דשבת. ועיין באה"ע סי' א' סעי' ח' בפלוגתת הפוסקים שמה ובב"ש ס"ק ט"ו ובמגילה (דף כ"ז) וב"ב (דף י"ג) וחגיגה (דף ב') וגיטין (דף מ"א) בתוס' ד"ה לא תהו בראה כו' וקצרתי]. אבל באין לה בנים דמצווה לקיים מצוה דלא תהו בראה בזה לא שייך לחוש ממידת חסידות ללזות שפתים ולא שייך לומר בזה דהא על האיש דישא אותה יש חשש לזות שפתים דהא אפשר לו באחרת דהא כיון דעל ידי מה שישאנה תוכל לקיים מצוה דשבת יצרה א"כ ממילא גם על האיש דישאנה מצוה לעשות כן ולזכות אותה דאל"כ תתבטל ממצוה זו ולא שייך לדון בזה ולומר דהא לא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך דהא אין זה חטא כלל רק מדת חסידות כנ"ל וכן אמרו דמוכרין ס"ת להשיא יתומות דמשמע אף לאחר אמרו כן כדי לזכותה שתקיים מצות שבת יצרה. ע"כ ברור ופשוט מכל הלין טעמי דבנ"ד אין לנו לחוש כלל אף משום לזות שפתים ועיין במהרי"ק סי' ל"ב במה שכתב המהרי"ק שם להעיר במה שכתב שם מתחילה להאמין השוחט שאמר דשחט כהוגן משום דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של המכחישו רק כע"א והקשה דניחוש ללזות שפתים וכתב לחלק שם וקצרתי

צ) ויש לי עוד אריכות דברים בכל הפרטים הנאמרים אך לא רציתי לצאת חוץ מגדרי ולא באתי אלא במה שנוגע לדינא ובאמת בכל מה דנתבאר בעז"ה אף דלכאורה נראה שהארכתי אך באמת לא יצאתי מחוץ לענינינו הנוגע לעיקרו הלכה זו ולא העמסתי לפלפל בפלפולים אחרים אף שיש לי רוב לפלפל בכמה סוגיות ע"י מה דנתבאר עכ"ז ראיתי לקצר רק לכתוב יסודות נכונות המוכרחות בעיקר היתירא דנא והאמת הוא כי כל המבואר בהקונטרס הלז מראשיתו עד סופו הם הכל מוכרחים לדינא ות"ל כי עזרני ד' עד הלום להורות לפנינו הדרך הנכון להוציא ענין העגונא להיתירא ע"פ היתר מורווח ביסודות נכונות לאמיתה של תורה בעז"ה אך מחמת חומר הענין אין אני מסכים להיתירא עד שיסכימו כת"ר ויצרפו לזה עוד שני רבנים גאונים ובאופן שיעיינו היטב בכל הקונטרס שלי מראשיתו ועד סופו ויראו בעינא פקיחא כל חלקי הסותר והבונה שהעליתי בעז"ה ולא בדרך העשרה בעלמא רק בעיון היטב אז אם יסכימו להיתירא הן מטעמים שלי והן מטעמים אחרים לפי ראות עיניהם אז הנני מסכים ונמנה עמהם להיתירא ובאם לאו אינני מסכים למעשה להיתירא ולא יוכבד עליהם המעמסה הזאת כי הלא ידוע לכל רוב חולשתי וטרדתי העצומה מאד ובפרט בעת הזאת וביחוד מלאכת הכתיבה והסידור של הקונטרס הגדול הזה ועכ"ז ראיתי להזדקק ולעבוד העבודה רבה דנא למען תקנת העלובתא דנא כי מצוה רבה היא מאד וכמאמרם כי כל המתיר עגונא א' כאילו בונה חורבה א' מחורבות ירושלים וע"כ בוודאי יראו להכניס א"ע ולעיין בכל הקונטרס הלז ואם יסכימו אז להיתירא אז הנני נמנה להיתירא ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה בהרווחה בעז"ה: ענף יז

צא) והנה אחר ששלחתי קונטרסי הזה להרבנים הג' השואלים הגיעני מכתבם שהודיעוני כי עיקר