עין יצחק חלק א רנב

ופסול דנאמן העד הכשר לשיטת הרמב"ם ולשיטת ש"ס דילן לפי שיטת הרמב"ם כנ"ל א"כ לפי כל זה אין מקום להוכיח דהרמב"ם יהי' ס"ל כשיטת הרמב"ן. ובעז"ה זה הענין הוא דבר נחמד ונדחה הוכחת הב"ש

לו) ולפ"ז י"ל דבנ"ד יש להקל לשיטת הרמב"ם בפשיטות דהא בנ"ד הראשון יש עליו שם פסול לפי שהוא קרוב לפי דבריו ואינו נאמן להכחיש את העד השלישי אף לפי מ"ש לעיל דהעד השלישי אין עליו שם עד כשר דהא אינו יודע באמת להכחיש את הראשון רק ע"פ דברי העד השני שהגיד לו חוץ לב"ד ויש עליו שם עד פסול דהא עמפ"ע אינו נאמן מן התורה רק מדרבנן וככל הפסולים: עכ"ז הא כבר כתבתי בשם הב"ש ס"ק קי"ט והנו"ב במ"ק סי' מ"א דעמפ"ע שוה לאשה וכל הפסולים ואף שכתבתי לעיל להעיר ע"פ הירושלמי סוטה פ"א ה"א דיש סברא לומר דעמפ"ע גרע מן קרוב וכן ס"ל לכמה פוסקים באה"ע סי' ז' גבי שבוי' וכנ"ל עכ"ז י"ל דשאני עדות עגונא דכיון שהקילו חז"ל כזה ותקנו דעמפ"ע נאמן בעגונא ע"כ ממילא דינו בעדות עגונא כמו כל פסולי עדות דהאמינו חז"ל בעגונא. ובזה לכ"ע יש לדון הך כללא דאמרו בירושלמי יבמות פ' ט"ו ה"ו הנ"ל דכ"מ שהכשירו עדות אשה דין האשה כאיש וע"כ ה"ה בכה"ג יש לומר בפשיטות דכ"מ שהכשירו עדות עמפ"ע דינו ככל הפסולים ואף לשיטת הרמב"ם שכתבנו דלא ס"ל לדינא כשיטת הירושלמי י"ל דזהו דוקא אשה נגד איש דהוי פסול נגד כשר משא"כ פסול נגד פסול אין סברא לחלק ביניהם כיון שכבר הכשירו חכמים בעדות עגונא לעמפיע ג"כ ע"כ דינו ממילא ככל הפסולים אף לשיטת הרמב"ם. ולכן בנ"ד י"ל דמותרת להנשא לשיטת הרמב"ם ואין לנו להרבות במחלוקת להך דינא דעמפ"ע בין הירושלמי לש"ס דילן דפליגי בעד כשר ופסול המכחישים זא"ז כנ"ל ולכן כיון דשקולים הם עדות עמפ"ע וקרוב וכיוצא בעדות עגונא ע"כ לאחר שהתירוה ע"פ עדות עמפ"ע מותרת להנשא אף דבא הקרוב אח"כ להכחישו כן יש לדון בנ"ד לשיטת הרמב"ם לפי מה דביארנו דאין הכרח מדברי הרמב"ם לומר דס"ל כשיטת הרמב"ן: ענף ז'

לז) אחר כל זה האיר ד' את עיני ומצאתי השייך לענינינו בספר אור זרוע הגדול ואעתיק לשונו הזהב המאיר לעינינו וזה לשונו בחלק א' סי' תר"צ מעשה בלאה שבאה לפני ב"ד ואמרה ראובן א"ל שמת בעלה ושלחו ב"ד אחריו וכחש ואמר לא ידעתי וגם לא אמרתי לה והיא אומרת באמת אמר לי לשם עדות ולא לשם השטאה וכתב מורי רבינו אבי העזרי אע"פ שאינו מודה עתה אומר אני דהיא נאמנת כדאמרינן ביבמות ובכתובות ובסוטה עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' ועד מפי עד כשר בעדות אשה והאשה עצמה נאמנת ואין לחלק ההכחשות וראי' ברורה מדאמרינן פ' שבועות העדות אר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה ולא דא"ל בב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא כו' פי' אין הפסד כפירות ממון של הכתובה בכפירות עדותו שהיא נאמנת עדיין להעיד שא"ל שמת כו' וע"כ השביעתו בב"ד ולא א"ל לב"ד שכחש בדבר ואפ"ה איהי מהימנא לומר דא"ל שמת דאי לא מהימנא איכא כפירת ממון בשבועתו כו' וגרסינן בפ"ב דכתובות כו' אבל ההיא דשבועות נ"ל ראי' וצ"ע לעשות מעשה עכ"ל. ושלח דברים למורי הר' שמחה והשיב לו דדמי לההיא דפרק המדיר משמשתו נדה אע"ג דהתורה האמינתה וספרה לה מלמד שסופרת לעצמה וכשאומרת איש פ' טיהר לי את הדם היא נאמנת וכי אזיל ושיילי' ואשתכח שיקרא הוא נאמן ולא היא וכן גבי מאכילתו שאינו מעושר ומה שהביא מורי מפרק שבועת העדות הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה ולא אמר לי' לב"ד אני סבור שפירושו הוא א"ל בינו לבינה דמת בעלה אע"פ כן לא היתה צריכה להשביעו בב"ד שהרי היא נאמנת בלא העד לינשא וליטול כתובה ומה שמשביעתו בלא צורך אין כאן כפירת ממון דבשעת שבועה היה כפירת דברים בעלמא ואילו השביע עידי ממון במקום שהלוה מודה והי' מזומן לפרוע ונשבעין שאין לו עדות וכי היו חייבין אין לך מודה בעיקר יותר מזה עכ"ל רבינו שמחה זצ"ל עכ"ל האור זרוע והעתקתי כל דברי האור זרוע כי אינו בנמצא כ"כ ספר היקר הזה

לח) וכוונת דברי רבינו העזרי הוא על השאלה דהיה שם באשה הבאה לב"ד ואמרה ראובן א"ל שמת בעלי ושלחו ב"ד אחריו וכיחש ואמר דלא אמרתי לה כו' דדעתו דהיא נאמנת וראייתו מיבמות (ד' קי"ז ע"ב). וכתובות (דף כ"ב) דעד אומר מת ועד אומר לא מת דאם התירוה להנשא לא תצא מהיתירה הראשון ולפ"ז מוכח דהעובדא של האור זרוע היה שם היתר ב"ד בעת דבאה האשה לב"ד לומר בשם ראובן דא"ל דמת בעלה ואח"כ שלחו ב"ד אחריו וכיחש כו' [והי' כעין עובדא דנ"ד דאף דהתירוה מתחילה מ"מ היו מסתפקים אח"ז בזה וחשו שמא הדין דאף לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחישה וע"כ שלחו אחריו לידע ממנו האמת ואחר ששמעו ממנו שמכחישה אז השתדלו לשאול זה מן רבינו העזרי ורבינו שמחה וזהו הכל כמו בנ"ד שנסתפקנו אחר שהתירוה מתחילה והשתדלנו לחקור מן הראשון ואחר שבא לנו והכחיש ראינו להשתדל ע"ד ההיתר בהשתדלות רב בעז"ה משום דאם נימא דלא הי' שם התירוה מתחילה תקשה דאיך מדמה רבינו העזרי הך עובדא דילי' להא דיבמות וכתובות בעד אומר מת כו' דהא התם מיירי להדי' דדוקא אם התירוה להנשא אז לא תצא מהיתירה הראשון אבל אם לא התירוה מקודם לא תנשא וע"כ מוכח דעיקר טעמו של ר' העזרי הוא לפי דהיה שם ג"כ היתר ב"ד מקודם ולכן מדמה שפיר להך דעד אומר מת וע"א אומר לא מת דאם התירוה לא תצא מהיתירה וה"ה באשה אומרת מן פי ע"א דא"ל דמת דס"ל דגם בזה מהני מה דהתירוה מקודם אבל אם לא התירוה מקודם מודה ר' העזרי ג"כ דלא תנשא משום דלא ס"ל לסברת הבית יוסף בתשובה שהובא בק"ע סי' קנ"ט וסי' ק"ס דכתב דהעד הראשון ה"ל כמעיד על עצמו ואינו נאמן. דאי נימא בטעמו של ר' העזרי משום סברת הבית יוסף א"כ איך מדמה ר' העזרי שם להך דיבמות וכתובות דהא התם מבואר דעיקר ההיתר שם הוא משום דהתירוה מקודם ולכן ברור ופשוט דסברת ר' העזרי הוא דס"ל דכמו דמהני התירוה להנשא בעד אומר מת ועד אומר לא מת דה"ה באשה מפי עד דאם התירוה מקודם ע"פ הגדת האשה דאינו נאמן העד להכחישה לאח"ז ומביא ראי' לזה משבועות (דף ל"ב) כו' וזהו הכל כמש"כ הקהלת יעקב לבאר לדברי הש"ג בפ' ט"ו דיבמות שהביא ראי' זו וביאר הקהלת יעקב שם טעמו דכיון דמהני התירוה א"כ הי' לה לילך תיכף לב"ד והיו מתירין אותה דאז אינו נאמן העד להכחישה כו' וחזינן דהקהלת יעקב נתכוין לדברי ר' העזרי שהקדימו בכ"ז וס"ל לר' העזרי לדינא כמו שפסק הקהלת יעקב דאחר שהתירוה אינו נאמן הראשון להכחישה

לט) אך הר' שמחה חולק ע"ז וס"ל דאף אחר שהתירוה מקודם ג"כ נאמן העד להכחישה וראייתו מן הך דפרק המדיר איש פ' טיהר לי את הדם דנאמנת וכי אזיל שיילי' ואשתכח שיקרא הוא נאמן ולא היא וקרינן משמשתו נדה אע"ג דהתורה האמינה וספרה לה שסופרת לעצמה וכן גבי מאכילתו שאינו מעושר וכוונת ה"ר שמחה בהך ראי' להוכיח משם דאף לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחישה משום די"ל דס"ל לה"ר שמחה כשיטת המהרי"ק וסייעתו דגם באיסורין דיינינן להכלל דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים וגם ס"ל כשיטת הר"נ דהובא באה"ע סי' י"ז סעי' ל"ט דאם ניסת ע"פ ע"א שלא בהוראת ב"ד לא