עין יצחק חלק א רמז

לפרש על נכון לפירוש אית דאמרי הנ"ל ע"פ מש"כ הרמב"ן בהא דכתובות (דף ע"ב ע"א) פ' כהן תיקן את הכרי הזה כו' פ' חכם טיהר לי את הדם ואזל שיילי' ואשתכח שיקרא דפירשו דכיון דהכהן או החכם מכחיש אותה אינה נאמנת ומזה הוכיחו כן בכל עד מפי עד א"כ כמו כן י"ל הכא לפרש דבאמת בעלי' נאמנים לומר הראיתי בכור זה לחכם ובעל מום הוא אך כל זה היכא דלא הכחישו החכם אבל בהכחישו החכם אז נאמן החכם לומר דלא התירו מעולם. אבל אם יש שני עדים מעידים ששמעו מפי החכם שאמר להם שהתיר את בכור הזה הדין הוא דהם נאמנים ולא החכם וכמש"כ החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק י"ז והב"ש שם ס"ק כ"ג: א"כ שפיר יש לפרש הך דמודים חכמים בעדות בכור היינו בעד אחד מעיד ששמע אחר זה מן החכם שאמר לו שהתיר את הבכור הזה ועד ב' מעיד ג"כ ששמע אחר זה מן החכם שאמר לו שהתירו אז מצרפין הנך שני עדים אף דהוי עדות מיוחדת ונאמנים להכחיש להחכם א"כ אתי שפיר שיטת אית דאמרי ומדחזינן דרש"י לא ניחא לי' לפרש כשיטתם. וכן התוס' לא ניחא להו לפרש כשיטתם ופירשו באופן אחר: מוכח דס"ל לרש"י והתוס' דלא כהרמב"ן אלא כשיטת הש"ג והבית יוסף בתשובה דס"ל דהשני נאמן ולא הראשון. ע"כ שפיר לא ניחא להו כשיטת אית דאמרי משום דל"ל ב' עדים הא אף בעליו נאמנים לומר שהתירו חכם ואף היכא דמכחישו העד הראשון ג"כ השני או הבע"ד נאמן ולפ"ז יש הוכחה מן רש"י והתוס' לשיטת הש"ג והבית יוסף בתשובה וע"כ אין להזניח שיטת החולקים על הרמב"ן דס"ל דהשני נאמן ולא הראשון ועיין במראות הצובאות ס"ק ע"ז בשם הבית יוסף בתשובה ובשם ר' ירוחם דשקלו וטרו בכוונת רש"י דשבועות אי ס"ל כהרמב"ן או לא ולפמש"כ מוכח דרש"י ס"ל דלא כהרמב"ן

טו) ועכשיו נשובה לעיין בעיקר דברי הקהלת יעקב דס"ל דלאחר שהתירוה אינו נאמן הראשון אף להרמב"ן והוא דהא מבואר באה"ע סי' י"ז סעי' ל"ט דהנישאת ע"פ ע"א שלא בהוראת ב"ד דס"ל להר"נ דלא תצא אף בא ע"א אח"ז והכחישו. והחלקת מחוקק שם ס"ק ע"ז כתב בשם הר"נ בתשובה דטעמו דכיון שנעשה מעשה ע"פ העד אף בלא הוראת ב"ד הוי זה כשנים דאמרינן גם בכה"ג הכלל דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים ודברי השני ה"ה כאחד כו' ע"ש. הרי דס"ל להר"נ דהיכא דכבר נעשה מעשה ע"פ העד אף בלא הוראת חכם דינו כשנים והוי כמו דהתירוה ב"ד א"כ הא עיקר הוכחת הרמב"ן וסייעתו דהראשון נאמן להכחיש להשני הוא מן הא דפלוני חכם טיהר לי הדם ושמשתו נדה דהכחישה החכם אח"ז וכמבואר בכתובות (דף ע"ב) ובאה"ע סי' קט"ו סעי' א' ושם הא כבר נעשה המעשה ששימש עמה ע"י דיבורה שאמרה לו פ' טיהר לי הדם. ואי נימא כהקהלת יעקב דהיכא שהתירוה ע"פ אז אינו נאמן הראשון להכחישו א"כ כמו כן מבעי להיות אף היכא דכבר נעשה מעשה על פיו דזה הוי כמו התירוה דאינו נאמן הראשון וכמש"כ הר"נ והח"מ ומוכח מזה דה"ה התירוה ע"פ השני ג"כ נאמן הראשון להכחישו וכמש"כ הח"מ ודלא כהקהלת יעקב: ואין סברא לחלק בין מעשה הנשואין להמעשה דשימש עמה בפלוני חכם טיהר לי כו'. דמה נפ"מ ביניהם ובסברות קלושות אין דרכי לדון ולבאר ביטול זה הסברא הקלושה

טז) ואפשר לומר דעיקר שיטה דנאמן הראשון להכחישו הוא נובע מן הרמב"ן והוא מבואר בסי' י"ז סעי' ל"ט בב"ש ס"ק קכ"ג שכתב בשם הרמב"ן והריב"ש דס"ל דדוקא היתר ב"ד אבל נישאת בלא התרת ב"ד לא מהני מה דנשאת ע"פ הראשון וכ"כ הב"ש שם בשם המהרשד"ם א"כ לפי שיטת הרמב"ן עצמו שפיר י"ל כמש"כ הקהלת יעקב דאם התירוה אינו נאמן הראשון להכחישו. ושאני התם בשמשתו נדה ע"י מה דאמרה לו פ' חכם טיהר . לי הדם דזה הוי בלא הוראה רק מעשה בלבד ע"כ נאמן הראשון להכחישו לשיטת הרמב"ן אך עדיין זה אינו מספיק לתרץ למה שהקשיתי על הקהלת יעקב דהא מן שיטת הר"נ בתשובה דס"ל דנישאת אף בלא הוראה דינו כמו דנישאת ע"פ הוראת חכם א"כ לפ"ז שפיר יש להוכיח עדיין דלא כהקהלת יעקב דהא מן הר"נ בכתובות פ"ז בסוגיא דפלוני חכם טיהר לי כו' משמע ג"כ דס"ל כהרמב"ן וסייעתו דהראשון נאמן להכחישו וכן מוכח ביותר מן הר"נ לשבועות פ"ד בסוגי' דהכל מודים בעד מיתה שפטור כו' דהביא שם בפשיטות להרמב"ן דעמפ"ע הראשון נאמן ולראי' דכתובות (ד' ע"ב) דמוכח משם דהראשון נאמן להכחיש השני ע"ש. א"כ עדיין תקשה על הקהלת יעקב ע"פ הכלל של הר"נ עצמו בתשובה כנ"ל

יז) אך אפשר לחלק דשאני היכא דנעשה המעשה ע"פ הגדת הבע"ד עצמו וכמו כן בהתירוה ע"פ הבע"ד עצמו דבזה לא אמרינן הכלל דכ"מ שהאמינתו תורה ה"ה כשנים. דדוקא במי שאינו בע"ד המעיד כן בשם האחר גבי' אמרינן דאחר שהתירוה ע"פ ה"ה כשנים ואין הראשון נאמן משא"כ בבע"ד עצמו וראי' לזה מן הא דסי' י"ז סעי' ל"ח דשיטת הרמב"ן והרשב"א שם דאם התירוה ע"פ אשה אחרת שאמרה מת והתירוה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהיתירא ומבואר ברשב"א ליבמות (דף קי"ז) דהרמב"ן מודה להרמב"ם בהיא עצמה אמרה מת בעלי והתירוה דאם בא ע"א ומכחישה דתצא אך בהתירוה ע"פ אשה אחרת אז לא תצא אף דעד כשר בא אח"ז להכחישה וכ"כ הנימוקי יוסף ליבמות פ' ט"ו על המשנה עד אומר מת ועד אומר לא מת כו' בשם הרשב"א דכתב כן בשם הרמב"ן ע"ש והובא בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ע"ה ובב"ש ס"ק קכ"א הרי דאמרינן דאף לשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל גם בהתירוה ע"פ אשה להך כללא דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים דעכ"ז בהאשה עצמה לא דיינינן כן ונאמן העד להכחישה. א"כ ממילא אתי שפיר בפשיטות למה דאמרו פ' חכם טיהר לי הדם דאזל שיילי' ואשתכח שיקרא דהראשון נאמן אף לאחר שנעשה המעשה ע"פ הגדת האשה עצמה משום דשאני הגדת אשה עצמה דהיא הבע"ד דבזה לא אמרו להכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו' וע"כ שפיר י"ל לדינא כמש"כ הקהלת יעקב דאחר שהתירוה שאני דאין הראשון נאמן וה"ה היכא דכבר נעשה המעשה ע"פ העד אף בלא הוראת חכם דלשיטת הר"נ בתשובה הוי זה כמו התירוה אך העיקר תלוי דוקא בנעשה המעשה ע"פ אחר שאינו בע"ד ונוגע בזה אמרו דנחשב כשנים והעד המכחישו לאח"ז ה"ה כע"א אבל אם נעשה המעשה או ההיתר ע"פ הבע"ד דהוי נוגע בעדות אז לא אמרו להכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו' דהא אין עליו שם עד רק שם בע"ד. אך במה שכתב הקהלת יעקב לדון לדבריו אף באשה עצמה אמרה ששמעה מן עד שבעלה מת ובא הע"א להכחישה דמסיק הקהלת יעקב גם בזה דלאחר שהתירוה לא תצא מהיתירא הנה בזה לא ננקוט כוותי' אך בע"א אחר שאמר ששמע כן מן ע"א אחר בזה יש ליישב דבריו לדינא ואינו סתירה לזה ע"פ מה דהקשיתי. משום דיש לחלק כנ"ל: ענף ד'

יח) אך עדיין יש להעיר בכ"ז ע"פ מש"כ הנימוקי יוסף ביבמות פ' ט"ו בתחילת דבריו שם דאין חילוק בין אשה אחרת לאשה עצמה והובא בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ע"ה א"כ עדיין תקשה על הקהלת יעקב כנ"ל ואפשר לומר דהנמוקי יוסף יהי' ס"ל בהא דכתובות (ד' ע"ב) בפלוני חכם טיהר לי כו' כשיטת הירושלמי שם דכולהן בעדים ולא כהרמב"ן דיליף משם לכל עד מפי עד דהראשון נאמן אך זה דוחק ויותר אפשר לומר דהנימוקי יוסף ס"ל כשיטת הרמב"ן והריב"ש דס"ל דדוקא בהתירוה אז אמרו בהראשון