עין יצחק חלק א רכג

לכתובות פ"א אות מ"ו העיר קצת מזה במה דדיינינן ס"ס בהיתר עגונות וכתב לפקפק מה"ט על הפוסקים אכן לפי מה שכתבתי להוכיח דלאו בכל דוכתי החמירו חז"ל רק היכא דמצינו בפירוש אינו קשה לקושיות הפני יהושע וכעין זה מוכרח לומר לפי המבואר בירושלמי פ"א דמאי ה' א' גבי הקלין שבדמאי דאף ודאי פטורין וכדאריו"ח שם וכמו שפסק הרמב"ם כן דהטעם הוא דסמכו על הרוב אף דהחמירו חז"ל בדמאי לחוש למיעוט ומוכח ג"כ דלאו בכל רובי החמירו וכמש"כ לעיל אך יש לחלק דשאני ברוב המברר דלא הי' עליהם מעולם חיוב כלל ושאני בדמאי וכמש"כ לעיל כעין זה בשם השער המלך פ"א ה' יו"ט סוף ה' כ' וכמש"כ לעיל בשמו וידעתי למש"כ התוס' בבכורות (דף כ' ע"א) ד"ה ואבע"א כו' בסה"ד דדילמא כר' אושעיא שהכניסה במוץ כו' ועכ"ז שפיר כתב השעה"מ וקצרתי כי אכמ"ל

יט) ולפי מה שנתבאר דהיכא דיש תרי רובא דבזה לא החמירו חז"ל והנה לפי מש"כ לעיל לחלק דהיכא דלא נודעו תרי רובי בבת אחת דבזה י"ל דהחמירו חז"ל כמו בהך דצורבא מדרבנן ביבמות (דף קכ"א). אבל היכא דנודעו התרי רובי בב"א דבזה לא החמירו חז"ל וכן לפמש"כ לעיל די"ל דהיכא דיש רוב מה דלא מצינו דהחמירו חז"ל בי' דאנן מעצמינו אין לנו להחמיר מדעתינו וכמו שהארכתי לעיל א"כ בנ"ד לפי מש"כ מעכ"ת דיש בנ"ד תרי רובי דנודעו בב"א להאשה וגם הא רוב השני דלפי מה שנכתב בג"ע לא היו יכולים להמלט מהשריפה כי אם ע"י מילתא דלא שכיח כלל והרוב השני הנ"ל לא הוזכר כמותו בהש"ס והארכתי בזה עפ"י המבואר באה"ע סי' י"ז סעיף למ"ד בנפל לתוך כבשן האש כו' ובמה שכתב הח"מ שם ס"ק נ"ז בנפל לתוך מדורה כו' אך אין אנו צריכין לזה לפי המבואר בהגב"ע כנ"ל וכן העיקר נ"ל דהיכא דנודע התרי רובא ביחד דאף דברוב אחד מהם לבדו החמירו חז"ל עכ"ז בנודע התרי רובא ביחד אין לנו להחמיר ע"כ בנ"ד דעתי מסכמת להיתירא כיון דנודע התרי רובא ביחד: ענף ד

כ) וכן נשאלתי מקרוב מק' לונדון ע"ד שני עגונות שבעליהן נסעו מלונדון לאפריקא בקיץ תרמ"א ואח"ז נודע להן כי הספינה שהיו שם בעליהן של העגונות הנ"ל נטבעה הספינה ושהו עליהן שיעור שת"נ וכפי המבואר בהגב"ע והיו לבעליהן שלום עם נשותיהן א"כ יש לנו חומרת חז"ל מה דהחמירו במים שאין להם סוף והיה לי הרבה צדדים להיתירא וצד אחד להיתירא כתבתי עפ"י מש"כ בספרי באר יצחק סי' י"ח וכמש"כ לעיל דהיכא דיש תרי רובא דנודעו בב"א להאשה דבכה"ג לא מחמרינן ולפ"ז יש לדון מילתא חדתא בעיגונא דאיתתא ובחומרת משאל"ס והוא דהחתם סופר בסי' נ"ח ובסי' ס"ה כתב דיש לדון דעתה נשתנה הזמן מבזמן שהי' בזמן הש"ס דבזה"ז קביעי בי דואר בכל המדינות וטעלעגראפין וע"כ אילו הי' הנטבע עולה מן הים אף אם הי' בקצה ארץ הי' מודיע לביתו ע"י אגרת או ע"י הכותבי עתים ועדיף ביותר ממה דרב אשי בעי למימר בצורבא מרבנן וגברא רבא להתיר משום דקלא אית לי' כו': וכעין זה מבואר בתה"ד סי' קל"ט ובק"ע סי' רכ"א [ועיין בכתובות (דף כ"ב ע"ב) ברש"י ד"ה באומרת ברי לי כו' וקצרתי ולפי דברי החתם סופר הנ"ל יש לנו בכל הנטבעים במשאל"ס בזמן הזה תרי רובא המבררים לנו דהאיש שאנו דנין עליו דנטבע ולא ניצול. א' דהא הנטבעים בים ושהו עליו שיעור שת"נ יש לנו רוב דאינם ניצולים ובוודאי מת: ורוב שני המברר לנו דלא ניצול משום דאם אי' דסליק קלא אית לי' והי' מודיע לביתו ע"י מכתב וטע"ג כנ"ל

כא) א"כ לכאורה הי' מקום להקל בזה"ז בכל משאל"ס. אך באמת אין לנו להקל בזה אף בזמה"ז עפ"י מש"כ לעיל ובספרי באר יצחק שם דלכן החמירו בהש"ס גבי צורבא מרבנן משום דלא נולדו השני רובי ביחד וה"ה בכל הנטבעין אף בזמן הזה דיש לנו עוד רובא וכסברת החתם סופר דמ"מ הא רוב הנטבעין מתים נולד מיד בעת דנטבע. והבירור ע"י הרוב השני בא לנו לאחר זמן דהיה שיעור וזמן שיגיע לנו איזה ידיעה ממנו ממקומו אי' הוא לאחר שניצול מן המים וע"כ החמירו חז"ל בזה. כיון דלא נודעו שני רובי ביחד כנ"ל א"כ ממילא יש לנו לדון דהיכא דבעת דנודע להאשה בבירור עפ"י גב"ע דהספינה שהי' בעליהן שם דאותו הספינה נטבעה ושהו עליהן שיעור שת"נ דאז נודע להנשים הרוב הזה ובאותו הזמן דנודע להן זה היה אז זמן רב לאחר שנטבעו והי' אז זמן הראוי שהי' יכול להגיע להן ידיעה ע"י מכתב מבעליהן והן ע"י כותבי העתים והטעלעגראמין א"כ בכה"ג קרינן דנודעו להנשים העגונות שני רובי ביחד דבזה לא החמירו חז"ל בחומרא דמשאל"ס וכמש"כ לעיל ואף שהוא מילתא חדתא ולא הוזכר בשום פוסק כזה עכ"ז יש סמך גדול לצרף זה להיתירא וכמו שראיתי בתשובת מהר"ם פדוואה סי' ל"ו שכתב בזה"ל חזינא קמאי דקמאי שבקשו עלילות להקל במשאל"ס רק שנמצאו קצת ראיות לעלילותם וכו' עכ"ל ולכן שפיר יש לנו לדון הך מלתא חדתא שכתבתי דהיכא דבעת דנודע להאשה הי' אז הנך שני רובי ביחד דיש לזה מקור מהש"ס וכמש"כ בספרי ולעיל דבכה"ג אין לנו להחמיר במשאל"ס

כב) ואף דנימא דכיון, דסתמו הפוסקים בזה ואמרו דמשאל"ס אשתו אסורה דמשמע מזה דאף היכא דבעת דנודע להאשה הי' אז הנך תרי רובי ביחד דג"כ אסרוה מ"מ יש לדון דזהו מטעמא דס"ל להפוסקים דכיון דסתמו בהש"ס ולא חילקו דמשמע דגם בצורבא מרבנן אף היכא דנודע להאשה זמן רב אחר הטביעה דאז אף דהוי שני רובא ביחד מ"מ אסרוה וזהו מטעם שכתבתי לעיל דהיכא דנראה לחז"ל לאסור אז אסור אבל אנן מעצמינו אין לנו לאסור היכא שנמצא רוב מה שלא הוזכר בש"ס דאין לנו לאסור מדעתינו ובזה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה וכמו שהוכחתי לעיל מהא דגיטין (דף כ"ט) וכתובות (דף ג') ועוד ראיות דלאו בכל רובא החמירו חז"ל ואחת משתי אלה מוכח מן כל הראיות שנתבאר לעיל והוא דלפי שיטת התוס' ביבמות (ד' ל"ו וע"ג ד' מ') דהא דמשאל"ס אסור זהו משום דהוי מיעוט המצוי ע"כ מוכח מזה דהיכא דהוי מיעוט שאינו מצוי לא החמירו חז"ל בזה או משום דמוכח מהתם דלאו בכל רובא החמירו רק היכא דמצינו בפירוש שאני

כג) והנה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ה' הוכחתי דטענת חזרה מדעתו הראשונה הוי חשש רחוק. ואף היכא דיכול עפ"י דין לחזור מן הבטחתו דמ"מ אין לחוש לשמא חזר מן הבטחתו ומוציאין ממון מהמוחזק ע"י הך סברא דחשש שמא חזר בו הוי טענה גרוע ואינו נאמן אף דאומר ברי לי דחזרתי מן הבטחתי. וכן כתבתי בספרי נחל יצחק סי' ע"ח סעי' ב' ענף ה' דחזרה מן הבטחתו הוי חשש רחוק למאוד ומוציאין ממון ע"י זה הסברא ועדיף מרובא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב דמעלת חזקת ממונא עדיף מרובא ואילו בזה הסברא דאין לחוש לשמא חזר מן הבטחתו עי"ז מוציאין ממון מן המוחזק וכמש"כ בספרי שם בארוכה ע"כ היכא דיש לדון סברא זו זה עדיפא אף מן רוב גמור ולכן בנ"ד דבעליהן כתבו לנשותיהם ובניהם מן קייפסאן בהבטחה נאמנה ובאה"ר ובכלות הנפש שתיכף כשיגיעו לפארט עלייזעבעט יכתבו כ"א אגרת לאשתו בארוכה וע"כ זהו הוכחה רבתא דלא ניצולו מן הים דאם אי' דניצולים בודאי היו מקיימין הבטחתן הנאמנה ולא היו חוזרין מהבטחתם. ומלבד דזהו בכלל מחוסר אמנה ושארית ישראל כו'. אין זה דרך הנימוס עפ"י חוקי דרך ארץ והנהוג ע"פ הטבע להיות בוגדים בנשותיהן ובניהם ולהיות חוזרין