עין יצחק חלק א רכב

טו) ומכבר אמרתי בזה והוא דהנה שיטת הרמב"ם בפ' י"ג הלכות גירושין ה' ט"ז בזה"ל במי שנטבע והעלו ממנו אבר שא"א שינטל מן החי ויחי' ה"ז מעידין עליו שמת וכן כתב הטור שם והשמיט הרמב"ם והטור מה שיבואר בירושלמי על מתניתין דמן ארכובה ולמעלה דמשיאין אשתו דנותנין לו שהות כדי טריפה היינו י"ב חודש וכמו דפסק המחבר בסי' ל"ב אלמא דס"ל להרמב"ם והטור דהא דתנן מן הארכובה ולמעלה משיאין אשתו דמיד מתירין אותה. וכמש"כ היש"ש ביבמות פ' האשה בתרא סי' ז' בזה"ל דהא מן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו דשיערו חכמים שימות מהר ובפרט ע"י מים דמרזו מכה דסברא זו אי' ביבמות (דף ק"כ) ושא"ד. והב"ש שם ס"ק צ"ז כתב דקים לחז"ל דטריפות דמן הארכובה ולמעלה א"א שיחי' האדם יב"ח: א"כ משמע מדבריו דדוקא בטריפות דמן הארכובה ולמעלה וכמש"כ התוס' בכורות (דף ג') והובא בספרי באר יצחק סי' י"ח אבל ברמב"ם והטור לא הוזכר לשון דמן הארכובה רק כתבו סתמא דאם ניטל ממנו אבר שא"א שינטל מן החי ויחיה משמע דבכל מידי דמיטרף בי' האדם דבזה אם נטבע מתירין מיד ולא בעי יב"ח משום דמיא מרזו מכה היינו להמכה דמיטרף בי' ושיערו חז"ל שימות מהר

טז) ובאמת צריך ביאור במה דפסק הרמב"ם והטור ושארי פוסקים דלא כהירושלמי דכתב דלא תנשא עד יב"ח וכמש"כ היש"ש נלע"ד לומר דהיש"ש לשיטתו כאשר אבאר ע"כ מוכרח דהא דהתירו דמן הארכובה ולמעלה דאין זה בגדר טריפה רק משום מיתה והרשב"א והרמב"ן דהובא שם בב"י דפסקו כהירושלמי דמשום טריפה אתו עלה ואין מתירין עד יב"ח וג"כ אזלו לטעמייהו דהנה בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח הביא שיטת הרשב"א דכתב דא"א לשום טריפה לחיות יותר מי"ב חודש בשום אופן רק עפ"י נס וגם הביא השיטות היש"ש דהא דטריפה אינה חיה היינו רק עפ"י רוב אבל מיעוטא דמיעוטא חי' והפר"ח שם הקשה על היש"ש מן תוס' חולין (דף י"א) ד"ה אתיא כו' וכן הכרו"פ שם העיר בזה. אך הפרמ"ג שם ובסי' למ"ד כתב דרק מיעוט דמיעוטא חיין ולא הוי מיעוט המצוי ומן הכרו"פ והפר"ח משמע דלא ס"ל כן בכוונת היש"ש ולפי מש"כ בספרי באר יצחק, סי' י"ח להוכיח מהא דאמרו ביבמות (דף קכ"א) דל"ש צורבא מדרבנן ואינש דעלמא דאין מתירין משום דאף על תרי רובא אין מתירין היכא דלא נודעו בבת אחת וכמו שהארכתי שם. א"כ לפ"ז תקשה אמאי סמכו להקל במן הארכובה ולמעלה הא אין זה בירור גמור כי אם מצד רוב דרוב טריפות אינן חיין יב"ח ואף דשהו עליו עד שתצא נפשו עכ"ז הא רוב א' כבר נדחה בעת ששהו עליו עד שת"נ ופסקו חז"ל דלא לסמוך ע"ז א"כ אף דנולד לאחר יב"ח עוד רוב עכ"ז הא לא סמכינן בזה ג"כ משום חומרא דא"א לפי מה דקיי"ל דלא כרב אשי שם וכש"כ היכא דלא שהו עליו עד שת"נ דלא הוי רק חד רובא ודאי לא מהני משום חומרא דא"א ואף לפי מה דמשמע מהש"ך ביו"ד שם וכפי שכתב הפרמ"ג בכוונת היש"ש דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא חיים: מ"מ הא החמירו באיסור א"א אף במיעוט שאינו מצוי ומזה הוכיח הרמב"ם והטור וכפי שכתב היש"ש בכוונתם דאף בתוך י"ב חודש מקילינן בזה משום דמיא מרזו מכה ולא מקרי זה בגדר טריפה רק בשם מיתה דשיערו חכמים דבשיעור שת"נ ימות מיד והא דירושלמי דאתו עלה משום טריפה ולא מתירין רק לאחר יב"ח זהו משום דהירושלמי ס"ל כשיטת רב אשי דביבמות (דף קכ"א) דבתרי רובא מתירין אף שלא נודעו בב"א ע"כ אין לנו הכרח להוכיח לסברת היש"ש דמיא מרזו מכה והוי בגדר מיתה כנ"ל משום די"ל דרק משום טריפה אתו עלה ובאמת אין להתיר רק לאחר יב"ח ואין לנו להקל ולהתירה מיד כיון דאין לזה הכרח. אבל לדינא דקיי"ל דלא כרב אשי יש לנו הכרח דעיקר ההיתר הוא בהך דמהארכובה ולמעלה דזהו משום דשיערו דימות מהר ע"כ לא בעינן יב"ח. ולשיטת ירושלמי י"ל דגם בלא שהו עליו עד שת"נ דג"כ מתירין לאחר יב"ח משום טריפה אינה חי' אי נימא דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא דחיים כנ"ל וי"ל כיון דהירושלמי ס"ל כרב אשי ולרב אשי דס"ל להתיר בשני רובי דמה"ט ס"ל דגם היכא דלא הוי רק מיעוט דמיעוטא דמתירין אף בחשש א"א וקצרתי והרשב"א דפסק כהירושלמי דמתירין לאחר יב"ח זהו משום דאזיל לטעמי' דכתב דהא דטריפה אינו חי' זהו בגדר בירור ודאי ואף מיעוט חיים ליכא ע"כ שפיר סמכו להיתירא בהך דמן ארכובה ולמעלה גבי היתר עגונא והרשב"א והיש"ש לשיטתייהו אזלי והארכתי בזה הרבה וכעת קצרתי

יז) ולפ"ז נדחה ראייתי מהך דמן הארכובה ולמעלה כו' די"ל דהא לשיטת היש"ש דמיעוט טריפות חיים: א"כ הא לשיטתו מתירין בהך דמן ארכובה כו' זהו משום דמיא מרזו מכה ושיערו חכמים שימות מיד ולשיטת הרשב"א וסייעתו דפסקו כהירושלמי דמתירין לאחר יב"ח דווקא הא שיטתו דטריפה אינה חיה כלל וע"כ נדחה ראייתי זאת אכן כבר כתבתי להוכיח כן מהך דגיטין (דף כ"ט) וכן יש להוכיח מהא דכתובות (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה וסברה דאניס כו' שכתבו דמן הדין לית לן למיחש דילמא אניס הוא דרובן לא אניס כו' הרי דאזלינן בתר רוב דאונסא לא שכיחי ודיינינן דהגט כשר אף דיש לנו חזקת א"א הרי דלאו בכל דוכתא החמירו חז"ל וידעתי דמה דיש לחלק בין מיתה לגט דבמיתה יש לנו תרי חזקות היינו חזקת חי של הנידון וחזקת א"א משא"כ בגט דליכא רק חדא חזקת דא"א לבד וכמש"כ הריב"ש סי' תע"ט והובא בנו"ב במ"ק סי' מ"ג אבל הנו"ב דחה שם לסברא זו והעלה דאין לחלק בזה גט למיתה הרי דמצינו דאף מדרבנן מקילינן אף בחשש איסור דא"א היכא דאיכא רובא וכן יש להעיר לכאורה מהא דב"מ (דף י"ח) וגיטין (דף כ"ז) דאמרו לחלק בין שיירות מצויות לאין שיירות מצויות אך יש לחלק לפמש"כ התוס' בב"מ (דף כ') ד"ה איסורא מממונא כו' דחשש ב' יוב"ש אין רק מדרבנן ומזה בירושלמי יבמות פ' ט"ז ובגיטין פ' ג' וקצרתי] ומהא דגיטין (דף י"ט ע"ב) אין זה שייכות לענינינו

יח) וכן מוכח ממה דמצינו להפוסקים בק"ע דכתבו להקל בהתרת עגונא ע"פ ספק ספיקא וכמש"כ הכרו"פ בכללי ספק ספיקא ואף במקום חזקת איסור א"א ועיין בגט פשוט סי' קכ"ט סעי' קטן י"ב ועיין בפתחי תשובה סי' י"ז ס"ק ע"א ומה שהביא בשם ק"ע בכמה סימנים מזה: ובאמת הטעם הוא משום דדייקא ומנסבא מרעא לחזקת א"א וכמש"כ התוס' בכתובות (דף כ"ב) וב"ב (דף ל"ב) ועיין מזה בנו"ב במ"ק סי' מ"ג וקצרתי ועכ"פ במקום ספיקא דדינא שפיר יש לדון בוודאי היתר ס"ס דהא לא שייך בזה לומר דהוי ס"ס במקום חזקה וכמש"כ הפוסקים דבמקום ספיקא דדינא לא שייך החזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין ועיין בתשו' רע"א זצ"ל סי' ל"ז ובמל"מ ה' טומאת צרעת פ' ב' ה' א' ובפרמ"ג בכ"ד ולכאורה קשה איך סמכו להקל ע"פ ס"ס הא ס"ס הוא מן דין רוב וכמש"כ הרשב"א וכיון דחזינן דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא במשאל"ס א"כ אמאי מהני ס"ס וכה"ג כתב הכ"מ ה' מעשר פ' י"א ה' י"ג דלא מהני ספק ספיקא בדמאי כיון דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא בהו ה"ה דמחמירין בס"ס וע"כ מוכח דדוקא היכא דמצינו דהחמירו חז"ל בפירוש שאני אבל אין למדין מזה על מק"א ע"כ שפיר סמכו הפוסקים להקל בעגונא עפ"י היתר ס"ס כיון דלא מצינו בפירוש דהחמירו חז"ל בזה והא דכתב הכ"מ כן בהלכות מעשר פ' י"א הנ"ל גבי דמאי. שא"ה דהא מצינו במשנה בדמאי פ"ג מ' ד' דהמוליך חטים לטחון כו' לטוחן א"י דמאי דמזה יליף הרמב"ם למה שכתב שם בפרק י"א ה' י"ג והטעם הוא כמש"כ הכ"מ שם דלא מהני ספק ספיקא בדמאי כיון דלא מהני רובא שם אבל במה דלא מצינו בפירוש כן אין אנו מחמירין מעצמינו ומוכח מזה דמצינו דלאו בכל רוב החמירו חז"ל והפני יהושע בק"א