עין יצחק חלק א רו

מצד חיוב המוטל על האב ותתבע ממנו אלא העיקר הטעם הוא לפי דבגרושה דלא משעבדא ונתגרשה אינו כופה ע"כ לא נאסרה בכלל הגזירה דאיסור מינקת וי"ל דהר"נ והנימוקי דכתבו כן בטעם הר"ש הזקן אין זה לעיכובא רק לרווחא דמילתא וכמו שמבואר בנ"י דכתב מתחלה הטעם דתתבע להבעל כו' ובסוף כתב הטעם בלשון ועוד דהא אמרינן נתגרשה אינו כופה. א"כ י"ל דזהו עיקר טעמו וידעתי די"ל דמש"כ הר"נ בס"פ ה' כתובות על מה שחידש שם דמן דין מזונות אמם נגעו בה דלא ראיתי להראשונים ז"ל שאמרו כן עכ"ל ע"ש די"ל דכוונתו לשיטת הר"ש הזקן הנ"ל לפמש"כ הר"נ בכוונתו הטעם משום דתתבע מהבעל כנ"ל דמשמע ממנו דגם בגרושה דמיפטר ממזונות האם. עכ"ז חייב במזונות הבנים ועכ"ז שפיר כתבתי איך סתם הר"נ ולא הזכירו בפי' דהר"ש ס"ל דמזונות קטני קטנים אינו מן דין מזונות האם. בע"כ מוכח כמש"כ דלאו דוקא נקטו לזה הטעם

יב) ולכאורה י"ל דאף לפמש"כ הר"נ דהא דחייב במזונות הבנים דזהו מן דין מזונות אמם דזהו רק בקטני קטנים אבל במה דמבואר בכתובות (דף מ"ט) דבאושא התקינו שיהא זן בניו הקטנים ואם לא רצה מכלימין אותו כו' דהא זהו וודאי לא מן דין מזונות אמם נגעו בה וא"צ ראי' לזה א"כ י"ל דכוונת הר"ש הזקן במש"כ דתוכל לתבוע מהבעל היינו מצד הך תקנתא ולא מן החיוב שמחויב לזון קטני קטנים אבל ז"א דוודאי לא סמכינן על זה ולהתירה להנשא דעיקר סמיכת הפוסקים דכתבו דהיכא דאיכא למיתבע וודאי תתבע אותו לדין על מזונות הוולד זהו מהא דיבמות (דף מ"ב) דאמרו דליתבעי' ליורשים כמבואר בראשונים ואי נימא דכוונתם להחיוב דתק"א הנ"ל: הא יש לחלק בפשיטות דשאני מה דאמרו דליתבעי' ליורשים דזהו תביעה ע"פ דין ובכפי' משא"כ בתביעתה להבעל שגירשה אין זה חיוב בכפיי' רק בהכלמה. א"כ מי יימר דיתבייש וירצה ליתן מזונות ואיך סמכינן ע"ז וע"כ מוכח דכוונתו ג"כ לתביעה דיחוייב ע"פ דין ובכפיי', א"כ שפיר כתבתי דזה הטעם לא הוי לעיכובא ובפרט דנתבאר דגם בנ"ד שייך ג"כ הטעם דהנימוקי הנ"ל שכתב דתתבענו. ע"כ ברור לדעתי דלשיטת הר"ש וסייעתו וודאי מודה ג"כ בנ"ד דמותרת להנשא

יג) והנה בשיטת הרמב"ם פ' י"א ה' גירושין ה' כ"ה כתב המ"מ שם דמן הרמב"ם משמע דס"ל שלא לחלק בין גרושה לאלמנה וכ"כ הב"י באה"ע סי' י"ג והובא בבאר הגולה סי' י"ג סעי' י"א ס"ק ד' ע"ש אבל בשמ"ק לכתובות (דף נ"ט ע"ב) ד"ה נתגרשה אינו כופה כו' שהביא שם שי' הר"ש דגרושה מותרת משום דכיון דהבעל קיים הרי הוא, נזהר בו מסיים שם דכן נראה מדברי הרמב"ם ע"ש. אלמא דס"ל בשי' הרמב"ם דס"ל ג"כ כהר"ש הנ"ל ואפשר דטעמו דהשמ"ק דהוכיח כן מהרמב"ם משום דהי' קשה לי' במש"כ הרמב"ם שם דגזרו חכמים שלא ישא מעוברת חבירו ומינקת חבירו משום שמא יזיק להוולד בשעת תשמיש כו' ומניקה שמא יתעכר החלב כו' ובשיטת הרמב"ם כבר דשו בי' רבים וגם אנכי אמרתי כמה דרכים בכוונתם אבל אין העת גורם להאריך והעיקר הפשוט בכוונתו כמש"כ הלח"מ שם דהי' להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' ועכ"ז קשה דלמה להרמב"ם לכתוב הטעם דמשום דחסא כיון דמסיק הטעם דאיסור מינקת משום דיתעכר החלב א"כ מה"ט יהי' נאסר ג"כ במעוברת דהא למניקה קיימא ואף דנימא דלא גרס לזה בש"ס מ"מ הא הסברא נותנת כן דמעוברת שייך ג"כ ה"ט מצד הסברא וע"כ הוכיחו מהרמב"ם דס"ל דגרושה מותרת כהר"ש הזקן והוי נפ"מ מן הטעם שכתב הרמב"ם במעוברת להורות דאף בגרושה מעוברת דלא שייך לאסור משום איסור מינקת עכ"ז אסורה משום דחסא ויש לדחות זה ההוכחה משום די"ל דנפ"מ מן טעם הרמב"ם הנ"ל להיכא דצמקו דדי' ופסק חלבה דמטעם מינקת לא נאסרה כמבואר בסי' י"ג דפסק חלבה בחיי בעלה מותרת אבל מטעם דמשום דחסא נאסרת אף בכה"ג אך גם ההכרח שכתבו דמשמע מהרמב"ם דלא מחלקינן בין גרושה לאלמנה לענ"ד אין זה הכרח דהא מן מה דסתם הרמב"ם ולא מחלק בפי' בין אלמנה לגרושה אין זה הוכחה דהא הרמב"ם דרכו להביא רק כלשון הגמ' ובגמ' דאמרו לא ישא אדם מינקת חבירו סתמא. עכ"ז ס"ל להר"ש דגרושה מותרת משום דלא נקראת מינקת חבירו כיון דנתגרשה אינו כופה כמבואר כ"ז בלשון התוס' והרא"ש וש"פ א"כ ה"ה י"ל בלשון הרמב"ם דכיון דכתב כבר דנתגרשה אינו כופה ע"כ אינה נכללת בלשונו מינקת חבירו ואין הכרח מלשון הרמב"ם אך הב"ש ס"ק כ' כתב הכרח אחר להוכיח מהרמב"ם דס"ל לאסור גרושה וכ"כ היש"ש אך גם זה אינו הכרח וכיון דמצינו להשמ"ק דהביא בשם ראשונים דס"ל בשם הרמב"ם דס"ל ג"כ כהר"ש יש לנו מזה יסוד גדול להקל בנ"ד ובפרט לפי המבואר במל"מ בשם המגי"ה. והובא לעיל דהרמב"ם ס"ל דמזונות הבנים קטנים מן דין מזונות אמם נגעו בה והיכא דא"צ ליתן מזונות להאם אז מיפטר גם ממזונות הבנים קטנים א"כ בוודאי אין לומר בשיטת הרמב"ם כסברת הנ"י בשיטת הר"ש כנ"ל: וע"כ מוכח לפי דברי השמ"ק דס"ל להרמב"ם כהר"ש דטעמו משום דכיון דהאב קיים ה"ה נזהר בו לטובת הוולד א"כ ה"ה שייך ה"ט בנ"ד בפשיטות דאף דפטרתו מ"מ יהי' חושש לטובת הוולד כנ"ל וכן להטעם שגרושה לא משתעבדת מצד התקנה דג"כ מותרת בנ"ד ובלא"ה כתבתי לעיל דגם בנ"ד שייך דתתבענו כנ"ל ובוודאי אין לומר דזהו טעות סופר בשמ"ק וצ"ל הרמב"ן דהא וודאי מוכח דהרמב"ן ס"ל דגרושה אסורה מדהקשה בחידושיו ליבמות (דף מ"ב) על מה דשקיל וטרי הש"ס לאסור ג' חדשים דהבחנה והקשה דלמה לא אמרו הטעם משום ספק מעוברת ונאסרת משום גזירת מעוברת למניקה קיימא כו' ואי נימא דדוקא אלמנה נאסרת ולא גרושה א"כ מה הקשה הא י"ל דנפ"מ לגרושה דלא נאסרת משום גזירה דמינקת ומשום טעמא דהבחנה נאסרת ובמשנה יבמות (דף מ"א) תנן דלא תנשא בג' חדשים הן גרושות והן אלמנות וע"כ מוכח דס"ל להרמב"ן דאף גרושה נאסרת והקשה שפיר ועדיין יש לדון דהא נפ"מ באשה דצמקו דדי' אך ז"א וקצרתי] ובלא"ה אין לנו לעשות ט"ס: ובאמת ראיתי בכמה פוסקים דכתבו דקשה להקל בגרושה משום דהרמב"ם ס"ל ג"כ להחמיר אבל כיון דמצינו בשמ"ק דכתב בשם הרמב"ם להיפך ע"כ אין לנו להחמיר מטעם זה וזהו יסוד גדול להיתירא: ענף ד

יד) ובשיטת רש"י ראיתי להמשכנות יעקב סי' ה' שכתב להקל בגרושה מינקת ובפרט היכא דלא התחילה להניק וגם כתב דשי' רש"י בכתובות (דף ס') דבנתנה בנה למינקת כתב רש"י שם זו שמת בעלה כו' וכ"כ שם בהנהו דבי ר"ג כו' אלמנות שהי' בהן כו' ועוד שם לקמן כתב שלא חילקו חכמים במינקת שמת בעלה כו' אלמא דדוקא באלמנה ס"ל לרש"י דנאסרת ולא בגרושה ע"ש וכן מצאתי בספר תפארת למשה בסוף הספר בתשובה א' שכתב להוכיח ג"כ מרש"י הנ"ל דס"ל דבגרושה לא נאסרת [והא דמבואר בברייתא שם דת"ר מינקת שמת בעלה כבר כתבו הראשונים שם והשמ"ק שם דנקט כן לרבותא דאף במת בעלה דהיתה משועבדת מ"מ ס"ל לחד תנא דסגי י"ח חודש ולא יותר ותמהני עליהם איך נעלם מהם דברי רש"י בסוטה (דף כ"ד ע"א) במשנה שם דמעוברת חבירו. ומינקת חבירו לא שותות כו' דברי ר"מ כו' ופי' רש"י שם בד"ה מעוברת חבירו כו' שמת והניחה מעוברת ומניקה או שגירשה והיא מעוברת או מניקה ואסרוה חכמים לינשא כו' עכ"ל רש"י. אלמא להדיא דגם בגרושה ס"ל לרש"י דנאסרת: