עין יצחק חלק א קצז

לא הא כיון דביטל ממנו אברי תשמישו והגיד ג"כ בכלל א"כ ממילא הוי מום באבר הגלוי דהא גיד הוי לכ"ע אבר הגלוי: ובוודאי פשט כל הסוגיא מורה דחתך הביצים ודלא כהמקנה: וע"כ כיון דעיקר המעשה נעשו בהביצים ע"כ איבעי' להו אם הוי זה מום בגלוי או לא ועיין בהרא"ש שם

לו) וכן אין לתרץ לקושיות המקנה ע"פ הא דמבואר באה"ע סי' ה' סעי' בשסה בו הכלב עד שעשאו כרות שפכה דאינו לוקה ונימא דהך דסרסו להעבד בביצים מיירי בכה"ג דז"א לפי המבואר בב"ק (דף כ"ג) וסנהדרין (דף ע"ו) דשסה בו הכלב מיפטר ממיתה ונזקין משום דהוי גרמא וכפי' רש"י בב"ק שם א"כ מה"ט אינו יוצא לחירות בכה"ג כיון דהוי רק גרמא ומה"ט יש לדון במש"כ המקנה לתרץ דהך סוגיא מיירי בהושיבו במים ושלג דכתב הרמב"ם דאינו לוקה דהא מה דאינו לוקה בזה הטעם הוא משום דמצינו בסנהדרין (דף ע"ו) בכבשו לתוך המים והאור ואינו יכול לעלות משם דחייב משום דכתיב או באיבה לרבות את המצמצם כמבואר בסנהדרין (דף ע"ו): והיכא דליכא ילפותא לא אמרינן כן מסברא וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' ה' ס"ק כ"ט דלכן בהושיבו במים ובשלג אינו לוקה דזהו מדמצרכינן שם או לרבות המצמצם עכ"ל והנה גבי נזקין פליגי רב אחא ורבינא שם בסנהדרין אם מצמצם חייב והרמב"ם ה' חובל פ' ו' ה' י"ב כתב דמצמצם חייב בנזקין וכתב המ"מ שם דמצמצם לא גרע מן דינא דגרמי וכתב כן בשם הרמב"ן והר' מאיר והובא בבאר הגולה לח"מ סי' שפ"ג ע"ש

לז) א"כ לפ"ז י"ל דמה דקיי"ל דמצמצם חייב בנזקין דזה אינו רק בממונא אבל בקנסא י"ל דאין לחייבו במצמצם וע"כ במה דעבד יוצא לחירות בראשי אברים דז"א אלא קנסא די"ל דאף ע"י דינא דגרמי אין לחייבו בקנסא. וכעין מה דמצינו בטור ח"מ סי' ש"ח בשם הרמ"ה דדינא דגרמי דחייב אינו רק בנזק ולא בארבעה דברים והובא בקצה"ח סי' של"ב ע"ש וכיון דמצינו דד"ג אינו חייב רק במה דמצינו בי' בפירוש כמו נזק אבל לא על ד' דברים ואף דהוי ממונא כש"כ בחיוב קנסא וודאי לא מחייבינן על דד"ג: וקנסא מקרי לית בי' חסרון כיס ועיין בב"ק (דף פ"ד ע"ב) והא דאמרו בקידושין (דף כ"ד) דהכהו נגד עינו כו' ונגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא לחירות משום דכיון דבר דעת הוא איהו מבעית נפשי' כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם כו' היינו משום דאם לא הי' אמרינן הסברא דאיהו מבעית נפשי' הי' דינו כמו מזיק ממש ולא דד"ג: משום דקלא מילתא היא כמבואר בסוגיא שם ופשוט] וכש"כ לשיטת הש"ך בח"מ סי' שפ"ו דדיני דגרמי הוי רק מדרבנן בוודאי לא מצי לחייבו קנס ע"י דד"ג דהוי רק מדרבנן ולפ"ז מה שכתב המקנה לתרץ דמיירי בהושיבו במים ובשלג דיוצא לחירות עי"ז אין זה ברור לדינא ויש להאריך בכ"ז הרבה: הגה"ה

הנה לעיל הבאתי למש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ב) ד"ה דאין לוקה ומשלם כו' דאין שום תנא ס"ל לוקה ומשלם אלא ר"מ לחודי' וכן מוכח מב"ק (דף ע"א) דהקשו אי ר"מ הא אית לי' מת ומשלם כו' והא דיש להקשות לפ"ז ממש"כ התוס' בב"ק (דף צ"א) בד"ה החובל בעצמו כו' דאחרים שקצצו נטיעותיו חייבין צריך לאוקמי כר"מ כו' א"נ בלא אתרו בי' עכ"ל א"כ לריש לקיש צ"ל כתירוץ קמא בהתוס' דאתי כר"מ ותקשה לפ"ז על ר"ל דבכתובות (דף צ"ג) הקשו אליבי' דאי ר"מ הא אית לי' מת ומשלם כו' דאמאי לא אמרו הא מני ר"ע וכן אמרו שם (דף ל"ה) מאן תנא דפליג עלי' דר' נחוניא אי ר"מ אי ר' יצחק ואמאי לא אמרו אי ר"ע. משום די"ל דהא דב"ק (דף צ') דאמר ר"ע למי שפרע ראש האשה בשוק דלא אמרת כלום החובל בעצמו כו' והקוצץ נטיעותיו כו' די"ל דהך סיפא דהקוצץ כו' זהו דברי התנא דמתניתין ולא מן סיומא דר"ע ובגמ' שם (דף צ"א) ציינו הקוצץ נטיעותיו וכן גרסי בירושלמי שם ע"ש ולא והקוצץ בוא"ו כגירסת המשנה שם וי"ל דר"ל יסבור ג"כ כגירסת הגמ' בזה ואתי שפיר כל זה וקצרתי (עד כאן הגה"ה)

לח) נחזור לענינינו דכיון דנתבאר דמה שהקשה המקנה בהך דסירוס בביצים של עבדו דתקשה לר"ל דהא הוי קלב"מ ואין סברא לומר דרבי יסבור לוקה ומשלם דהא כתבו התוס' בכתובות (דף ל"ב) הנ"ל דאין שום תנא ס"ל לוקה ומשלם אלא ר"מ לחודי' וכמש"כ לעיל להוכיח כן. ומה דתירץ המקנה נתבאר דזה ליתא לדינא וכנ"ל ע"כ שפיר יש יסוד מזה לשיטת הר"ת דניטל ביצה א' ביד"א מוליד: וע"כ אין זה בכלל אסור להפסיד אברי הזרע כו' שכתב הרמב"ם פ' ט"ז ה' איסורי ביאה דהא אינו מפסידם כיון דמוליד ואין לומר ולאוקמי להך דקידושין דמיירי בניטל כבר מהעבד ביצה א' וסירסו האדון בביצה השני' דזה אינו לפי מה דקיי"ל דבמסרס אחר מסרס שהוא חייב כמבואר בשבת (דף קי"א) ובאה"ע סי' ה' סעי' י"א. א"כ עדיין תקשה קושיות המקנה וע"כ לא תירץ המקנה כן אכן לשיטת הר"ת והתוס' אתי שפיר ואין מקום לקושיות המקנה לפי שיטתם ולכן יש מהך דקידושין סעד גדול לשיטת הר"ת וסייעתו דניטל ביצה א' מוליד ולא מיפסל בקהל ובחידושי הארכתי לפלפל הרבה בכל זה וכאן קצרתי לפי דתקצר היריעה מהכיל

סיומא דפסקא דדעתי מסכמת להיתירא בנ"ד ומותר בקהל ד' וכדעת מעכ"ת שהכריע להיתירא: סימן יב ב"ה יום ב' כ"ח ניסן תרמ"ה לפ"ק

נשאלתי ע"ד איש א' שנפל בקטנותו על יתדות ונדחק בביציו והרגיש אז כאב בביציו ולאחר שנים אחדות נחלה עי"ז בחולי גדול ונסע לקיעוו וחתכו הרופאים ממנו ביצה השמאלית והיתה נפוחה גדולה ונקובה בכמה מקומות והביצה הימנית נשארה שלמה בלי שום פגע ומן העת הזאת הוא בריא ושלם כאחד אנשים הבריאים וכאיש כן גבורתו כמו קודם חליו ודרש כת"ר אם יש להתיר לו לישא אשה ודעת כת"ר להיתירא

א) הנני להשיבו בקצרה כבר העלו האחרונים דהעיקר לדינא כהרמב"ם דע"י חולי הוי ביד"ש וכשר. וזה ברור דאם נפסל ביד"ש ע"ד שנחלה וההכרח הביאו להנטל הביצה כדי להושיעו מחליו דזה חשוב ביד"ש וכשר וכמש"כ האחרונים ועיין בתשובת חתם סופר סי' י"ז וסי' י"ט ע"ש ואכמ"ל אך בנ"ד יש להסתפק דשמא נעשה עיקר חליו ע"י מה שנפל מכבר על היתדות ויכול להיות דאף אם הי' עושה רפואה מיד דנפל ג"כ לא הי' מועיל א"כ הוי כמו הכהו קוץ דהוי בידי אדם ופסול או אפשר דיכול להיות דבהכאה גופא לא הי' נעשים הנקבים ורק באשר לא הי' זהיר והי' הולך תמיד בחוץ וע"י צינים ופחים ואוירא דעלמא נחלה לזמן רב מעת נפילתו וא"כ הוי זה ביד"ש

ב) וראי' לזה דיש להסתפק בכה"ג מהא דיבמות (ד' פ') דפריך הש"ס וליחוש שמא הבריא בינתיים כו' ומסיק הש"ס דלחד אבר חיישינן להבריא בנתיים אף דתחילתו לקוי וסופו לקוי לכולי גופא לא חיישינן להבריא בנתיים. הרי דלחד אבר מספקינן שמא הבריא בנתיים. ע"כ שפיר יש להסתפק בנ"ד דשמא אם הי' זהיר ולולי הצינים ופחים הי' נתרפא א"כ לפ"ז עיקר חליו הוי ביד"ש א"כ יש לנו בנ"ד ספק אם הוי ביד"ש או בידי אדם. אך היכא דלא פסק ממנו הכאב בביצה בנתיים קשה לדון כן אבל אם פסק הכאב בנתיים שפיר יש לדון כן ויכול להיות כי מחמת שאירע זה, בקטנותו לא יוכלו למיקם עלה דמילתא דנא וע"כ שפיר יש לדון להסתפק לשמא הבריא בנתיים וכמו בהך דיבמות הנ"ל

ג) ועוד ספק להיתירא יש לדון בנ"ד דאף דבנפצעה הביצה וניטלה אח"כ דעת הרא"ש ביבמות פ"ז סי' ב' להחמיר ופירש כן בכוונת הירושלמי דאמרו ובלבד שלימין כו'