עין יצחק חלק א קצב

יד) ועכשיו נבאר מה דיש לדון מה דינו לאחר שיחתכו כל הביצה והוא דלשי' התוס' כשר אף בביצה ימנית ובדעת הרא"ש לא מצינו הכרעה ברורה לדינא אם דעתו כהאלפס או כר"ת דמכשיר ומש"כ הרא"ש בשם ר"ת דוקא בשל שמאלית כבר כתבו היש"ש והב"ח כשי' התוס' דזהו לחומרא בעלמא וכ"כ בסמ"ג ושיטת היש"ש כעדותו של ר"ת דהרופאים יודעים לאמן ידיהם ע"ש וכ"כ הב"ח לדינא דהסומך על ר"ת ור"ש והר"י והראב"ד ושארי אחרונים שהביאו דבריהם להיתר אין למחות על ידו והנ"י כתב שהרא"ש תופס' שי' ר"ת מיהו בפסקי הרא"ש לא הכריע עכ"ל הב"ח א"כ לשיטת הפוסקים הנ"ל בוודאי כשר בנ"ד. ואף לפמש"כ בשם ר"ת דדוקא כשהיתה שלימה כשניטלה אבל אם נפצעה ואח"כ ניטלה פסול משום דפסול אינו חוזר להכשירו: היינו דוקא היכא דנפסל אבל בנ"ד דנתבאר דלכ"ע כשר ולא נפסל מעולם בוודאי כשר לשי' ר"ת אבל שי' הרמב"ם והאלפסי והנ"י והרמב"ן ורשב"א וריטב"א דס"ל דוקא בחסרה ביד"ש כשר אבל ביד"א הוא פסול וכמו שפסק המחבר בשו"ע סי' ה' סעי' ז' א"כ לפ"ז בנ"ד הוא פסול לאחר שיחתכוהו

טו) אך גם לשיטתם יש לדון להקל בנ"ד דהא לשון הרמב"ם והמחבר דאם נולד בהם שחין והמסה אותן או כרתן ה"ז כשר כו'. ופי' היש"ש ביבמות פ"ח סי' ט' דאו כרתן הכוונה דאף אם כרתן אדם ג"כ כשר כיון דהוכרח לכורתן ע"י סיבת החולי שנולד בהם דינו כמו ביד"ש וכשר ואף שנוכל לפרש דברי הרמב"ם במש"כ או כרתן דהשחין כרת אותן אבל אין הלשון משמע כן כו' אבל מה שפירשתי הוא הנכון דאפי' כורת מחמת קלקולן שנמוסו ונימוחו כבר הוא כשר כו' עכ"ל היש"ש וטעמו בזה דהא בעינן דומיא דממזר ומה ממזר התחלתו ביד"א וגמרו ביד"א אף פ"ד כן אבל היכא דהתחלתו הוא ביד"ש וגמרו ביד"א כשר דהא אין זה דומה לממזר א"כ בנ"ד לפ"ז שהוכרח לכורתו מחמת הפיססול שנולד בו שלא ע"י פשיעה. וכל יום ויום הולך וגדול הנקב ואם לא יחתכוהו יהי' נימוס כל הביצה בוודאי כשר והנה הבית מאיר כתב להסתפק אם נפסל ביד"ש עד שנחלה ומוכרח לינטל ביד"א כדי שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצוץ וניטל ביד"א אפשר לדמותו למה דקיי"ל כר"ש דכל העומד ליגזז כגזוז דמי כו' עכ"ל הב"מ: והחתם סופר סי' י"ז כתב בזה"ל דאם כבר נסמסמס הביצה ונתבטל ע"י החולי ועומד להתבטל ולהסמסמס מאליו והרופאים מיהרו לעשותו בהא לית דין ולית דין דשרי להסוברים דע"י חולי מקרי ביד"ש כו' ואין זה ענין למסרס אחר מסרס כו' עכ"ל ולא הביאו ראי' לזה רק כתבו כן מסברא דנפשי'

טז) ולענ"ד ראי' לזה מהא דקידושין (דף כ"ד ע"ב) דת"ר הכהו על עינו וכהתה על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו לא יצא לחירות וא"ל יצא לחירות תניא אידך הרי שהיתה עינו כהוי' וסמאה שינו נדודה והפילה אם יכול להשתמש בהן כבר יוצא לחירות כו' א"ר ששת הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה עבד יוצא לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא כו' ותמה הרשב"א בחידושיו שם דא"כ הי' שינו נדודה נמי כשאין יכול להשתמש כבר והפילה אמאי אינו יוצא לחירות דהא שן נמי אבר הוא כו' וצ"ע עכ"ל הרשב"א וכן הקשה המהרש"א וראיתי להפני יהושע שם שנדחק ליישב זה וכתב דשאני עין בזה וזהו ג"כ הוא מצד דישלחנו רבויא הוא ע"ש בפני יהושע אבל לי נראה בפשיטות דכוונת הגמ' הוא דשאני שינו נדודה דכיון דאינו יכול להשתמש בו א"כ הוי כמו דניטל כבר ועומד להנטל כנטול דמי וכסברת הבית מאיר הנ"ל גבי פ"ד דעומד לקצוץ ולחתוך כקצוץ וכחתוך דמי ושאני גבי עין סמוי' דכ"ז שלא חטטה אינו עומד להנטל וע"כ שוב כשחטטה שוויי' מחוסר אבר. אבל בשינו נדודה דכיון דהוא נידוד ממקומו א"כ ממילא עומד להנטל וכבר הוא מחוסר אבר אף כ"ז שלא הפילה ממש ע"כ הוי האבר כמאן דליתי' כלל ואינו פועל בו אף שהפילו ממש כ"ז הוא פשוט בכוונת הגמ' א"כ חזינן דהיכא דהאבר אינו משמש תשמישו הנברא בשבילו. וגם עומד להנטל א"כ הוי כמו דליתי' כלל ואינו פועל בו שוב מה שנעשה בו לאח"ז א"כ ה"ה בנ"ד היכא דהביצה עומד להינטל ממילא ע"י מה שיהי' נימוס והולך אף בלא חיתוך הרופאים א"כ הוי כמו דליתי' כלל כבר ואינו פועל בו שוב מה שיחתכוהו. וגם הא אחר דניקב ע"י חולי אינו יכול להשתמש ע"י מקרי. דהא אף בניקב הביצה ע"י שמים ג"כ נראה דאינו מוליד דהא לשי' הסוברין דניטלה הביצה ע"י אדם פסול בע"כ מוכרח לומר דהא דהירושלמי מיקל בניטלה ביצה אחת דזהו ע"י שמים וכמש"כ הראשונים והא מבואר בירושלמי שם דאינו מוליד רק דכשר משום דהוי ע"י שמים וגזרה התורה דכשר

יז) וכן הסברא נוטה דאי נימא דביד"ש הוא מוליד א"כ ל"ל למילף מקראי דפ"ד ביד"ש כשר הא ממילא ידענו זה דכיון דמוליד מסתמא הוא בהכשירו כדהקשו ביבמות (דף ע"ה) וניקב לא מוליד כו' ואין סברא לומר דהקרא משמיענו זה גופא דביד"ש מוליד דז"א סברא כלל וגם ניקב הוא בכלל פ"ד כמש"כ הב"ש סי' ה' ס"ק ג' ומש"כ הב"ש שם דניקב יש לו רפואה חלק עליו הנו"ב מ"ק ס' ו' דניקב הביצה שלו אין לו רפואה כלל וביבמות (ד' נ"ו) אמרו דפ"ד שקידש מקרי משתמרת לביאה פסולה מוכח קצת דאין לו רפואה וקצרתי בכ"ז וכיון דהא דביד"ש כשר אין זה אלא מצד גזה"כ כנ"ל א"כ מנלן לחלק בזה בין ניקב ביד"א לניקב ביד"ש כנ"ל ויש לפלפל בכ"ז הרבה א"כ בנ"ד דנולד פיסטיל בביצה ימנית ובכל יום ויום הולך הנקב וגדול עד שגזרו הרופאים שאין לו שום עצה ורפואה עד שיחתכוהו כולו. א"כ בוודאי אם לא יחתכו ג"כ עומד להנטל ע"י מה שיהי' נימוס והולך כולו ובוודאי מקרי אינו יכול להשתמש תשמישו על מה שהוטבע בטבע הבריאה דהביצים הם אברי הזרע דהא הוא מקולקל כבר ואינו מוליד רק דהתורה גזרה דביד"ש הוא כשר כ"ז דלא חתכוהו [וידעתי מה דיש לדחוק ולחלק בזה אבל האמת יורה דרכו וגם הוא עומד להנטל ממילא ע"י מה שיהי' נימוס והולך א"כ הוי כמו דליתי' א"כ אף במה שחתכוהו אינו פועל לפסול כלל דהא הוי כמאן דליתי' כלל כבר ואין סברא לחלק דשאני גבי שן עבדו דהוי קנס דהא חזינן דהיכא דשווי' מחוסר אבר יוצא לחירות רק ביכול להשתמש תשמישו אינו יוצא לחירות משום דהא לא הוי כנחתך דהא עדיין משמש תשמישו ועכ"ז בשינו נדודה ואינו יכול להשתמש תשמישו והפילו אינו יוצא לחירות משום דלא קרינן בי' שוויי' מחוסר אבר דהא כבר הוא מחוסר אבר כדמוכח פשט הש"ס [וזהו כמבואר התם תלש בזקינו ודלדול בו עצם יוצא לחירות משום דסופו ליבש וליפול כפי' רש"י שם א"כ ה"ה בנ"ד דכיון דהוא כשר האידנא אינו חוזר ונפסל ע"י חתוכו כיון דהוי כמו דליתי' כלל ואינו מעלה ומוריד בו שוב חתוכו. וזהו סעד נכון לסברת הבית מאיר והחתם סופר. ועפ"ז יש להקל בנ"ד וכמש"כ היש"ש להקל בזה ויש לנו עמוד לסמוך עליו בעז"ה וגם הא כתב החתם סופר בשם הסמ"ג להקל היכא שכרתו הביצה להצילו מחוליו. ויש לפלפל בדבריו וקצרתי ועיין בחי' הרשב"א לקידושין (ד' כ"ד ע"ב) בהך דיבשה גפה דשם וקצרתי

יח) ואף אם נימא להסתפק עדיין בזה. עכ"ז הא לכל הפחות הוי זה ספק. א"כ יש לנו בנ"ד ספק ספיקא ספק שמא הלכה כהסוברין דאף ניטל ביצה ימנית ביד"א ג"כ כשר ואת"ל כהסוברין לפסול אכתי ספק שמא הלכה כסברת הבית מאיר וכמו דפסק היש"ש דאם מחמת החולי הוכרחו לכורתו דינו כמו ביד"ש וכשר וכדס"ל להסמ"ג כן ובס"ס דדינא ופלוגתא כבר סמכו הפוסקים להקל אף באיסור א"א ובמק"א הארכתי בזה הפרט ועוד דהא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ד' ענף א' העליתי ב"ה דהעיקר הוא דספק פ"ד כשר וכמו בממזר דאמרו דממזר ספק יבא