עין יצחק חלק א יט

אין להזניח דעתם דכיון דכן מבואר בירושלמי בהדיא ומן הש"ס דילן אין סתירה לזה כפי שנתבאר וידוע מש"כ הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת איסור והיתר ובהקיצור שלו שם ס"ק ב' דבאיסור דרבנן סומכין על היחיד במקום הדחק אף דהרבים מחמירים וכן העלה הגט פשוט בסוף ספרו בכלל ו' בסופו ולפ"ז ה"ה בנ"ד אף דיש רבים המחמירים עכ"ז כיון דעיקר חשש איסור בנ"ד אינו רק מדרבנן וכמש"כ הפרמ"ג לאו"ח במשבצות זהב סי' קנ"ג בריש הסימן יע"ש וכיוצא בזה כתב הר"נ למגילה פ"ג בענין מתנה בזט"ה בפלוגתת רב אחא ורבינא וכו' דהביא בשם הרמב"ן דכתב דבהכ"נ עשו אותן תשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין וכו' והר"נ שם כתב דבהכ"נ כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם וכו' הרי מבואר בהר"נ דעיקר הענין דאמרו בבהכ"נ דזה אינו אלא מדרבנן. ובנ"ד הוי זה ענין דחק גדול ולהציל את הרבים ממכשול חמור של איסור כרת חלילה דיהי' להם מקוה כשירה ע"כ יכולין לסמוך בכה"ג על שיטת האור זרוע וסייעתו ובפרט דאינן יחידים דיש כמה פוסקים דס"ל כן. וגם מהירושלמי סייעתא לדבריהם ולכן כיון דידוע דבנין ביהכ"נ לא הי' מהאורחים רק משלהם. ע"כ בדרבנן יש לסמוך עלייהו ולהתיר

ה) ובאמת זולת כל זה הלא יש לנו לסמוך על דעת הט"ז וכפי המבואר להדיא במגלה (דף כ"ו) דבי כנישתא זוטי אף בכרכים דינו כמו בכפרים וגם יש לנו לסמוך על המ"ב שהובא במג"א דהאידנא אף בכרכים יכולין זט"ה למוכרה וממילא דינו כמו בהכ"נ של כפרים דזט"ה במעמד אנשי העיר יכולין למוכרה אף להארבעה דברים וכמו שכתב מעכ"ת ויפה כתבו דמש"כ המג"א בשמם בס"ק ל"ז דיעשו גן ירק דזהו אינו לעיכובא דהא גם זריעה הוא תשמיש מגונה וכמש"כ המג"א שם. וכן מוכח שם במש"כ השו"ע סעי' ט' דמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר יעשה הלוקח אף הארבעה דברים דהביא הגר"א זצ"ל שם ס"ק למ"ד כתב דזהו כמש"ש (דף כ"ו ע"ב) בזריעה זיל זבנא וכו' הרי כמש"כ מעכ"ת דמן הדין לא מחלקינן ביניהם

ו) ומן כל הני טעמא הדין הוא דיכולין כל החברה ש"ס ביחד למכור זה להקהל ולעשות שם בית הטבילה ע"פ הכשר כד"ת ובפרט במקום מצוה דרבים ולהציל אותם מן מכשול הרבים ח"ו בחשש איסור כרת וכמש"כ התוס' כעין זה בב"ב (דף י"ג) ובשארי דוכתי בש"ס ובתוס'. ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' הארכתי בזה ובפרט באיסור דרבנן כמו בנ"ד כפי שנתבאר בעז"ה. ויש להעיר עוד בענין דלא לסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי המבואר בריש ב"ב ובאו"ח סי' קנ"ב אך בנ"ד כיון דכבר בנאו להם בהכ"נ אחרת אין לנו להעיר בזה כלל וכפי המבואר בסי' קנ"ג סעי' ז' בהרמ"א דכ"ז לא מיירי אלא ביש להם בהכ"נ אחרת וכו' ויש לי מה עוד להאריך בכ"ז ומחמת חולשתי וטרדתי קצרתי ולדינא הנני מסכים לדעת מעכ"ת ויפה הורו להיתירא: הש ה סימן ד כבוד הרב המאוה"ג וכו'

א) אחדשה"ט מש"כ כת"ר לפלפל במה דאמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות דזהו מה"ת. ודרש כת"ר לחוות דעתי בזה הנני להשיבו ובקצרה והוא דדעת השאגת ארי' בסי' נ' להסתפק בזה אי הוי זה מה"ת או מדרבנן. ומה שהביא כת"ר בשם הברכי יוסף ליו"ד סי' ער"ב שכתב לדון בזה אין הספר כעת ת"י והנה מן המהרש"א לשבת (דף ק"ד ע"ב) תוס' ד"ה א"ר חסדא כו' נראה דס"ל בפשיטות דהך זה אני ואנוהו אין זה מן התורה רק מדרבנן. וכן מפורש בלשון התוס' במנחות (ד' מ"א ע"ב) ד"ה אין פוטר בה אלא מינה כו' שכתבו ושמא מדרבנן משום זה אלי ואנוהו כו' הרי שכתבו דאין זה רק מדרבנן ומשמע דע"ז לא הי' שום ספק להתוס' וכן מוכח מן דברי הרא"ש לב"ק פ"א סי' ז' על הא דאמרו התם הידור מצוה עד שליש במצוה בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר וכתב הרא"ש שם דכיון דלא איפשטא הבעיא אזלינן לקולא שליש מלגיו. והטעם הוא כמש"כ בפלפלא חריפתא שם. דהידור מצוה מדרבנן ע"כ אזלינן לקולא א"כ מוכח דס"ל להרא"ש דהך התנאה לפניו במצות משום זה אלי ואנוהו אין זה רק מדרבנן. וכן פסקו בשו"ע או"ח סי' תרנ"ו דשליש מלגיו וי"ל דלהפוסקים דהובא שם בב"ח ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ג' דכתבו שלים מלבר י"ל דס"ל באמת דהתנאה לפניו במצות הוא מה"ת וכן י"ל דמה שמבואר בסוכה (ד' כ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה לולב יבש פסול כו' דרש"י ס"ל דזהו משום דכתי' זה אלי ואנוהו והתוס' הקשו עליו דאין זה אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי כו' די"ל דפליגי אם זהו מה"ת או רק מדרבנן. ועיין בכפות תמרים שם שכתב בטוב טעם לתרץ לקושיות התוס' שם מעל רש"י והעלה לחלק בין הענינים דבכמה דברים ראו לפסול אף בדיעבד ובכמה דברים ראו שיהי' ההידור רק לכתחילה וכעת ראיתי בשו"ת חתם סופר ח' ששי בחידושיו לסוכה (דף כ"ט) דביאר לדברי הכפות תמרים לחלק בין הפרקים היטב ומתרץ עפ"ז למה שיש להעיר ע"ז מסוגיא דגיטין (ד' כ') ע"ש וכעין זה ראיתי בספר קהלת יעקב בפסחים (ד' ס"ד) ובסוכה (ד' כ"ט) שכתב בשי' רש"י דס"ל דהך התנאה לפניו במצות הוי מה"ת וביאר היטב שיטת רש"י דס"ל דמעכב אף בדיעבד ע"ש ויש לי להאריך בכל הנ"ל אך לדינא נראה לי כיון דפסקו בשו"ע או"ח דסגי בשליש מלגיו. ע"כ מוכח דס"ל דאין זה רק מדרבנן. ועת לקצר

ב) ומה שהקשה כת"ר על מש"כ המהרש"א בגיטין (ד' ע"ד) על התוס' ד"ה אשם תלוי איכא בינייהו כו' ושמא אי הוי מספקא לן אם מת מאותו חולי או לאו לר"מ מייתי נמי אשם תלוי ופי' המהרש"א כוונת ספיקם משום דמספקא להו אי בעי ר"מ קביעותא לאיסורא ותמה כת"ר הא מבואר להדיא בכריתות דר"מ לא בעי קביעות איסורא יפה הקשה וכן הקשתי כבר וכן מצאתי בספר נר תמיד על כריתות (דף י"ח) דתמה בזה על המהרש"א ועל ספר אלי' רבא ע"ש. ולענ"ד נראה לפרש ספק של התוס' ע"פ הא דמבואר בב"ב (ד' קנ"ג ע"ב) דרבה ס"ל הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כו' ואמרינן שם כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן כו' ומבואר שם בתוס' ד"ה כמאן אזלא כו' דגם ר"מ ס"ל בזה כר' נתן. וכן לקמן (ד' קנ"ד) ובתוס' ד"ה וכן אמר רבה כו' דר"מ כר' נתן וכל הסוגיא שם ורשב"ם פסק שם כרבה והובא בתוס' שם וכיון דסבירא לר"מ דאזלינן בתר חזקה דהשתא אף להוציא ממון כש"כ דסמכינן על חזקה זו דהוי ראי' אלימתא אף באיסורין מכש"כ מן. רוב דלא מהני להוציא ממון לדידן ובאיסורין סמכינן על רובא ולפ"ז י"ל היכא דמספקא לן אם מת מאותו חולי כמש"כ התוס' [וקאי על אם מתי מחולי זה כמבואר במשנה שם (ד' ע"ב) בסיפא דמשנה שם] כמבואר שם (דף ע"ב ע"ב) בזה גיטך אם מתי מחולי זה דאומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת ה"ז גט כו'. ואלו בשכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה רק בגט דאם אמר אם מתי מחולי זה שאני וכמש"כ רש"י שם (ד' ע"ב ע"א) ד"ה מתנתו מתנה כו' ועיין בר"נ שם דכתב לתמוה על שיטת הרמב"ם והרי"ף ועפ"ז יש לעיין הרבה בסי' ר"נ בח"מ ובאה"ע סי' קמ"ה וגם הב"ש שם ס"ק י"ב הביא שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דאף אם מתי סתם ג"כ צריך אומדנא ואכמ"ל א"כ לפ"ז י"ל דאי נימא בזה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו כדהתם בב"ב א"כ ממילא פטור מן אשם תלוי דחזקה זו מבררת לנו דמת מאותו חולי. א"כ נתברר דהוי